מי נגד מי השבוע (עיצוב: סטודיו mako)
מי נגד מי השבוע | עיצוב: סטודיו mako
קואליציית נוני? אופוזיציית נוני!

איך שגלגל מסתובב? בהחלט. רק ביום חמישי שעבר זו הייתה הכותרת לטור. באותם ימים פרה-היסטוריים, כלומר לפני שבוע, נראה נתניהו חזק מתמיד. אחרי שניצח בנוק אאוט בבחירות את נוני מוזס ודרש מהשותפות הקואליציוניות לחתום על סעיף המטרפד מראש כל יוזמה שעלולה לפגוע ב"ישראל היום", נראה היה אז שדבר לא יעמוד בדרכו של ראש הממשלה לעבר קדנציה חדשה ועוצמתית. אלא שביום שני הטיל אביגדור ליברמן פצצה שטרפה את כל הקלפים כשהודיע כי לא יצטרף לממשלה.

את הניתוחים הפוליטיים נשאיר לאברמוביץ', ורטר ושות'. בחזית הפוליטו-תקשורתית, נכון לעכשיו, אלה הם פני הדברים: כל המפלגות שמרבית חברי הכנסת שלהן תמכו בקריאה טרומית בהצעה המגונה למען "ידיעות" בקדנציה הקודמת (כלומר ישראל ביתנו, יש עתיד, העבודה והתנועה), מאיישות כעת את ספסלי האופוזיציה. אליהן ניתן להוסיף חלק ניכר מחברי המפלגות הערביות וכמובן גם את אילן גילאון ממרצ, ממגישי הצעת החוק ומתומכיה הנלהבים. האם אופוזיציית נוני המתגבשת צריכה להטריד את נתניהו ולגרום לו לחשוש כי מתישהו הצעת החוק תצוץ לה מחדש? לא בשלב זה, בעיקר משום שארבעה מחמשת חברי מרצ אינם תומכים בהצעה, מה שמעניק לנתניהו רוב של לפחות 65 חברי כנסת, כלומר מקסימום 55 חברי כנסת למוזס (אבל בפועל כנראה שפחות, כי בסיבוב הקודם היו אי אלה נמנעים ומתחמקים, כולל שלי יחימוביץ' ומיקי רוזנטל).

כמו בפוליטיקה, כך גם בתקשורת המנצחים הגדולים נכון לנקודת הזמן הזו הם יו"ר הבית היהודי, נפתלי בנט ואשת השעה, שרת המשפטים הנכנסת, איילת שקד. תקציר הפרקים הקודמים: שקד הייתה ממגישי הצעת החוק נגד "ישראל היום", וגם בנט תמך בה בחום. כמובן, שניהם קיבלו פינוקים מפינוקים שונים מקבוצת ידיעות". אלא שאז, בדקה ה-90, תפסו בנט את שקד רגליים קרות, ונמנעו מלתמוך בהצעה בקריאה הטרומית. בתוך זמן קצרצר הודחו השניים מרשימת המיוחסים, וסבלו מסיקור שלילי עד עוין. בתגובה, פצחו בנט-שקד במתקפות פייסבוק נגד קבוצת "ידיעות". רק כחודש לפני הבחירות, כאשר התברר שהחלשתו של בנט מוסיפה מנדטים לסדין האדום נתניהו, נרקמו הבנות אי לוחמה בין הצדדים.

בחמישי, למחרת מסע התלאות שהעבירו בנט ושקד את ראש הממשלה, זכו השניים לשפע פרגונים ב"ידיעות". שורה תחתונה: בנט ושקד הצליחו גם לא לתמוך בהצעת החוק נגד "ישראל היום" וגם לחזור ליחסים תקינים עם אופציה לטיפול VIP ברחוב מוזס 2. מה יהיה בהמשך? קשה להעריך, אבל אפשר להניח שמשעמם לא יהיה. וכעת, זה הזמן להרים טלפון לחבר הכנסת שהוביל את החקיקה.

איתן כבל, אתה מתכוון להעלות מתישהו מחדש את הצעת החוק נגד "ישראל היום"?

"אני מניח שכן. תראה, אני לא אעלה אותו אם אני לא אראה שיש לי איזה סיכוי. החוק קיים, ואני אחליט בבוא העת מתי להעלות אותו אם בכלל. יכול להיות שאני אעשה בה קצת שינויים, התאמות, דברים מהסוג הזה, בהתאם להערות שקיבלתי בפעם הקודמת".

בזמנו אמרת שלא היית יכול לצאת לדרך בלי לדבר עם אביגדור ליברמן. עכשיו, למרבה השמחה או הצער, גם הוא יהיה איתך באופוזיציה. שוחחת איתו כבר בנושא?

"לא, עדיין לא דיברתי בנושא הזה עם אף אחד".

אבל הכנסת, כידוע, איננה חזות הכול, ומלבד מה שיקרה או לא יקרה בעתיד במשכן, ישנה גם פעילות חוץ פרלמנטרית ענפה, שבה קבוצת "ידיעות" חזקה לא פחות מ"ישראל היום". ביום שני ב-13:30 בצהרים, כך נראו הכותרות הראשיות של כל אתרי החדשות הגדולים:

קולאז נתניהו ומוזס אולמרט
יום שני, 13:30. "הארץ", "וואלה!" ו-mako בכותרות ראשיות על הטיעונים לעונש במשפט אולמרט
נתניהו ומוזס אולמרט
יום שני, 13:30. גם nrg, "נענע 10" ו"מעריב" בכותרות ראשיות על הטיעונים לעונש במשפט אולמרט

ובזמן שהפרקליטות מבקשת עונש מאסר לאולמרט, ב-ynet החביאו את האייטם על ידיד המערכת אי שם למטה, בהפניות הקטנות. בכותרת הראשית הוצג ידיד מערכת אחר, יאיר לפיד, התוקף בפעם המי יודע כמה את ההסכמים הקואליציוניים של נתניהו עם החרדים.

ויינט נגד נתניהו
יום שני, 13:30. אולמרט? ynet מעדיף את לפיד נגד ההסכמים הקואליציוניים של נתניהו

ב-ynet נמנעו מלהגיב.

מיהו באמת אביגדור ליברמן?

האם אביגדור ליברמן, הוא פוליטיקאי אופורטוניסט שניסה להפיל את ראש הממשלה בפוטש ופועל בשירות גורמים זרים? או מנהיג שביצע בחירה אמיצה כאשר העדיף עקרונות על כיסאות? תלוי את מי שואלים, כמובן.

ידיעות ליברמן
"ידיעות אחרונות", 5 במאי 2015. ליברמן? איש עקרונות אמיץ
ישראל היום ליברמן
"ישראל היום", 5 במאי 2015. ליברמן? אופורטוניסט שתכנן פוטש

ביום שלישי, למחרת הודעתו של ליברמן כי לא יצטרף לממשלת נתניהו, כך נראו העמודים הראשונים של שני היומונים הגדולים. ב"ידיעות אחרונות" פירגנו לחבר המערכת ליברמן, האיש שעמד מאחורי הצעת החוק המגונה נגד היומון המתחרה. גם סימה קדמון ("אפשר להגיד שלליברמן לא הייתה ברירה"), גם נחום ברנע ("לא בטוח שהמפלגה שהקים תשרוד באופוזיציה, אבל לפחות יש לה צ'אנס") וגם שמעון שיפר ("לא כל יום מעדיף פוליטיקאי עקרונות על כיסאות") פינקו את יו"ר מפלגת ישראל ביתנו והעניקו רוח גבית להחלטתו. אגב, למרות שהכותרת שניתנה לטור של שיפר היא "בחירה אמיצה", המילה "אמיצה" כלל לא הופיעה בטקסט. ומה ב"ישראל היום"? שם, כמובן, גם דרור אידר ("נוני מוזס מרוצה מליברמן"), גם מתי טוכפלד ("האיש שפגע במחנה הימין") וגם דן מרגלית ("סיפור של כעס, איבה ואגו") תקפו את ליברמן וסיפקו רוח נגדית לאותה החלטה ממש.

שנאמר: כל אחד והליברמן שלו.

המשטרה הטובה מושלמת, המפגינים הרעים אשמים 

לא קשה לנחש איזה כלי תקשורת התאמץ לשמח השבוע את מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו. בשני בבוקר, למחרת מחאת הזעם של יוצאי אתיופיה בכיכר רבין, רק עיתון אחד כיוון את כל האש לעבר השתוללות המפגינים ולא הזכיר – ולו במילה אחת – את האמצעים האלימים שמשטרת ישראל הפעילה כלפיהם. בעמוד הראשון של "ישראל היום" (בתמונה) שובצו לא פחות משבע כותרות גג, כותרות וכותרות משנה שתיארו כיצד יוצאי אתיופיה לא היו ילדים טובים כמצופה מהם, ואלו הן: "ממחאה להשתוללות", "הייתה הסתה", "יצאו משליטה", "המפכ"ל: 'ונדליזם, ניצלו את האיפוק שלנו'", "רה"מ: 'נברר את הטענות, אבל אין מקום לאלימות'" ו"מפגינים: 'קיצונים השתלטו לנו על המחאה'". בתחתית העמוד שובצה הפניה לטור של בועז ביסמוט עם הכותרת הקוראת למפגינים "אל תהרסו הישג של הציונות האמיתית"; לצידה, לשם האיזון, הופיעה הפניה לטור של חבר הכנסת הליכודניק אברהם נגוסה, עם הכותרת שנזפה במפגינים כי "יש מקום להביע כאב, אין מקום לאלימות". ומה בדבר מתן ביטוי כלשהו לכעס של המפגינים על השימוש המוגזם בכוח מצד המשטרה? לא תודה, אולי בפעם אחרת.

אייטם ישראל היום
השער של "ישראל היום". לא התחברו להפגנה

דוגמה לאופן שבו איתרג "ישראל היום" את המשטרה ניתן היה למצוא באותו יום בידיעה שהקדיש העיתון לשניים מאנשיו: יהודה שלזינגר ומשה בן-שמחון, כתב וצלם העיתון שנפצעו בהפגנה. "המפגינים היו אלימים מאוד כלפי השוטרים, זרקו עליהם, בקבוקים, אבנים וכל מה שהיה להם בהישג יד", צוטט בן-שמחון באייטם. "אני נפגעתי מבקבוק תועה שהיה מופנה כלפי השוטרים. מצאתי את עצמי נוטף דם, אחרי שפוצצו לי את הפנים וקרעו לי את האף. בסופו של דבר שוטר הגיע לעזרתי". אלא שבאותו בוקר התראיין בן-שמחון גם ל"נכון להבוקר", תכניתו של ניב רסקין בגלי צה"ל. מדבריו ברדיו משתמע כי גם לשוטרים היה חלק מסוים בהסלמה וכי סוסי המשטרה פגעו במפגינים. הרגע שבו התפרצה האלימות, סיפר צלם "ישראל היום" לרסקין, התרחש כשהמפגינים ניסו לעלות מאנדרטת רבין במדרגות המובילות לעירייה והשוטרים התיזו לעברם גז מדמיע. "אנשים נפלו מהמדרגות והייתה בהלה", אמר בן-שמחון. "אני הייתי שם. צילמתי את זה. הם התחילו לרוץ ולצעוק". אלא שתיאורי התזת הגז המדמיע על ידי השוטרים לעבר המפגינים, כמו גם הצילומים, לא מצאו דרכם לאייטם ב"ישראל היום" על פציעתו של הצלם.

משה בן-שמחון, היית אומר שהשלב שבו השוטרים התיזו את הגז המדמיע הוא שהצית את המהומות?

"הריסוסים של השוטרים לעיניים של המפגינים זה מה שהצית את המהומה, לפחות בחלק שבו אני עמדתי. אני אומר את זה בוודאות. הסתובבתי בכיכר לפני שהגעתי למדרגות והמפגינים צעקו, שרו את השירים שלהם. זה היה בסדר. אחרי ההתזה של הגז פתאום התחילו הריצות, ואני רצתי אחרי המפגינים, ואז המשטרה התחילה עם הסוסים והפרשים והמפגינים זרקו בקבוקים ואבנים. בשלב הזה נפצעתי. עד השלב שתיארתי לך המשטרה הייתה מאופקת, אבל היה רגע אחד שבו הכול השתנה וזה היה הרגע הזה. כנראה שהשוטרים קיבלה הוראה שבניין העירייה הוא קו אדום, שאותו אסור למפגינים לעבור, ואז הם הפעילו את מה שהם יודעים להפעיל".

אז איך אתה מסביר את העובדה שכל התיאור שלך, על האופן שבו התזת הגז המדמיע על ידי השוטרים הציתה את המהומות, לא הופיע ב"ישראל היום" ושאף צילום שלך מההפגנה לא נכנס לעיתון?

"אחרי שנלקחתי לבית החולים כולם בעיתון התעניינו בשלומי ושאלו אותי איך נפצעתי, אבל הייתי מבולבל. בבוקר יכולתי לסדר לעצמי את המחשבות. לגבי הצילומים: אם אתה רוצה לראות אותם תפנה לאתר האינטרנט שלנו".

ביום שלישי, למחרת שיחתי עם בן-שמחון, פרסם "ישראל היום" עדות מפורטת יותר של הצלם, אך גם ממנה לא ניתן היה להבין שהתזת הגז המדמיע על ידי השוטרים תרמה להסלמה. כדי לאזן במעט את הליקוקים למשטרה שהופיעו בעיתון יום קודם לכן, שובצו בגיליון שני טורים, של איציק סבן (עם הכותרת "להצדיע למשטרה, לא לחבוט בה") ושל יהודה שלזינגר (עם הכותרת "ראיתי את השוטרים חוטפים ומתאפקים").

ב"ישראל היום" נמנעו מלהגיב.

מקור לא בלעדי מסר

איך יודעים שאותו גורם אנונימי (שלא מאוד קשה לנחש מי הוא) תדרך במקביל גם את סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"), גם את בן כספית ("מעריב") וגם את יוסי ורטר ("הארץ")? די פשוט: משווים בין הטורים הפוליטיים שפרסמו השלושה ביום שישי שעבר, איש איש בעיתונו. שנתחיל? יאללה:

מה למד בנימין נתניהו בשנת 1996?

סימה קדמון: "מאז הקדנציה הראשונה שלו ב-96' נמנע נתניהו מלתת לחברי הליכוד תיקים שמהם הם יכולים להיבנות. אז היו דן מרידור באוצר, איציק מרדכי בביטחון ודוד לוי בחוץ. כולם התפטרו, קראו עליו תיגר והקימו מפלגות אחרות. זה הלקח שלמד נתניהו מהסיפור הזה: לא לתת לאף אחד לצמוח לצידו".

בן כספית: "בקדנציה הראשונה שלו ב-1996 מינה נתניהו את יצחק מרדכי לתפקיד שר הביטחון, את דן מרידור לתפקיד שר האוצר, ואת דוד לוי לתפקיד שר החוץ. עוד באותה קדנציה פרשו שלושתם מהליכוד וקמו על נתניהו לכלותו. מרדכי ומרידור הלכו למפלגת המרכז, לוי פרש לישראל אחת של ברק. נתניהו הובס ולמד לקח. מאז, אומרים בליכוד, הוא לא נותן שום דבר לאנשים שסביבו".

יוסי ורטר: "כשנתניהו הקים את ממשלתו הראשונה, ב-96', הוא היה טירון פוליטי, נאיבי שכזה. הוא שמר את כל שלושת תיקי ליגת העל לבכירי סיעת הליכוד: ביטחון ליצחק מרדכי, אוצר לדן מרידור, ואת תיק החוץ הוא נתן לליכודניק לשעבר דוד לוי... ולאן הביאה אותו החברות הזו, הקולגיאליות הזו? מרידור התפטר (או התפוטר), מרדכי פוטר, לוי נטש בזעם, ובבחירות שאחרי שלושתם התגייסו להעיף אותו מהשלטון... הקדנציה המוחמצת הזו חרתה צלקות בבשרו של נתניהו ולימדה אותו לקח לחיים: לא לטפח יריבים מבית. הם הכי מסוכנים, הכי בוגדניים, פגיעתם הרעה ביותר".

ומה רוצה גלעד ארדן ב-2015?

סימה קדמון: "את תיק הפנים המקוצץ ארדן לא יהיה מוכן לקבל. אבל אם נתניהו יצרף אליו גם את התיק לביטחון פנים, כפי שקורה בהרבה מדינות בעולם, ארדן יתקשה לסרב".

בן כספית: "ארדן, אגב, היה שמח לאחד את תיק הפנים עם בטחון הפנים ולקבל את שניהם. בחלק גדול ממדינות המערב המשטרה נכללת בתיק הפנים. למה לא כאן?".

יוסי ורטר: "אולי הוא כיוון לגבעה הבאה, לפיצוי על הפיצוי שהוא יתבע לעצמו: ייתכן שילוב של תיק הפנים (המקוצץ) וביטחון הפנים".

הציטוט מול המציאות (1): נסיכת החלטורה 

הציטוט (1): "הציפייה הסתיימה: הנסיך צ'רלס והדוכסית  קייט הביאו לעולם תינוקת בריאה, אחות לג'ורג' הקטן והרביעית לרשת את ארמון המלוכה" (הפניה בעמוד הראשון של "מעריב", 3.5.2015).

הציטוט (2): "הנסיכה של קייט והארי" (כותרת גדולה באותו גיליון, עמ' 14).

מעריב
הדיווח של "מעריב" על לידת הנסיכה. טקסט מוקפד

המציאות: אביה של הנסיכה הטרייה הוא וויליאם. לא צ'רלס (הסבא) ולא הארי (הדוד). חוץ מזה הכול מדויק.

ב"מעריב" נמנעו מלהגיב.

הציטוט מול המציאות (2): לא לפני כמה ימים ולא בעוד חצי שנה

הציטוט: "סמסו בשעה טובה לשחקן דן שפירא ולאשתו תמר, שהתבשרו לפני כמה ימים שתמר בהריון והם צפויים להפוך בעוד כחצי שנה לראשונה לאבא ואמא" (צחי קומה, "העלוקה", 30.4.2015).

המציאות: היריון, כידוע, נמשך בדרך כלל תשעה חודשים. יכול להיות שתמר ג'רבי ודן שפירא התבשרו על ההיריון רק בסוף החודש השלישי?

דן שפירא, זה בקשר ללו"ז.

"אני מניח שהייתה כאן טעות קטנה בניסוח, וגם לא הייתי רוצה יותר מדי להתעסק בזה, אבל ברור שהתבשרנו על ההיריון עוד לפני סוף החודש השלישי. ההיריון נמצא כרגע בסוף החודש הרביעי ותחילת החמישי שלו".

צחי קומה, תרצה להגיב?

"אתה רציני?".

הציטוט מול המציאות (3): 30 מיליון דולר? בשביל שלדון זה לא כסף

הציטוט: "חשבתם שהחבר'ה מהוליווד מסודרים לכל החיים? אז חשבתם. בגיל 64, אד האריס עדיין מחפש את השלאגר שימלא לו את הכיס" (הפניה במוסף "שישבת" של "ישראל היום", בעמוד התוכן, לראיון של דודי כספי עם השחקן ההוליוודי, 1.5.2015).

המציאות: אד האריס די מסודר לכל החיים. איך אני יודע? בראיון איתו בעמוד 41 באותו מוסף ממש, באותיות הקטנות, נאמר כי הונו האישי של האריס "מוערך ב-30 מיליון דולר". מצד שני, הכול עניין של נקודת מבט: 30 מיליון דולר הם כסף קטן עבור שלדון ("אומרים שאתה מרוויח 1.3 מיליון דולר לשעה, בין אם אתה ער ובין אם אתה ישן") אדלסון, שיכול להשיג את הסכום כולו בחלוף 23 שעות, 4 דקות ו-37 שניות.

ברוך רון, עורך "שישבת", נמנע מלהגיב.

חייל, הדלף כתבתך

לא מעט זיכרונות טובים שמורים איתי מתקופת שירותי הצבאי ב"במחנה", אבל לשבועון הצבאי היה חיסרון בולט ומשמעותי אחד: כמעט כל קצין בדרג בינוני ומעלה בדובר צה"ל יכול היה לפסול לנו אייטמים. לא מטעמי ביטחון שדה, חלילה, אלא אך ורק מחשש לפגיעה בנפשם הרכה של בעלי תפקידים כאלה ואחרים בצבא ומנימוקי פגיעה בתדמית צה"ל. כחייל בסדיר, שזה הרגע סיים תיכון בחולון וקיבל הזדמנות נדירה להגשים חלום ולכתוב בעיתון, אני בוש ונכלם להודות שנכנעתי בלי קרב לתכתיבים שונים ומשונים שהגיעו מלמעלה. לזכותי ייאמר שכמוני נהג הרוב המכריע של החיילים ששירתו לצידי. לחובתי ייאמר שהיו גם מעטים יוצאי דופן. אחד מהם הוא גידי וייץ המשובח, כיום עורך התחקירים של "הארץ", שבסופו של דבר הודח מ"במחנה".

גידי וייץ
גידי וייץ. "לקחתי עורך דין, הגעתי עד לרמטכ"ל"

וייץ הגיע ל"במחנה" ב-1994, שנתיים אחריי. סיפור הדחתו מהיחידה פורסם בגיליון מיוחד שבו ציין "במחנה" 80 שנה להיווסדו ושהופץ ביום העצמאות האחרון. הנה התיאור הדי מרתק מתוך כתבתה של לי ירון:

בתקופה שקדמה להדחה עמלו כתבי העיתון על הפקת ביטאון מיוחד לפרקליטות הצבאית. וייץ נשלח עם הכתבת הללי סמדר לראיין את הסנגורית הצבאית הראשית דאז, סא"ל מירית אשכנזי-סיון. "היא נתנה לנו ראיון ביקורתי מאוד נגד מערכת התביעה של צה"ל והעבירה ביקורת חריפה על השיפוט הצבאי ועל שלילת זכויות מחיילים", הוא משחזר. "הכתבה נפסלה על ידי הפרקליטות ועורך העיתון אמר לנו להדליף אותה. הוא אמר, 'דברו עם דדי צוקר מ'מרצ' (שהיה אז יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט בכנסת) ותעבירו לו את הכתבה", נזכר וייץ. "דדי העביר את הראיון לכל ערוצי הטלוויזיה והעיתונים. הוא הפך לאחד מהאייטמים הפותחים בכל המהדורות". כך, ב-27 בדצמבר 1995 בישרה כותרת בעיתון "הארץ": "ביקורת קשה על מערכת השיפוט הצבאית נפסלה לפרסום ב'במחנה'".

כתבתם של וייץ וסמדר עוררה הדים והגיעה עד לשולחנו של ראש הממשלה ושר הביטחון דאז, שמעון פרס, שהצדיק את פסילתה והדגיש: "אין לי אלא להצטער על כי ראיון זה, לאחר שלא פורסם, מצא את דרכו בדרכים עקלקלות אל אמצעי התקשורת".

גידי וייץ
הידיעה שהודלפה ל"הארץ". שמעון פרס הצדיק את פסילתה
שבועות אחדים אחרי סערת ההדלפה, וייץ התבשר שעליו לעזוב את מערכת העיתון בתואנות שונות – החל משרשרת ויכוחים עם העורך הראשי ועד למריבה שהסתבכה עם קצינת הניהול... וייץ, שחש נבגד ופגוע, נלחם בהחלטה בכל כוחו. "יצאתי לנהל מלחמת עולם", הוא אומר. "לקחתי עורך דין, הגעתי עד לרמטכ"ל דאז, אמנון ליפקין-שחק. הרגשתי שהופקרתי על ידי העורכים. הם חיפשו סיבות כדי להעיף אותי והדביקו לי עבירות משמעת מגוחכות". לטענתו של סא"ל אפי מלצר, מפקד העיתון באותם ימים, הדחתו של וייץ נבעה מסיבות אחרות: "הבעיה של גידי הייתה משמעתית ולא כל בעיה אחרת".

עד כאן תיאור האירועים מלפני עשרים שנה. לסיפור הזה יש שני סופים טובים. האחד: ההדחה לא מנעה את הצלחתו של וייץ בעולם העיתונות, אם כבר אז להיפך. השני: "במחנה" של היום פרסם את הסיפור ללא צנזורה מצידו של דובר צה"ל, וזו בהחלט התקדמות מסוימת. 

דברים בשם אומרם: למה לבלבל את הצופים

ערוץ 2 שידר הערב כתבה על פונדקאות. השתתפתי בה, ובין היתר הקראתי את מה שכתבה לי אחות מיילדת בבית חולים בארץ, על הפונדקאית הישראלית שילדה אצלה לפני כמה שנים. פונדקאית ישראלית, לפי החוק הישראלי. לא הודית או תאילנדית:

"פעם יילדתי אם פונדקאית. היא הייתה בשבוע 37 ודרשה לקבל זירוז ללידה, לא יכלה לסבול את ההיריון יותר. רק הייתה מתה כבר ללדת ו'להוציא את התינוק הזה ממני', כדבריה. היא קיבלה מאה ועשרים אלף ש"ח עבור השירות הזה. לא כל כך הרבה אם תשאלי אותי. היא עצמה אם חד הורית לשני ילדים קטנים. בחורה ענייה, חסרת השכלה, עם חובות ובלי בן זוג. ממש מניעים אלטרואיסטיים, באאארור.

היה קשה מאוד לטפל בה, קשה לראות בסבל הנפשי שלה, קשה לראות את מערכת היחסים המתוחה בינה ובין האישה שתקבל את התינוק. יצאתי בהרגשה לא טובה מהלידה הזאת, מה אומר.

עירית לינור חדשות 2
עירית לינור בכתבה על הפונדקאות בחדשות 2. שום דבר מהמכתב לא נכנס לכתבה
זו הייתה חוויה מוזרה, לא טבעית, לא נעימה, לא ברורה, עם המוני עובדות סוציאליות על כל צעד ושעל. היא עצמה נשבעה שהכסף לא מצדיק את הייסורים.

שנים עברו מהלידה ההיא, בחיי שלא התאוששתי".

עד כאן האחות המיילדת. האם הפונדקאית עצמה ודאי התאוששה מזמן. אחרי הכול, שילמו לה.

שום דבר מזה לא נכנס לכתבה. הכתבת, יעל אודם, הודתה בשיחה המקדימה שהיא בעד פונדקאות, ושלמעשה הפונדקאות המסחרית תורמת לכלכלת הודו. היא הראתה הורים מאושרים, פונדקאית מאושרת. בערוץ 2 הציגו את הסבל של חשוכי הילדים, את האושר של מי שקנה ילד מפונדקאית, והערה קצרצרה (שלי) נגד פונדקאות. עדות אחת קטנה על פונדקאית סובלת הייתה ודאי מקלקלת את התמונה. למה לבלבל את הצופים.

(עירית לינור בדף הפייסבוק שלה, 29.4.2015)

בחדשות 2 נמנעו מלהגיב.

איפה דבורית ומה קרה לשרגל

רגע לפני הקונספירטור זה הזמן להיפרד מבלוג התקשורת המשובח "ולווט אנדרגראונד". את דבורית שרגל, בעלת הבלוג – שבשישי שעבר הודיעה במפתיע על פרישתה מכתיבתו – אני מכיר ח"י שנים, מאז מרץ 1997, עת הצטרפתי כעורך זוטר למוסף "סופשבוע" של "מעריב". על שרגל הוטל אז, לצערה מן הסתם, לערוך לזוטרים חפיפה והיכרות ראשונה עם נפתוליה של תוכנת ה"קויוט" האגדית, שסוד קסמה היה בכך שניתן היה לשלוח דרכה מסרים כתובים (!) ממחשב אחד במערכת למשנהו (!!) מבלי שיהיה כל צורך להרים טלפון ולשוחח (!!!). כן, כן, היו אלה ימים מופלאים של חידושים והמצאות (כשמה של תכנית טלוויזיה פופולרית במילניום הקודם, אבל נעזוב את זה).

ב-31 בדצמבר 2005 חנכה שרגל את "ולווט". תחילה במחתרת, מה שעורר חרושת הימורים בברנז'ה סביב זהותו/תה של כותב הבלוג. הניחושים הפרועים נעו בין נחום ברנע לדנה ספקטור, וגם אני – שפרסמתי קודם לכן את "מי נגד מי" ב"העיר" – נמניתי לרגע קט בין החשודים הפוטנציאלים. רק כעבור חצי שנה יצאה לאור. במשך תשע שנים וארבעה חודשים העלתה שרגל מדי יום ביומו, שבעה ימים בשבוע, פוסט ביקורת תקשורת מעניין ומאיר עיניים. היא עשתה זאת בהתמדה יוצאת דופן, בכישרון, בדבקות, ביסודיות, בחריצות וביעילות. אה, וכמובן, הכול לגמרי לבד. ללא סיוע, ללא גב מערכתי או כלכלי, וכשהיא חשופה לכל רוח (איומים בתביעות דיבה, במקרה שלנו). פייר? אין לי מושג איך היא שרדה כמעט עשור בתפקיד הסזיפי-תובעני-מפרך שנטלה על עצמה, אבל עכשיו, לרגל פרישתה וסיומה של תקופה, זו בהחלט הזדמנות ראויה להגיד: תודה, דבורית.

זה רובי וויליאמס? לא, זה ברק קלמנוביץ'!

זה מכבר אין איש מחכה לי שם, ואם אין ים הרי שטוב שלפחות הטלפון מצלצל.

"מה שלומך, פאקינג הורביץ?", פתח הקונספירטור בתנופה. "כבר התחלת לחקור לעומק את הסיפור הפנטסטי על ברק?". 

"איזה ברק?", השבתי בשאלה. "רביד? סרי? אהוד? אובמה?!".

"קלמנוביץ'", תיקן אותי הקונספירטור בלאקוניות.

"מי זה לעזאזל ברק קלמנוביץ'?", זייפתי התעניינות.

"תתבייש, הורביץ", נזף הקונספירטור. "מדובר בסמנכ"ל המכירות המצטיין של ynet, אבל לא בגלל עבודתו החרוצה אני מזכיר אותו לראשונה בטור".

"אז בגלל מה?", פקחתי עיני עגל.

"היית במופע של רובי?", החזיר הקונספירטור בשאלה.

"רובי ריבלין?", שאלתי גם אני.

"תפסיק לנחש, הורביץ", התריע הקונספירטור. "קנית כרטיס להופעה הלוהטת של רובי וויליאמס במוצ"ש בפארק הירקון?".

"השתגעת?", התפלצתי. "האירוע התרחש בצפון הרחוק ואני מעדיף להישאר בדרום חולון. אבל קראתי את הספר".

"מצחיק מאוד", מלמל הקונספירטור . "אז תדע שבניגוד אליך, ברק לא רק היה בהופעה אלא גם התכונן אליה במשך שבועות ארוכים".

"באמת?", שאלתי מופתע. ״באיזה אופן? איך זה בא לידי ביטוי?".

"שולח לך תמונה", הודיע הקונספירטור.

קונסיפירטור
2 במרץ 2015. סמנכ"ל ynet, ברק קלמנוביץ', מתחפש לרובי וויליאמס

"כפי שאתה רואה, ב-2 במרץ, שלושה ימים לפני פורים, ובדיוק חודשיים לפני המופע, העלה ברק לדף הפייסבוק הפרטי שלו את תמונתו כשהוא מחופש לרובי וויליאמס", תיאר הקונספירטור.

"נחמד", פיהקתי קלות. "איך זה קשור אליי?".

"סבלנות", אמר הקונספירטור. "קבל עוד תמונה".

קונסיפירטור
3 במרץ 2015. איזה צירוף מקרים! הפקת המופע של רובי וויליאמס מכריזה על תחרות תחפושות

"קראת, הורביץ?", וידא הקונספירטור. "ב-3 במרץ, יום אחרי שברק הציג לעולם את התחפושת שלו, הכריז פתאום דף הפייסבוק 'רובי וויליאמס בישראל – העמוד הרשמי', שבקרוב תיפתח תחרות תחפושות של רובי וויליאמס בישראל. איך תסביר את העובדה המסקרנת שברק הקדים את זמנו?".

"ראשית, העובדה הזו לא ממש מסקרנת", אמרתי בפיהוק. "ושנית, אולי ברק כל כך התרגש מהמופע המתקרב שהוא החליט להתחפש לזמר, ואחר כך, כשהוא ראה שיש תחרות, הוא כבר ניצל את ההזדמנות ונרשם אליה?".

"זה גם מה שאני חשבתי", הפתיע הקונספירטור. "אבל כעבור יומיים, ב-5 במרץ, יצאה התחרות לדרך. התמונה בדרכה אליך".

קונסיפירטור
5 במרץ 2015. תחרות התחפושות יוצרת לדרך, 23 מעריצים נענו לקריאה

"יש פואנטה בסוף?", ניסיתי לברר.

"בוודאי, הורביץ", הבטיח הקונספירטור. "לא פחות מ-23 מעריצים נענו לקריאה ושלחו לדף הפייסבוק הרשמי של רובי וויליאמס תמונות מקסימות שלהם כשהם מחופשים לאליל. כעבור שבוע הוכרז הזוכה בתחרות, שקיבל ערכת רובי וויליאמס הכוללת חולצה, כובע, DVD ופוסטר של המופע. נחש מי זה היה? בעצם אל תנחש. ניחשת מספיק. אני שולח לך תמונה אחרונה בסדרה".

 

קונסיפירטור
12 במרץ 2015. צירוף מקרים שני! הזוכה המאושר הוא סמנכ"ל ynet

"נו, הורביץ?", שאל הקונספירטור בסיפוק. "מה תגיד?".

"אין מלים בפי", אמרתי בעיניים נוצצות.

"לזה כבר התרגלתי לצערי", נאנח הקונספירטור. "כמו תמיד פספסת את כל הנקודה ולכן כמו תמיד אאכיל אותך בכפית. הנה, קבל עוד תמונה".

קונסיפירטור
ynet מציע כרטיסים למופע של רובי וויליאמס. שת"פ עם ההפקה

"מה זה אומר?", התפלאתי.

"זה אומר שהיה שיתוף פעולה מסחרי בין קבוצת 'ידיעות' להפקת המופע של רובי וויליאמס, והוא כלל כמובן גם חלוקת כרטיסים מוזלים לקוראים וגם תוכן שיווקי ב'ידיעות' וב-ynet", ביאר הקונספירטור. "לא נראה לך טיפ טיפה משונה שדווקא ברק, שמשמש כסמנכ״ל ב-ynet, הוא הזוכה הגדול בתחרות התחפושות הקטנה?".

"מצד אחד אולי כן", הרהרתי בקול רם. "מצד שני בהחלט לא מן הנמנע שמדובר בצירוף מקרים".

"אז בוא נראה אם אתה צודק", הקניט אותי הקונספירטור. "טלפן בבקשה לרוני, הבת של מפיק המופע גד אורון שהיא לא רק מנהלת ומפיקה ראשית בחברה של אבא אלא גם האחראית הבכירה לתפעול דף הפייסבוק עם תחרות התחפושות. אחר כך כדאי שתחליף מילה גם עם ברק הסמנכ"ל מ-ynet".

"חייבים?", שאלתי בעצלות.

"כן", נהם הקונספירטור וניתק.

רוני אורון, איך זה שמכל אלה שהשתתפו בתחרות התחפושות הזוכה היה דווקא סמנכ"ל ynet, גוף תקשורת שעשה איתכם שיתוף פעולה? זה נראה לך כשר למהדרין או שאולי מדובר בצירוף מקרים?

"אני לא מאמינה. אתה רציני עם השאלה הזו? אני מציעה שתתקשר לגד ותשאל אותו".

גד אורון, השאלה עוברת אליך.

"אנחנו הצענו גם לסמנכ"ל mako להשתתף בתחרות, הוא רק לא רצה. נו באמת, אתה חושב שאני מכיר את סמנכ"ל ynet, תגיד לי? אני לא מכיר לא את המנכ"ל של ynet ולא את הסמנכ"ל. אנשים שלחו תמונות, ישב צוות קריאייטיב מטעמנו, ומצא שהתחפושת הזו הייתה הכי טובה ובחרו בו. מה אתה בדיוק חושב, שאני אמרתי להם 'חבר'ה, תבחרו את סמנכ"ל ynet, כי הוא עושה איתנו שיתוף פעולה?'. לאתר mako יש מספיק גולשים גם בלי שתתחילו לחפש דברים צהובים בתוך כל העסק. באמת אין לנו זמן להתעסק בשטויות האלה".

ברק קלמנוביץ', איך זה שמכולם דווקא אתה זכית בתחרות התחפושות?   

"אני מזמין אותך להיכנס לדף הפייסבוק שלי ולראות כמה ההערצה שלי לרובי וויליאמס גדולה. התחרות של התחפושות לא הייתה קשורה כהוא זה ל-ynet, ואני חושב שהתחפושת שלי באמת הייתה מוצלחת והושקעה בה לא מעט עבודה מזמני ומכספי הפרטי. ואני אומר לך: למרות שאני מכיר את רוני אורון, התעקשו לגמרי לקבל ממני את כל ההוכחות שאני משתתף רגיל".

אה, אז אתה מכיר את רוני?

"אתה יודע, לא אישית, אלא דרך התעשייה הזו. והיא ביקשה לא לעשות שום הנחות".

חזרתי לקונספירטור מבולבל מעט. "אין אייטם", אמרתי בנחרצות, "לכל המעורבים יש הסברים מעולים".

"באמת?!", לגלג הקונספירטור. "אז איך תסביר את זה שזמן קצר אחרי שדיברת עם גד אורון הוסר דף הפייסבוק שהוקדש לרובי וויליאמס?".

"על זה דווקא די קל לענות", אמרתי. "אין לי ספק שמדובר כאן בצירוף מקרים".

ואם כבר צירופי מקרים, זה המקום להזכיר שהטור שזה עתה סיימתם לקרוא מתפרסם באתר mako מבית "קשת", ש"קשת" מצויה בתחרות עסקית מתמשכת עם קבוצת "ידיעות אחרונות", ש"קשת" מתחרה בשעות הפנאי גם ב"רשת" ובערוץ 10, וש-mako מתחרה באתר "וואלה!". 

לכל כתבות המגזין

איך שגלגל מסתובב

כתבו לאביב הורביץ

רוצים לקבל את "מי נגד מי" ישירות למייל? הירשמו לניוזלטר