כבר כמעט שנה שיאיר שרקי מכהן כשגריר היחיד שיש לישראלי החילוני אל המציאות מאחורי נתוני ההדבקה של החרדים. אל העולם האקזוטי, המסתורי, איפה שגם בעיתות סגר לא מפסיקים להתחתן, לחגוג, ללמוד, להאמין שיהיה טוב - ולחלות. שרקי - שתפקידו הרשמי הוא "כתב לענייני דתות" אבל בפועל הוא מסקר בעיקר חרדים - אחראי לסקופים כמו חתונת הענק בבני ברק או תלמודי התורה הפתוחים, תוכן שמעורר זעם הולך וגובר בשבוע שבו הגענו ל-10,000 חולים מאומתים חדשים מדי יום. "אלה לא סקופים שגורמים לי לשמוח", הוא אומר, "אני מתוסכל. יש זעם על החרדים בציבור הכללי וחלק גדול ממנו מוצדק. הקורונה חשפה את החברה החרדית בשיא תפארתה אבל גם בשיא עליבותה. וגם לפוליטיקאים יש כאן תפקיד. אני מצפה שהם יעשו משהו. אם הם רוצים לשכנע אותנו שאין כאן העלמת עין הם יכלו להיות יותר חריפים. הם צריכים לשקף לחברה החרדית פנימה את כללי המדינה. בינתיים היחיד שהתבטא זה דרעי, בניגוד לחבריו האשכנזים מיהדות התורה".
"המצב הגיע לקצה", הוא ממשיך, ואת התסכול אפשר לשמוע בקולו, "היום אני רואה מצב שאין בו רעיון אחד שיעשה סדר במה שקורה. כשהרב קנייבסקי אומר שזה שתלמודי התורה סגורים זה מה שגורם למגיפה, זה תפיסה מיסטית שגם אני כאדם מאמין לא יכול לקבל. כשאתה רואה חתונה כמו בבני ברק, קשה לך להסביר את זה לאנשים".
כשהתהדק הסגר הנוכחי, הגבת באולפן על האופן שבו הציבור החילוני מאשים את החרדים בסגר. אמרת שהמתקפות האלה לא מוצדקות.
"אני עדיין חושב ככה. אמנם עכשיו ההתפרצות בשיאה, אבל היה חודש שלם שבו חצי מהתחלואה הייתה מהמגזר הערבי וזה לא קיבל את אותו נפח סיקור. אני לא בתחרות מגזרית, אבל צריך לשים לב לזה. וגם היום, החרדים במצב רע מאוד, אבל מדינת ישראל במדינת רע גם בלעדיהם. אתה מסתכל על חולים קשים ורואה 70 אחוז חולים שהם לא חרדים ולא ערבים, יש עוד 7000 חולים מחוץ למגזר. אם סגרת את החרדי, עדיין לא פתרת את הכל, כל הנושא של דובאי לא טופל, למשל. את זוכרת כמה דיברו על אומן? דובאי זה אומן על סטרואידים".
החרדים מתחסנים?
"המצב הוא באמצע. אין סרבנות חיסונים דרמטית אצל החרדים אבל גם אין התחסנות בשיא. יש קבוצה בולטת שכוללת בעיקר נשים צעירות שלא מתחסנות, כנראה בגלל מידע שהן מקבלות על סיכוי לפגיעה בפריון. אבל אתה רואה את זה בכל הפריפריה, לא רק אצל החרדים. צריך לזכור שמתנגדי חיסונים לא קיימים אצל חרדים יותר מאצל חילונים. אז היה פשקוויל לא להתחסן? אז מה, אין להם אינטרנט, אצלנו זה פוסט בפייסבוק. מלכתחילה הייתה כאן קצת אובר רגישות למה יעשו החרדים".
יש עוד דתיים עם פאות
החילוני הטיפוסי בישראל אולי אובר-רגיש לחרדים - אבל הרגישות הזו, מהולה בסקרנות, היא מה שהפך את הזירה לאחת המעניינות ביותר לסיקור לאחרונה. בתוכה נמצא גבר צעיר, שנראה לפעמים כמו נער, בסך הכל בן 27, מבריק ורהוט, בעיניו זיק של שובבות וסקרנות - ומראשו משתלשלות פאות ארוכות. כששרקי יושב באולפן בחליפה מחויטת ומסביר ליונית לוי על ההבדל בין חצרות שונות ופסקי הלכה - לצופה החילוני הממוצע אין ספק שהחרדים התחילו להשתלט גם על הטלוויזיה. אבל זה לא המצב. בפגישה עם שרקי, הוא לבוש בסוודר ואפשר לזהות שמדובר בכלל ב"סרוג", דתי לאומי, ציוני-דתי, איך שלא תקראו לזה. כזה שגדל עם תמונה של הרצל בסלון, שבמשפחה שלו משרתים בצבא ושבני ברק או שכונת מאה שערים לא מופיעות בשורת הכתובת בתעודת הזהות שלו - וגם לא יופיעו בקרוב. "החרדים מזהים מיד שאני לא חרדי - אני לא לובש חולצה לבנה, הכיפה שלי סרוגה. רק החילונים מתבלבלים. אבל יש כמוני עוד דתיים לאומיים עם פאות. זה קשור לעולם התוכן של החסידות, לא לחרדים. התחלתי עם זה בישיבה שלמדתי בה והמשכתי, זה היה אז טרנד. אבל בסוף זו רק תספורת".
לא חשבת להוריד אותן כדי שהדברים יהיו ברורים יותר?
"הבעיה היא בסטיילינג, ואם יש לך עצה איך לשבור את זה אני אשמח לשמוע. עכשיו אני נמצא במצב שגם בלעשות שינוי ולהוריד את הפאות יש אמירה שאני לא רוצה לומר אותה. זה רק מזכיר לי כמה עבודה יש לי. הרי אני מסקר חרדים שנים וכל מה שאני אומר זה: 'לא כולם אותו דבר, בואו תכירו'. אז הנה, שיעור מס' 1: אני לא חרדי. לא שזה רע להיות חרדי, אבל אני לא, זו עובדה סוציולוגית, תרבותית, השקפתית".
אבל נשמע שאתה מזדהה עם החרדים, לא רק מסקר אותם.
"יש לי ביקורת עליהם, ובמקביל אני צופה בהם בעין אוהבת. יש לי הבנה של הלך החשיבה שלהם, גם כשאני לא מסכים איתם. אני משקיע אנרגיה בלהסביר אותם וזה מביא הזדהות. אני יכול לחשוב שהתנהלותם בקורונה לא בסדר, וגם לשבת באולפן ולנסות הסביר את ההיגיון הפנימי שלהם".
בשבוע הבא, שרקי יספק מדי יום מבט מעמיק יותר בסדרת הכתבות "חוקי המשחק החרדי" שערכה נועה הוכרמן. "התחלנו לצלם את הסדרה לפני הקורונה ואז היא נכנסה להקפאה עמוקה כמו החיסונים של פייזר. עכשיו הוצאנו אותה, ואנחנו פוגשים את הגיבורים כעבור שנה. הסדרה עוסקת בחיי היום יום של החרדים, האנשים הקטנים והחיים וההתלבטויות". לפני הקורונה, הוא מאבחן, "היה תהליך ברור של השתלבות והתקרבות בין חרדים לשאר האוכלוסיה. גם בצבא, וגם באקדמיה ובעבודה. ראו את זה בכל הגרפים. הדחק הכלכלי גם הניע את זה. העולם החרדי גדל, וגם המעורבות שלו בעולם גדלה".
ועכשיו שוב יש הפרדה וניכור?
"דווקא עכשיו, זה הזמן טוב ביותר לבוא ולהכיר. אני לא מוכן שיכירו רק את החרדים שצועקים ברחוב. בסדרה יש דברים שיצחיקו ודברים שיכעיסו, ובעיקר אני רוצה לעורר מחשבה. יש שם הרבה תוכן על הכלכלה האפורה בעולם הזה, על עזרה הדדית, על איך מתקיימים כלכלית, איך קונים דירות, גמ"חים, איך אברך מסיים את החודש".
איך באמת? התחושה היא שיש שם בעיקר עוני.
"זה נכון שהחברה החרדית משלמת מחירים של חיי דחק, הרבה פעמים מבחירה. אבל אתה יכול להסתכל על אדם מהצד ולהגיד לו 'אל תהיה עני'?. אולי הוא רוצה להסתפק במועט. ההוצאה לאדם במגזר החרדי היא חצי מאשר בשאר החברה. אפשר לבקר את זה ואפשר גם להתפעל מזה. כשהחרדי קוטע את המעגל של העבודה הקשה בשביל כסף, יש לו זמן לחיי הפנאי והרוח והנפש".
אולי לגבר החרדי. מה נשאר לאישה?
"בסדרה דווקא פגשנו נשים חרדיות מאוד מרשימות. יש שם כוח, אידאולוגיה, ייעוד. זו טרגדיה שהציבור הכללי פחות חשוף אליהן מטבע מבנה החברה החרדית. אני מסכים שצריך להיות דיון על המקום של הנשים בחברה הזו, זה דיון פנימי שיכול להתקיים בנינוחות אם לא מנהל אותו אדם חיצוני. פטרונות היא לא הדבר שיקדם אותן".
ברוך השם וברוכים הרופאים
שרקי מסקר את העולם החרדי כבר תשע שנים - הוא התחיל בגל"צ, עבר לחדשות 12, ביקר קצת ב"כאן" - וחזר לחדשות בדיוק בזמן למגפה שטרפה את כל הקלפים והעלתה את השאלה, איזה חלק החרדים רוצים לקחת בחברה הישראלית. "בתחילת משבר הקורונה, הסיקור שלי היה בעיקר על הפרות", היא מספר, "התעסקתי הרבה בלהראות איפה לא שומרים, אירועים המוניים. חתונות ולוויות גדולות, פתיחת בתי ספר. לא עשינו הנחות. כשהתחלואה בערה, נתנו לזה ביטוי. אבל עם הזמן הראינו שיש כאן גם עניין עקרוני, של משבר אמון עם המדינה, של סדרי עדיפויות. אם אין תאריך יציאה זו שאלה - אני אשתק את החיים הרוחניים במשך שנה, או שאסכן 0.4 אחוז מהאוכלוסיה שלי? אני לא מזלזל בחיי אדם, אבל גם שנה של כלל הציבור זה זמן חיים. הרי לא ידענו שיהיו חיסונים ומתי זה יסתיים. ברוך השם וברוכים הרופאים, אבל לא ידענו מראש מתי זה יהיה".
אחת התופעות המרתקות ששרקי חשף, הייתה רפואת המחתרת של החרדים במאה שערים, וטיפול בחולי קורונה קשים בבית מבלי לפנות אותם לבתי החולים. "עברתי בעצמי תהליך עם הסיפור הזה. אתה מתחיל בלהגיד שזה מטורף, אתה לא מבין איך אפשר לטפל במאות חולי קורונה במצב בינוני וקשה, חלקם נזקקים לסיוע נשימתי, מתחת לרדאר. ואז אתה מבין שהם מורידים עומס מהמערכת".
איך?
"לפעמים יש חולים במצב שלבתי החולים אין הרבה מה להציע להם חוץ מסיוע נשימתי ותרופות. ולפי המודל של החרדים, החולה יכול לקבל את זה בסביבה תומכת ותוך שמירה על מצב הרוח ולא בטיפול בשלט רחוק. יש בזה הרבה חמלה ואהבה. היום משרד הבריאות למד מהם והפנה המון כסף לאשפוז ביתי, גילו שזה מקל על המערכת והמטופל".
זה עדיין קורה?
"כן. אני מצלצל לפעמים לחברים לשאול אם יש בלוני חמצן פנויים. אם אין - אני מקבל מושג על התחלואה החבויה, הלא מדווחת. אם מספרים לי שהזמינו חדשים מחו"ל אני מבין שיש עלייה משמעותית".
אתה נשמע חצוי ביחס שלך לאוטונומיה החרדית.
"זה מורכב. ברמה האישית אני מאמין שהביחד שלנו יותר חשוב ואני לא רוצה לנצח את מדינת ישראל. אבל אני גם רוצה שיבינו את המצוקה, הצפיפות, סדרי העדיפויות. רם שפע, בתור יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, החליט לפתוח את כיתות ה' עד י' בתוך הסגר. הוא לא היה עושה את זה בלי הרב קנייבסקי שעשה את זה קודם".
ברצינות? הוא הושפע מקנייבסקי לדעתך?
"ברור. ההבדל הוא שרם שפע עושה את זה בשם הממלכה, אבל זו אותה פעולה. החילונים צפו בחרדים בקנאה בתקופה הזו, בחרות המחשבתית. אם אצל החילונים היה דיון מה פותחים קודם, בתי ספר או קניונים, אצל החרדים זה ברור שדיון כזה לא יכול בכלל להתקדם. זה מציב מראה להרבה אחרים".
הרחוב החרדי רואה את החדשות שאתה משדר?
"יותר ממה שנדמה לך. הנער החרדי הממוצע סקרן ומעודכן באקטואליה הרבה יותר מבן גילו החילוני. הם צורכים הרבה פעמים רק את המדיה החרדית, אבל הם מאוד מתעניינים באופן שבו הם מסוקרים, גם אם הם לא רואים את הכתבות שלי על המסך הם רואים אותן אחר כך או שומעים ציטוטים. כשאני מגיע לשם מזהים אותי".
ואוהבים?
"חלקם מספיק אוהבים אותי כדי לתת לי אמון, להיות מקורות שלי. ויש כאלה שלא. חסידות בעלז היא כזו שאידיאולוגית התעלמה מהקורונה ואני ביקרתי את זה בחריפות, אז קיבלתי משם איומים. היו הפרעות לשידור, גם הטרדות טלפוניות. אבל אני משתדל לא להיכנע לטרוליזם".
אם כבר, הטרולים סיפקו לשרקי השראה להטרלה משלו: לפני כמה חודשים הוא הראה איך הוא מצרף את כל שונאיו לשיחה אחת, כך שיקללו אחד את השני. "זה לא בעיה, בסך הכל עושים ביניהם שיחת ועידה", הוא מספר. "מה שיפה בחרדים - שיש הרבה מהם. יש יותר ממיליון חרדים בארץ, אם קבוצה אחת כועסת עליך יש אחרים שמעריכים את מה שאתה עושה עבורם. כעיתונאים יש לנו הרבה מאוד כוח ביד, אנחנו צריכים להיות מסוגלים לשמוע ביקורת".
יצרו לעדיני הנפש של גוש קטיף דימוי נוראי
לשרקי לא חסרה דעתנות. כמו רוב העיתונאים היום, הוא צייצן מושבע ולא חוסך את דעותיו מטוויטר. "זה התפתח בשנים האחרונות, והיום נדמה לי שכבר מצפים שתגיד את דעתך בפאנלים. אני רואה עצמי כפרשן, לא רק מישהו שיושב ומדווח עם טבלאות אקסלים. היום כבר בקורסים של גלי צה"ל, הצוערים כותבים כל מה שהם חושבים בטוויטר".
אחד הנושאים ששרקי התבטא בהם בנחרצות לאחרונה הוא מותו של אהוביה סנדק בן ה-16, שנהרג בעת מרדף משטרתי בשטחים. שרקי קרא בציוציו לקרוא לסנדק בשמו בתקשורת ולא "נער הגבעות", ולסקר את חקירת מותו בצורה הוגנת. הפעם זה היה אישי לגמרי. לא קשור באופן ישיר לתחום הסיקור של שרקי, אבל קשור בהחלט למה שהוא רואה במראה בבוקר.
"בסוף אותו יום שבו הוא נהרג, שאלתי את עצמי אם יותר מסוכן ללכת היום ברחוב כבעל פאות. אם אומרים שנער שחור ולבן יהיו מעורבים באותו מעשה עברייני, הסיכוי של שחור ללכת לכלא גדול יותר. אז זה אותו דבר עם נער עם פאות? האם דמם של בעלי פאות מותר יותר? מותר להפעיל אמצעים שאסור על אחרים?".
אבל אתה ואהוביה סנדק לא באמת דומים. אתה לא מסתובב איפה שהוא הסתובב, אתה לא עושה את מה שהוא עשה.
"אני לא יודע מה הוא עשה. והוא לא כאן אז צריך להיות מאוד זהירים כשמדברים על זה. יכול להיות שהיה כאן נער שנגרר לשטויות ועדיין חייו הם חיים ואהבתו היא אהבה ואוהביו הם אוהבים. זה חבל לי מאוד. אהוביה מייצג תת זרם בתוך הציונות הדתית, לא הזרם שלי אבל היו לי חברים בישיבה שבגיל 16 היו יכולים להתגלגל לאותם אזורים".
אתה בקשר עם המשפחה של אהוביה?
"לא, לא פגשתי ולא דיברתי איתם. אבל חוסר הצדק מטריד אותי. הרי אם היה נהרג מפגין בבלפור, במרדף משטרתי, האדמה כאן הייתה בוערת בעוצמה רבה יותר. נער בן 16 נהרג, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה אבל ללא ספק זה היה אירוע בעייתי בהתנהלות המשטרה. לכל הפחות צריך לקרוא לו בשמו ולא לנסות לייצר זרות. זה כמו שאנחנו אומרים סלומון טקה, לא 'בן העדה האתיופית'. גם הטיפול של המשטרה בהפגנות על זה, לא היה עדין".
אתה מסקר הרבה הפגנות. אלימות משטרתית היא בעיה בעיניך?
"למשטרה יש תפקיד קשה - כשהיא לא אוכפת אומרים שזה חלש, כשהיא אוכפת אומרים שזה חזק מדי. יש גם בעיה תרבותית וארגונית, איך מפעילים כוח שהוא לא אלימות. זה איזון עדין. אבל זו העבודה של המשטרה וכנראה לא עובדים על זה מספיק, רואים את התוצאות. אגב, השוטרים השתמשו על חרדים במכת"זיות הרבה לפני בלפור".
לשלב ההפגנות הפוליטיות בחייו, נכנס בעצמו בכיתה ו'. "אני זוכר אותנו כילדים, מפגינים נגד ההתנתקות והיינו חלק מהמחאה הזו. גם שם היה עוול מטורף. קיץ שלם מספרים לך שמתנחלים עומדים לירות בשוטרים, יצרו לעדיני הנפש של גוש קטיף דימוי נוראי. כותרות תלושות מהמציאות, איסוף נשקים ומה חיכה לשוטרים? חיבוק. התקשורת הייתה מגויסת לעשות דהומניזציה לזה".
למרות התחושות האלה שלו, כניסה לתקשורת הייתה המטרה של שרקי מגיל צעיר. "זה מה שתמיד רציתי לעשות" הוא אומר, "רציתי להיות ריפורטר, לדווח. לא הייתה לנו טלוויזיה בבית אבל הייתי שומע רדיו, גם בבית וגם בישיבה, מנסה להיות מעודכן בהכל".
אין לי מה להתלונן
שרקי גדל במשפחה שנחשבת לאליטה בעולם הדתי. אביו הוא אורי שרקי, הרב הראשי של קהילת "בני יהודה" ואמו, רונית, היא דוקטור לביולוגיה. קריית משה, השכונה בה המשפחה השתקעה - היא שכונה ירושלמית עם אופי חרדי, אבל לדברי שרקי הבחירה בה הייתה רק בגלל הקרבה הגיאוגרפית לישיבת האב. "בעבר זו הייתה שכונה מעורבת, גם דתיים וגם חרדים, אבל היא התחרדה עם השנים".
וזה השפיע עליכם?
"אידאולוגית היינו תמיד מאוד רחוקים מהחרדים. אבל אישית, הייתה לי סקרנות כילד לטוטאליות שלהם, הייתי הולך לטישים שלהם, אלה היו השכנים. זה לא היה מהמקום הדתי. אין להם סיכוי לחרד אותי. אבל גדלתי בבית פתוח, וזה חלק מזה. אבא שלי תמיד אמר שיש מקום לכולם. בעיניי האירוע החרדי הוא מעניין - יש להם משימה כבירה לשמר את העולם שלפני, עד שלא נהיה בטוחים בעולם החדש. אני שמח שהם קיימים אבל שואל את עצמי מתי יסתיים התפקיד ההיסטורי".
עד גיל 18, שרקי עבר את המסלול רגיל של נער דתי בגילו, כולל עזיבת הבית לישיבה בגיל 14. אבל כשכל חבריו פנו לישיבות הסדר, שרקי תכנן להתגייס מיד - ולא לקרבי, למרות הפרופיל הגבוה. הוא תכנן להגיע לתחנת הרדיו הברנז'אית ביפו, איפה שאף אחד לא נראה כמותו. "אמרו לי שלא אתקבל לגלי צה"ל. הייתי צריך לבקש בקשה מיוחדת לזימון למיונים ממיטב. כי לא שלחו לי זימון. זה מעניין איך זימונים לצבא יכולים להסליל ולהשפיע על מסלול חייו של אדם. אבל אין לי מה להתלונן, כי נבחנתי והתקבלתי".
אהבו בגל"צ את האפשרות לגוון?
"לא יודע, לא דיברו איתי על זה. אבל אין ספק שזה היה מקום מאוד הומוגני".
במקום לחשוב על כך שהוא שונה, שרקי התאמץ להוכיח כמה הוא מצטיין. "אחרי הקורס סיקרתי את בית הנשיא, במשך שלוש שנותיו האחרונות של שמעון פרס עקבתי אחריו. אחר כך הציעו לי לסקר את נושא החרדים, ולא התלהבתי".
למה?
"הרגשתי שנתנו לי לסקר את הדוסים בגלל שאני דתי, שזה קל מדי ולמה לי להיות בנישה, אבל בסוף היו לי שנים מרתקות, עם הפטירה של הרב עובדיה יוסף, ממשלת לפיד, אירועים גדולים".
מגלי צה"ל שרקי עבר לחברת החדשות, וגם שם הוונדרקינד לא אכזב - באפריל 2018 זכה בפרס מצוינות עיתונאית של המרכז העולמי של בני ברית, על סדרת הכתבות "ברוקלין של קודש". על מה שקרה בין לבין - האסון המשפחתי בשנת 2015, בו אחיו, שלום, נהרג בפיגוע דריסה בגבעה הצרפתית, הוא מעדיף לא לדבר בראיון הזה. "את לא חייבת לשאול", הוא כמעט מתנצל בחיוך, "אני לא מדבר על זה עכשיו".
זו לא הפעם היחידה בה הוא יהדוף נושאים אישיים ויגיד לי שהוא "לא נינוח מזה שהשיחה הולכת לשם". אבל רמז לאופן שבו שרקי כן רוצה לחשוף את רגשותיו, בתנאים שלו, אפשר לקבל דרך עוד ויכוח מתוקשר שכיכב בו - הפעם עם בנו של ראש הממשלה. לפני חודשיים, אחרי הפגנה של משפחה שכולה מול ביתו של נתניהו בקיסריה, לאחר שפעילי ימין צעקו אמירות כמו "שיהרג לכם עוד בן" - מספר חברי כנסת מהימין הביעו את מורת רוחם מכך. בתגובה להתנצלויות שלהם יאיר נתניהו צייץ שאלו מגיעות מתוך "תפיסה של עבדים". שרקי לא נשאר אדיש לאמירה זו, צייץ כי נתניהו הוא "פרחח גס רוח" ונתניהו ענה לשרקי כי הוא "אפס מאופס, יעשה הכל לליטוף מאבי וייס השטן".
בטח יש מחיר להתכתשות עם בנו של ראש הממשלה.
"יאיר נתניהו בחר להיות שחקן על המגרש. אתה לא יכול להתבטא כל הזמן תקשורתית ולהיות מוגן. מה שהוא כתב היה מבחינתי חציית גבול. מטריד אותי שזה יהפוך למיינסטרים בימין אם נשתוק על זה. יש דברים שלא יכולים להפוך לנורמה".
פגשת אותו פעם?
"לא חושב, הסתמסנו בעבר. עניינים עיתונאיים. הייתי שמח להצליח לראיין אותו, אבל זה כבר לא יקרה. ויש ביננו דמיון - שני יאיר, פחות או יותר באותו גיל. יש עם מה לעבוד".
ברגע שאתחתן, אהיה נשוי
שרקי הוא חלק מייצוג הולך וגדל של עיתונאים ימנים בתקשורת, כשלצידו בין היתר קלמן ליבסקינד, שמעון ריקלין, ינון מגל ועמית סגל. "התקשורת הישראלית השתנתה, והציונות הדתית הרבה יותר מיוצגת היום. זה הגיוני, מדובר במיעוט אליטיסטי אבל עם תחושת שליחות. אבל מה שאותי מעניין הוא שיש היום 25-30 מנדטים מצביעי ביבי באוכלוסיה הכללית ואז אני שואל - האם אחד מתוך ארבעה עיתונאים תומכים בביבי? איפה הם? צריך להיות קשר בין מה שנעשה באולפן ובין מה שנאמר בסלוני הבתים בישראל".
למה אנחנו צריכים לצפות מהחרדים בבחירות?
"החרדים הם הגורם הכי פרגמטי בפוליטיקה הישראלית. עכשיו הם עם נתניהו כי זה מה שהמצביעים רוצים לשמוע מדרעי ומליצמן. עד הבחירות לא שומעים על אף אחד אחר. ביבי הוא ברירת המחדל. יום אחרי זה, אם למישהו אחר יש קואליציה בלי החרדים ולביבי אין קואליציה איתם, אולי זה ישמע אחרת".
הכל, רק לא לשבת באופוזיציה?
"את חושבת שהפוליטיקאים החרדים לא יבואו להיות בממשלה במקום ליברמן או לפיד, תלוי מי המוחרם החדש? הם לא ילכו אחרי ביבי שבי אל האופוזיציה. הייתה להם שם טראומה עם לפיד".
אלה הפוליטיקאים, אבל מה רוצה החרדי שברחוב?
"ביביסט. הוא אוהב את ביבי מאוד".
שרקי מתגורר היום בדירה באזור שוק מחנה יהודה בירושלים, מעין מובלעת טרנדית עכשווית לצעירים דתיים מעודכנים - ורווקים. "זו קצת קלישאה לגור שם אבל מאוד נוח. אזור עם הרבה חבר'ה צעירים, אני אוהב".
למה אתה לא נשוי?
"כי לא התחתנתי. ברגע שאתחתן אהיה נשוי", הוא מחייך.
נו. בטוח אמא לוחצת.
"האמת היא ששני אחיי הקטנים גם לא נשואים ויש לי עוד חברים לא נשואים. יש היום יותר רווקות מאוחרת במגזר. גם אצלנו וגם אצל החרדים, גיל הנישואים עולה בכל מקום וגם הגירושים. אני רוצה שזה יקרה וזה יקרה בזמנו".
נעשים מאמצים? אתה דייט מבוקש בשוק?
"לפעמים מכיר עצמאי ולפעמים דרך מישהו. אני מבין שזה מעניין אבל זה אישי. ברור שזה אחד הדברים המשמעותיים שאמורים לקרות בתקופה הקרובה אצלי".
עד שזה יקרה, העבודה בחדשות היא חייו וכשנשאר זמן הוא כותב את הטור שלו ב"מקור ראשון" ולומד משפטים בזום. "יש הרבה סטרס בעבודה הזו וצריך ללמוד לחיות איתו, לווסת אותו, לזכור שזו מפלצת שאינה יודעת שובע", הוא נאנח.
מה הכוונה?
"אני יכול להביא סקופ גדול במהדורה אבל מחר תהיה מהדורה חדשה, וזה לא מעניין. היכולת לבשל משהו על אש קטנה לאורך זמן גם היא יכולת חשובה ובגלל הלחץ והתחרותיות, חסרים דברים תהליכיים. מבחן לעיתונאי זה מה יקרה ביום שהוא יפסיק לסקר, מה נשאר? השפעת על האופן שבו סיקרו, הבאת סיפורים שישפיעו על המציאות? או שכל יום מתעסקים בזה שההוא אמר על ההוא ככה. שכוייח, ואז מה?".