כמה מהתופעות התרבותיות והאנשים שליוו אותנו לכל אורך העשור הזה נדמים כאילו היו איתנו תמיד. מי זוכר בכלל את הימים שלפני הפשטות של ההזמנה מאסוס (או אמזון, או נקסט), איך נראו החיים כשלא יכולנו לעשות סטוקינג לאקסים בפייסבוק ואיך ידענו איפה לישון בחו"ל לפני דירות Airbnb מעוצבות. הבעיה היא, שגם אם הדברים האלה נראו בתחילה כפתרונות לבעיות, הם שינו צורה והפכו לבעיות בפני עצמן. הנה כמה דברים שאנחנו לגמרי יכולים לחיות בלעדיהם בעשור הבא של המאה ה-21. 

אוכל מושחת: מילא משמין, אבל למה זה לא טעים

בשנים האחרונות צמח בישראל מטבח חדש, נטול מוצא ומסורת שמחבר אוכל אמריקאי ודרום אמריקאי, מנות מרחבי אירופה ולעתים גם אסיה, כשההיגיון המאחד היחיד הוא אוכל שמן ולא בריא. לטרנד הזה קוראים "אוכל מושחת", ולמרות שניסיתי לא מעט פעמים, עדיין לא הצלחתי לסיים את הארוחה (בוודאי שלא ליהנות מהאוכל) באחת מהמסעדות שחרתו אותו על דגלן. טרנדים באוכל תמיד מעצבנים, אבל לפחות מאחורי תופעות מעייפות כמו מסעדות שוק עדיין עמד אוכל טעים.

ניקס בורגר מק אנד צ'יז
המבורגר עם מק אנד צ'יז | צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

חייבים להגיד את זה: מסעדות האוכל המושחת החדשות שצצו לאחרונה הן פשוט לא טעימות. "סוסו אנד סונס" של עומר מילר זה לא יותר מהמבורגר בינוני עם אינספור תוספות נוטפות שמן שלא מתחברות אחת לשנייה, ו"פיצה סבא" שלו כבר לקחה את הקונספט למקומות מפחידים עם מנות כמו פיצה מק אנד צ'יז. למה לעזאזל שמישהו ירצה לאכול פיצה שעליה מונח מק אנד צ'יז? זה לא מושחת, זה מבחיל. מעולם לא אכלתי ב"נונונו" של גיא גמזו – שמגישה פרוסות עבות של לחם מטוגן שדחפו לתוכן דברים מטוגנים - אבל אני עובר שם לא מעט ורק המראה והריח גורמים לי לאבד את התיאבון.

אפשר להפסיק לפחד מאוכל משמין, אבל אוכל משמין זה אמצעי, לא המטרה. "נונונו" ממש משווקת את עצמה דרך הפרת האיסור, וזאת המהות של כל מסעדות האוכל המושחת – מעשה "רע" שייתן לנו חופש משגרה של אוכל בריא וספירת קלוריות. אבל אוכל צריך להתמקד בהתענגות, לא בלדפוק את הדיאטה, ואם אנחנו כבר דופקים את הדיאטה, אפשר גם לעשות את זה עם משהו שלא מעורר בחילה בביס החמישי, שלא מתמקד בהעמסה חסרת פרופורציה אלא בדבר המוזר הזה שנקרא "טעים לי בפה". (איתמר רונאל)

Airbnb: הגיע הזמן לחזור למלון הגנרי

ברחבי העולם כבר נלחמים בתופעה, אבל אצלנו עדיין לא ממש. אלפי דירות, בתל אביב בלבד, הן דירות שמושכרות לטווח קצר, מה שהופך אותן בחלק מהשנה לדירות רפאים, בזמן שמחירי השכירות מרקיעי שחקים. למה? כי בעלי דירות מנסים לעשות כסף מהשכרות לטווח קצר, במקום לקחת שוכרים למגורים. זה לא קורה רק אצלנו, ערי בירה מרכזיות בכל העולם מתמרדות נגד Airbnb, מנסות לפעול למען הסדרות וקנסות ורגולציות, אבל בישראל, התושבים שחיים בשכירות ממשיכים לשלם את המחיר. אז נכון, כיף לנסוע לפריז ולשלם טיפה פחות על לינה, אבל זה לא באמת, כי אנחנו משלמים את ההפרשים האלו מדי חודש בשכר הדירה. ובכלל, זה לא תמיד פחות, ויש לא מעט נפילות, ו-Airbnb גרוע כבר חירב לא מעט טיולים.

בית ממגלשת סקי
לא דירת ה-Airbnb שלכם | צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

ובכלל, הגיע הזמן לחזור למלונות. איזה דבר כיפי זה מלונות. חדר אדיש, לבנבן, בתקווה גם נקי, נטול העמדת פנים מאולצת של מקומיות. להתארח במלון זה לקבל את הרשות להיות תייר באמת - להיקלע למלכודות תיירים, לבקש הכוונות באנגלית רצוצה, ללכת לאיבוד. לגור בבית של מישהו זו מחויבות, לא רק בגלל ה"של מישהו", אלא בגלל הקונספט של "בית". אתם מיד מרגישים הכרח להעמיד פנים שאתם גרים שם, שאתם אזרחים. מלון זה שחרור, מהעמדת הפנים הלוקאלית שמחפשת את הכוכים הנסתרים, מתחושת החובה לבשל ערב אחד בדירה ומהנטייה לאמץ בית קפה קבוע למרות שאתם בביקור של חמישה ימים. טיול בחו"ל זו חוויה של זרות, עדיף להשלים איתה מראש, ואין דבר שיעניק לנו אותה באופן אותנטי יותר מחדר מלון גנרי. (נטע חוטר)

אסוס: קנינו כבר הכל, אנחנו לא צריכים יותר

סליחה מכל הפאשניסטות בשקל וחצי, מבעלי הפיצוציות שעברו הסבה, מכל מי שמתאבסס על תשלומי מכס ואחוזי הנחה - אבל הקונספט שאסוס מוכרת לנו צריך למות. העסק כבר נהיה קצת חזירי. זה לא אומר שאנחנו צריכים לחזור לקנות ברשתות יקרות יותר, אנחנו לא צריכים לקנות בכלל. עד כדי כך פשוט. בואו כולנו ניקח הפוגה ונאמר לעצמנו את המשפט שלא יעלה על הדעת: "יש לי מספיק חולצות". בואו ננסה להעביר שנה בלי אף חבילה, בלי גישוש היסטרי אחר מספר סידורי על אריזת פלסטיק, בלי היסטריה על מבצעים, בלי שעות של הוספה לסל, בלי קולקציה חדשה או ישנה או מיוחדת. פשוט בלי.

אסוס מדיניות חדשה
יש לכם מספיק חולצות, תנשמו עמוק | צילום: shutterstock, Nadezda Barkova

העולם מתקדם לכיוונים של מינימליזם וקיימות - לא לקנות, לא להזמין, לא להטיס מטוסים מזהמים בשביל לשנע עוד שמלה צ'יפית ב-15 דולר שתחזיק פחות מעונה. חבל להישאר מאחור. לא לקנות זה יותר מוסרי, יותר אסתטי. יותר נכון מערימות בגדים עצומות, על סף הוולגריות, בארון מתפקע, או מארגזי פיצ'פקס ואקססוריז ונעליים וצעצועים וכלי בית בדירות קטנות מדי שלא יכולות או אמורות בכלל להכיל את מקבילת השופינג המופרעת הזאת לאכילה רגשית. זה לא משנה אם יש לנו כסף או אין – קנינו הכל, אנחנו לא צריכים יותר. אז בואו ניקח כמה רגעים של שקט, נרגיש את הרוח נושבת בכרטיס האשראי. נעמוד בבוקר מול הראי ונלבש, שוב, את אותם המכנסיים. אלוהים, איזו הקלה. (נטע חוטר)

דרכון פורטוגלי: אם לי אין, גם לכם לא מגיע

בימיו הראשונים של האיחוד האירופי, כשהתחיל טרנד הדרכונים הזרים ואיומי המעבר לברלין, ברי המזל שזכו באזרחות כפולה ספגו קיתונות של בוז. נפולת של נמושות, רודפי מילקי זול, שונאי ישראל ושמאלנים ארורים שיעשו לכולנו טובה ויעופו מפה כבר. מאז שהפורטוגלים היקרים החליטו לפתוח את דרכוניהם לכל מי שאולי איכשהו קשור בעקיפין לגירוש ספרד, הלך הרוח השתנה. פתאום זאת החלטה חכמה, זה לא מזיק, מי יודע מתי נזדקק לאיזה דרכון אירופי נחמד. בקיצור, כשאשכנזים עשו את זה הם סכין בגב האומה, עכשיו כשגם מזרחים יכולים אז הכל סבבה אגוזים.

דרכון פורטוגלי
דרכון פורטוגלי. עכשיו שגם מזרחים יכולים זה בסדר להוציא דרכון זר? | צילום: kateafter | Shutterstock.com

ברור שההתנגדות המוקדמת נבעה מקנאה, ואני יודע את זה כי אני בעצמי נשרף מקנאה. בתור אשכנזי ממשפחה שהתפזרה למדינות לא מוצלחות וכמעט נעלמה (בגלל הדבר הקטן הזה שנקרא שואה), כעסתי כשאשכנזים אחרים זכו לדרכון המיוחל שאני לא יכול להשיג. עכשיו גם המזרחים מקבלים ורק אני ושכמותי נותרנו יתומים מדרכון, נושאים את מוצאנו האירופי ככלי אין חפץ בו. כשאפילו אשכנזים גמורים כמו אביב גפן מוצאים פתאום סבתא סורית שתסדר להם דרכון פורטוגלי, אפשר להגיד שהגיעו מים עד נפש. זה לא הוגן, לא יכול להיות שכולם בארץ הזאת מקבלים דרכון ורק אני לא. האירוניה לא סתם צועקת, היא בועטת לי בפרצוף: סבתא שלי שרדה את פאקינג אושוויץ וכל מה שקיבלתי זה אף גדול, יותר מדי אלרגיות ושיער מקורזל. (איתמר רונאל)

טשטוש פרצופים של תינוקות באינסטגרם: גם ככה כולם נראים אותו דבר 

טשטוש פני התינוק באינסטגרם הוא אחד הטרנדים המיובאים המביכים שראינו בתקופה האחרונה, כי הוא מדגיש את חוסר המודעות, שלא לומר האילוז' הקשה של חסידי התופעה. הטרנד התחיל אצל כוכבי איי-ליסט עולמיים שרצו להגן על ילדיהם מהפרסום הפולשני, אבל אצלנו הוא משמש בעיקר די-ליסטים (במקרה הטוב) שרודפים אחרי המצלמות הרבה יותר משהן רודפות אחריהם. מה הפאניקה הגדולה מחשיפת פניו של התינוק? אתם מפחדים שמישהו יגנוב את הזהות שלו וישתמש בפרצופו כדי לשדוד את הבנק המרכזי של בריסל? שהמוני מעריצים יזהו אותו ויצבאו על הפעוטון שלו עם מצלמות שלופות? תנוח דעתכם, חוץ מהורים טריים אף אחד לא באמת מבדיל בין תינוק לתינוק. כולם נראים אותו דבר, כמו תינוק.

ישנם כמובן סלבס אמיתיים ובעלי קלאס שמעדיפים לא לחשוף את ילדיהם לציבור (רותם סלע לדוגמה), אבל במקום לחטוא בטשטוש הם בחרו בפתרון הבלתי ייאמן, הם פשוט לא מצלמים את הילדים שלהם לרשתות החברתיות. המטשטשים לעומת זאת לא מפסיקים להעלות תמונות של התינוקות שלהם, אבל מקפידים לטשטש כאילו כולנו פשוט מתים לראות את הוודג' האקסקלוסיבי של הפעוט. אתם יכולים להירגע, לא באמת אכפת לנו איך התינוק שלכם נראה. רוצים להראות? תראו. לא רוצים לחשוף? אל תחשפו. הטשטוש המכוער הזה לא מוסיף לכם יוקרה, אלא רק מדגיש עד כמה אתם רחוקים מהכוכבים האמתיים שאתם מתיימרים לחקות. (איתמר רונאל)

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Greta Thunberg (@gretathunberg) on

 כלים חד פעמיים: יריקה גסה בפרצופו של כדור הארץ

אנחנו יודעים שאנחנו מדברים פה לקיר אטום במיוחד. בואו נהיה כנים, הישראלים יוותרו על ירושלים המזרחית לפני שיוותרו על כלים חד פעמיים. שפלת החוף תהפוך לעיר תת קרקעית לפני שננטוש את החד"פ הקדוש שלנו. זה זול, מקל על הניקיון, עוזר לשמירה על כשרות ומאפשר אירוח מכובד (נניח) בלי לבלות את כל הלילה בשטיפת כלים. אז נכון שלא מדובר בגורם העיקרי לקטסטרופה האקלימית לתוכה העולם שוקע, אבל האובססיה הישראלית לחד"פ היא יריקה גסה בפרצוף של כוכב הלכת הגווע שלנו. אנחנו מייצרים זבל בכמות של עולם ראשון ובאיכות של עולם שלישי, והשילוב הזה הוא הרסני ובעיקר מביך. במדינות אחרות מוציאים אותם מחוץ לחוק ואצלנו מקדישים חנויות שלמות למגוון בלתי נתפס של כלים חד פעמיים.

ויתור על חד"פ זה מאמץ סמלי ברובו אבל משמעותי בדיוק בגלל שהוא מסמל נכונות להשקיע קצת למען הסביבה, וחוסר המאמץ שלנו מראה כמה באמת לא אכפת לנו מהעולם סביבנו. בכל העולם מצליחים לארח בלי לייצר הררי זבל עצומים, זה לא כל כך מסובך. ואם אנחנו כבר שם, זה גם לא ממש מכבד את האורחים שצריכים לאכול בתנאים של טיול שנתי. אז תשקיעו קצת, מה קרה? בואו נצטרף לשאר העולם המערבי, נחזיר קצת פאסון לעצמנו ונוציא את החרסינה היפה מהארון כשבאים לבקר. (איתמר רונאל)

 

 

ליהוקי פוליטיקת זהויות: זה לא גיוון, זאת סגרגציה

כשדייגו לונה לוהק לתפקיד הגיבור ב"רוג אחת: סיפור מלחמת הכוכבים", בתקשורת האמריקאית חגגו את ההחלטה לא להסתיר את המבטא המקסיקני שלו. בינתיים, בעולם האמיתי, מעריצי הסדרה הפציצו בממים לאמור "חואן סולו", "אובי חואן קנובי" והפייבוריט שלי, "Luke, I am your Papi". גזענות? אני לא חושב. לדעתי זה היה מענה סביר לשאלה טובה שראיתי באחת מקבוצות המעריצים: "מאיפה הגיעה הדמות הזאת, כוכב מקסיקו?".

סאגת "מלחמת הכוכבים" היא כיום זרוע בתמנון של דיסני, הגוף החזק ביותר בקולנוע האמריקאי וגם זה שיישור הקו שלו עם דרישות הפי.סי הוביל לכמה מהחלטות הליהוק-כתיבה הנלעגות אי פעם – בראשן, לטעמי, לזרוק את הלוחם השחור (ג'ון בויגה) והמורדת האסיאתית (קלי מארי טראן) לקו עלילה נפרד לחלוטין מהסיפור המרכזי ב"מלחמת הכוכבים: אחרוני הג'דיי". רבאק, זה לא גיוון, זאת סגרגציה.

וזה אפילו לא ההיבט הכי אבסורדי של השפעת פוליטיקת הזהויות על הוליווד. "שליחות קטלנית: גורל אפל" הציב בפרונט שלוש גיבורות במהלך שנתפס כתיקון ברוח התקופה, אלא שבראש הפרנצ'ייז הזה תמיד הייתה אישה חזקה. בחזרה בדיסני, בסופו של "הפנתר השחור", הסופר-הירו השחור הראשון פותח מתנ"ס בשכונה רעה בארה"ב לתשואות קהל שלא עוצר לתהות למה דמות שנולדה באפריקה מתנהלת כמו ראפר אמריקאי שעשה קצת כסף. וההצדקה הקיומית היחידה לרימייק של "מכסחי השדים" הייתה המסר "הפעם זה עם בחורות".

העשור הקולנועי האחרון היה לכאורה קודש להעצמת נשים, שחורים, להט"בים, אסיאתים, כל מי שסבל בעבר מפטרונות ו/או גזענות ו/או שיימינג. בפועל, בכל פעם שסרט עושה עניין מזה שדמות נתונה היא אישה/ הומו/ מקסיקני, הוא חותר תחת המסר שהוא עצמו מנסה להעביר. ייצוג אפקטיבי, ייצוג שמשנה מציאות, זה לא לתקוע אצבע באוזן עם מבטא שלא קשור לכלום - וגם לא האלהה לדרגת קדושה של מגדר או של מוצא. ייצוג אפקטיבי, אני מתעקש, זה פשוט נרמול.

סרטים הם רק סרטים. הם לא צריכים לייצג שום דבר. אבל אם כבר הוחלט שזה במסגרת תפקידם, אפנה אתכם למילותיו של ח.נ ביאליק על ישראל הצעירה: "נהיה מדינה ככל המדינות רק כשיהיו לנו גנב עברי וזונה עברייה". זה תופס גם לגבי מדינת הוליווד, ומהבחינה הזאת, הליהוק של קריסטנה לוקן כנבל – כלומר נבלית – ב"שליחות קטלנית 3" בן ה-16 היה יותר מתקדם, יותר woke, ממה שקרה השנה בסרט השישי. תגידו לי שוב שהתקדמנו. (תומר קמרלינג)

מלך זילברשלג: חיה ותן לחיות, מלך

כן חרדי, לא חרדי, אנחנו בכלל לא מבינים מה זה חרדי אם אנחנו מעיזים לשאול אותו את השאלה הזאת. נו שוין. מלך זילברשלג מתנגד באומץ לכל סוג של הגדרה, וכל מה שאנחנו רוצים להגיד לו זה "סבבה אחי, בכל מקרה אתה טיפוס מעצבן". הוא מתלבש כמו האחיין הגיי של קניה ווסט, צורך ומייצר תוכן לא למהדרין, שכב עם בחורה (אחת?), מתהדר בפאות פחות אמינות מאלה של זוכה האח הגדול אסף גורן ועדיין ממשיך לזכות בתואר "אושיית רשת חרדית". הוא התחיל כתופעה ויראלית וכמו רוב התופעות הוויראליות הפך מהר מאוד לטנטון מציק באוזן. הוא רועש, שחצן בצורה לא נעימה, מצחיקול לא מצחיק ופרשן נטול תובנות מעניינות.

ראשית
צילום: אמיר יהל

מאז שהפציע בחיינו הוא ממשיך לנגן על אותו תו בכל מקום אפשרי ובלי לתת לנו רגע של מנוחה. הבנו שאתה חרדי שאוהב לדפוק צ'ייסרים באלפא, שוקינג. כל כך שוקינג שאנחנו צריכים לשמוע את זה שוב ושוב במשך שלוש שנים. נדגיש שוב, באמת שלא אכפת לנו כמה, למה ואיך מלך תואם או לא תואם את אורח החיים החרדי, כי הדיון על חרדיותו המתעתעת רק מסתיר את העובדה שהאישיות הציבורית שלו פשוט בלתי נסבלת. חיה ותן לחיות מלך, תגדיר את עצמך איך שבא לך, הבנו את הפואנטה, אפשר להתקדם. (איתמר רונאל)

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Customized Posters Chennai (@_poster.gram_) on

 סדרות של נטפליקס: הן לעולם לא יהיו גדולות באמת

העניין עם נטפליקס - וזה בסדר לא להסכים - גם ככה באנו להתריס - זה שהסדרות שלה לא מספיק טובות. הן כיפיות, כן. "בובה רוסית" ו"אמריקן ונדל" ו"בית הנייר", אלה סדרות שאפשר לצפות בהן בהנאה. לסיים עונה. לדבר עליהן עם חברים ולשכוח מהן אחרי יממה בדיוק. וזה בסדר, כי בדיוק עלה משהו אחר. הסדרות האלו לא מספיק טובות, מחבר ביניהן קו דק של רישול שהופך אותן ללא גדולות באמת. אפילו סדרת הנטפליקס הטובה ביותר, "דברים מוזרים", לא מספיק טובה כדי להיות מעולה. לזכותה ייאמר שהיא לא "בית הקלפים", שהעמידה פני איכותית אבל גם היא לא הייתה מספיק טובה, אפילו לא בעונה הראשונה. וזה בסדר, תור הזהב של הטלוויזיה מאחורינו, למי בכלל יש כח לסדרות "גדולות", ו"חשובות" ו"נצחיות", תנו לנו ליהנות.

ונטפליקס בהחלט נתנה. ואז נתנה עוד, ואז נתנה קצת יותר מדי וטיפה חנוק ובא להקיא. נטפליקס האביסה אותנו בטלוויזיה, בסדרות, בעונות שכל הפרקים שלהן עולים בבת אחת, אנחנו מתפקעים מרוב טלוויזיה, מסוממים מבינג'ים של הסדרות הלא מספיק טובות האלו שכל הזמן יש עוד מהן. וזה לא טקסט קריאה לכיבוי הטלוויזיה, חס ושלום, כשנהיה האנשים האלה תהרגו אותנו. זה רק געגוע לימים פשוטים יותר - לפרק בשבוע של סדרה ממש טובה, לקצת פחות עומס חושי ורגשי, להיקשרות לדמות אחת ולא לאלף, לסדרת טלוויזיה כמסע רגשי ולא כמשהו שצריך לסיים כי יש עוד מאה שממתינות. נטפליקס הגיעה בול בזמן, כי היא הייתה מזנון אכול ככל יכולתך בדיוק כשנמאס לנו ממסעדת השף הנפוחה והיומרנית של HBO ורשתות הפרימיום האמריקאיות. אבל שבענו, הכפתור במכנסיים פתוח כבר ממזמן והגיע הזמן להאט את הקצב. זכינו לחיות בעידן ובחצי הכדור שבו אנחנו יכולים לייחל - ברוב תחומי החיים - לקצת פחות. תנו לנו פחות, זה הכל. (נטע חוטר)

 

ניקול ראידמן: זה הזמן לומר צ'או בייבי

שנים אחרי הרנסנס הקרדשיאני, קשה לי - ולויקיפדיה - להגדיר מה זה ניקול ראידמן. כוכבת ריאליטי ("מעושרות"), אשת עסקים (החנות בכיכר המדינה), זמרת (מה שתגידי) ומנחה (אוקיי). אפשר לשים את כל זה על מחבת ולצמצם לכדי המילה טראש. אבל ניקול ראידמן היא לא ליהיא גרינר ולא אביבית בר זוהר. היא לא נלחמת על כל דקת מסך בפינס. היא לא צריכה לעבוד.

ניקול ראידמן
צילום: Miriam AlstreFLASH90

כי ניקול היא חיה יחידה מסוגה בזואולוגיה של תרבות הפופ הישראלית: היא סלב כסף, במובן הזה שכסף היה הדבר שעשה אותה סלבריטי. היא ליטרלי פרצה בתוכנית על אנשים עם כסף. ואז באמצעות כסף פתחה חנות בכיכר הכסף לאנשים עם כסף. ועכשיו היא קונה בכסף את התואר "זמרת", תואר ששרית חדד השיגה בלי שקל.

ניקול ראידמן, היא סומכת על העיניים שלי. הם תמיד היו שם, מהפריים הראשון של"מעושרות" ועד הפריים האחרון של אקי אבני. אבל עכשיו זה הזמן לומר צ'או בייבי. לא להיקרע מצחוק, לא לחגוג אותה, לא לצפות בסרט. לא לצרוך יותר ניקול ראידמן. לטקסט המלא (אהרון גבע)

 

סלבס שיוצאים עם קטינות: להפסיק את הנהירה לתיכונים

הסלבס נהרו השנה לתיכוני ישראל, לא ויתרו על אף לשכת גיוס, והצטיידו כמה שיותר מהר בגאדג'ט הכיפי: ילידות 2002-2000. עומר אדם (26) אסף את שיראל טולדנו (18), עכשיו חיילת צעירה. טום אביב (31), מצא בת 18, טרייה מהבגרויות. איתי לוי, גם הוא 31, השיק את בת ה-18 שלו, היום כבר קשישה בת 19 וכלתו לעתיד לשעבר. מן הסתם העולם הזה לא היה יכול להיות שלם בלי כמה כוכבי נוער, אז גם אנה זק (17) חשפה את בן ה-24 שאיתה, ובן זיני (23) וטיילור מלכוב (17) יצאו מהארון, ויעל שלביה (17) חבקה בברנדון קורף (33), ובדיוק כשחשבנו שזה השיא, הוא שוב נשבר - כי סמיון גרפמן בן ה-44 התנשק בפומבי עם ניקול רזניקוב, רק בת 19.

עומר אדם ושיראל טולדנו
עומר אדם ושיראל טולדנו, אוקטובר 2019

אם כל זה עושה לכם לא נעים בבטן, זה רק אומר שהבטן שלכם במקום הנכון. זה אומר שאתם זוכרים כמה מעט ידעתם בגיל 17. כמה חשבתם שלשתות יין וללכת עם חברים לאכול סופלה במסעדה (הייתי בן 17 מזמן, אוקיי?) עושה אתכם "בוגרים לגילכם". היום, כשאתם שומעים - או, נגיד, מגדלים - בני 17, אתם רואים אותם בתור מה שהם באמת: סתומים. לטקסט המלא (אהרון גבע)

 

 עומר אדם: אולי נמאס לו להיות זמר

ככל שהפסגה גבוהה, כך הנפילה מהירה, וגם אם קשה לזהות אותה עד שמתרסקים על הקרקע, אפשר כבר לראות סימנים לכך שהזמר הגדול הבא של ישראל מתחיל את דרכו מטה. נונשלנטיות היא עניין של איזון עדין, ובשנה האחרונה עומר אדם נרדם על ההגה וחצה את הקו בין חוסר מאמץ חינני לבין זלזול משועמם. כל מה שהיה חמוד בדמותו הלך והקצין עד שנשאר רק חיוך מטופש ואלתורים נטולי אנרגיה. הוא הפסיק לשיר ועבר לדקלם בטון משועשע, מה שעבד ב"חברות שלך" אבל מהר מאוד הפך מאוס.

כמה פעמים כבר אפשר לשמוע את אותן מניירות לעוסות, בעיקר כשאין סביבן שירים ראויים. הוא ממשיך להוציא סינגלים בקצב מרשים, אבל במקום הפצצה של להיט אחרי להיט, אנחנו מקבלים רק בליל של שירי "ניי ניי ניי ניי עושים שיגועים", כאילו המנטרה החדשה שלו היא: תשיר כאילו אתה לא יודע את המילים. יותר מכל, התחושה הגוברת היא שלאדם נמאס להיות זמר, או לפחות הזמר שהוא הפך להיות. אז במקום זה הוא מתקלט במסיבות בסיני, מסתחבק עם מיליארדרים, מתנהג כמו היפסטר ובאופן כללי נראה כמו החבר הנוסף בחבורת אושרי ותורג'י גרסת 2019. אז עומר יקר, אתה יותר ממוזמן לרדוף אחרי החלומות שלך, יהיו מה שיהיו. תעשה לביתך, תשמח ותהיה מאושר, אבל אם אתה לא מעוניין להשקיע בדבר הקטן הזה שנקרא מוזיקה, אז באמת שאין עניין. (איתמר רונאל)

עונות VIP: ריאליטי זה לאנשים אמיתיים

עד לא מזמן עונות ה-VIP היו המרענן המושלם לאומה עייפה מריאליטי. במקום להתחיל כל פעם להתעניין בחבורת אנשים שאנחנו לא מכירים, התחלנו לקבל תיבול מדוד של עונות עם פרצופים מוכרים ועניין מיידי. בהתחלה זה היה נחמד, יותר כיף לראות מתחרה מאבד את שפיותו בכלא הזומבי ב"הישרדות" אם זה מושיק גלאמין, או לראות את נירו לוי רב על שטיפת כלים. אבל קברניטי הטלוויזיה ראו כי טוב והוציאו את השטיק החביב מכל פרופורציה. אנחנו מתחילים לקבל יותר עונות VIP מעונות רגילות, בנוסף לעונות חצי VIP וכניסה של סלבס באמצע העונה. העונות האלה תמיד היו הקינוח, הן לא נועדו להיות המנה העיקרית.

עם כל הזיוף המתבקש, הקסם של הריאליטי עדיין מבוסס על, מה לעשות, אנשים אמיתיים. מעבר לעייפות החומר (עם כל האהבה, כמה פעמים כבר אפשר לראות את אביבית בבית האח?), הסלבס המקצועיים פשוט מקצועיים מדי בשביל הפורמט. הם משופשפים יותר, מודעים לתפיסה הציבורית ולרוב חוזרים על אותם תרגילים מוכרים בכל סביבה חדשה. לא לחינם רוב הזוכים בעונות VIP של האח הגדול היו המשתתפים הפחות מוכרים, אלה שזכינו להכיר ולאהוב בפעם הראשונה, שעדיין לא יצאו לנו מכל החורים. אנחנו מצטערים ש-15 דקות התהילה שלכם חלפו, אבל זוזו הצידה VIP יקרים, אנחנו רוצים אנשים חדשים להתאהב ולשכוח מהם עד לעונה הבאה. (איתמר רונאל)

פייסבוק: המקום הכי מעיק באינטרנט

עזבו את זה שמארק צוקרברג הכריז לאחרונה שפייסבוק תפסיק להעמיד פנים שהיא נלחמת בפייק ניוז ופשוט תמשיך להפיץ מודעות פוליטיות שקריות. עזבו את ההתעלמות מההבדל בין חופש ביטוי לבין הטיה רעילה של השיח בעזרת חשיפה ממומנת, בין זכות הדיבור של הציבור לבין היכולת של העשירים לקנות עיניים ולהטעות המונים. עזבו את הסרטים התיעודיים שחשפו כיצד פייסבוק סוחרת במידע האישי שלנו עם כל גורם מפוקפק על הפלנטה, את ההבנה שאם השירות חינמי כנראה שהמוצר זה אנחנו.

מארק צוקרברג
צילום: Rich Fury Getty Images

הבעיה העיקרית היא שפייסבוק הפכה כבר מזמן לשממה צחיחה עם ריח של נפטלין, למקום הכי משעמם, טרחני ומעיק באינטרנט. כולנו עדיין רשומים, אבל כל כניסה מזכירה לנו למה זנחנו אותה לטובת פלטפורמות כיפיות ורעננות יותר. כדי להבין עד כמה היא לא רלוונטית מספיק לראות איך דמות שולית כמו "הצל" הפכה לאחד ממוקדי הפעילות המרכזיים בפייסבוק הישראלי, בחוסר פרופורציה מוחלט למקומו בעולם האמיתי.

הפיד כבר שנים נראה כמו תמהיל חסר פשר של החברים שהכי פחות מעניינים אותנו, ואחרי העדנה הקצרה לה זכו הקבוצות, הן שוב הפכו באופן אקסקלוסיבי למקום אליו אנשים משועממים הולכים כדי לריב. פונקציית הסטוריז שניסו להחדיר היא כישלון מביך והתדמית של הרשת החברתית יותר זקנה ומנומנמת מלוח השידורים של "כאן 11". אם כבר מדברים על "כאן 11", בתוכנית המקסימה "80 וארבע" הזקנים החביבים סיפרו על החיבור שלהם לפייסבוק והבהירו למה בדיוק היא הפכה להיות – איפה שסבא וסבתא יכולים לראות תמונות של הנכדים (וכן, גם הם כבר עוברים לוואטסאפ). (איתמר רונאל)