מה אתם יודעים: מושו (דרור קרן) נרשם לקורס לימודי מגדר. הוא לא התכוון לעשות את זה – האיש נפל קורבן לבלבול עם קורס קרנות גידור – אבל הנה הוא יושב שם, מוקף נשים דעתניות, ואפילו סובל ממקרה מובהק של הזדהות יתר. רבאק, הוא אפילו מדבר על נשים במונחים של "אנחנו".

השכל הישר אומר שזה צריך להיות הנושא של הטור הזה, כי אני גבר נשוי ומכאן שגם העניין שלי בנשים הוא אקדמי, אבל מעשה שטן - במקום להזדהות עם דרור קרן, מצאתי את עצמי מזדהה עם קרן מור.

מיד עושה לי טוב

קו העלילה המרכזי ביום האם S02E03 מתחיל בקריקטורה: אלה (מור) מאיירת את ראש הממשלה כקוסם וזוכה לשבחים ממושא האיור שלה. שיחת הטלפון המפתיעה הזאת מבנימין נתניהו, שעוד מגדיל לעשות ומאמץ את האיור כתמונת פרופיל בפייסבוק, מוציאה את אלה מאיפוס ומכניסה אותה למשבר זהות פוליטי. אבל מה שעורר את יצר ההזדהות שלי היה הבלבלה עצמה. העובדה שאישה מוכשרת, מוכחת בתחומה ויציבה בדעתה, מאבדת את הצפון בגלל מחמאה – והעובדה שזה לגמרי מתקבל על הדעת.

כי ככה זה, לא ככה? כולנו סאקרים של מחמאות. כיהודית רביץ בשעתה, כולנו זקוקים למילה טובה או שתיים, לא יותר מזה. והתובנה המאוד מדויקת של "יום האם" היא שזה תופס אפילו לגבי דברים שאנחנו אמורים לדעת שאנחנו טובים בהם. אלה, בת דמותה של יוצרת הסדרה דניאל לונדון-דקל, יודעת שהיא מאיירת מוכשרת; היא מתפרנסת מזה, זה רמז די עבה. ועדיין, הבלבלה. כמו סאלי פילד, שעמדה על הבמה עם האוסקר השני שלה וצעקה: "אתם מחבבים אותי, אתם באמת מחבבים אותי!". גברת, כבר זכית באחד כזה. גם זה רמז די עבה.

הצורך הזה באישור, ואז באשרור, נתפס שלא בצדק כקטע נשי. כמו המון דברים אחרים, מבעיות של דימוי גוף ועד – נו, איך קוראים לזה? – רגשות, גם לגברים יש את זה. הם פשוט לא מדברים על זה, כי כל הקטע של גברים זה לא לדבר על דברים. אבל קחו את זה כפשוטו מנציג הג'נדר: גם אנחנו נמסים כשאומרים לנו שאנחנו טובים.

לא פעם זה קשה

אם כבר נגענו בי, הרי שמאז שנות ה-90 אני כותב דברים שאנשים קוראים. "אהבתי את מה שכתבת" כבר לא אמור לעשות לי היום, אבל הוא עדיין עושה. ואם כבר אנחנו נפתחים פה, אז הנה עוד דבר שגברים לא מדברים עליו: כשנשים מחמיאות לנו, לא משנה על מה – דעה שהבענו בישיבת צוות או הנוסח שבחרנו בו בשביל המצבה של סבתא – אנחנו מסיקים מזה שהן רוצות לשכב איתנו. היא תגיד "וואלה קמרלינג, אהבתי את הביקורת שלך על הסרט של ריצ'רד לינקלייטר", ומה שאני אשמע זה "הו קמרלינג, איני יכולה עוד, קרע מעליי את הבגדים".

אף אחת לא אמרה מעולם משפט שהתחיל ב"קמרלינג" והסתיים ב"קרע מעליי את הבגדים", אבל זה מה שמחמאות עושות לי. עושות לנו. כהורים אנחנו מזכירים לעצמנו כמה חשוב לתת חיזוקים חיוביים לילדים, אבל האמת היא שזה אחד מהדברים היחידים שלא משתנים כשאנחנו הופכים מילדים של מישהו להורים של מישהו. אנחנו מגיבים למילים טובות כמו שמגיב כל ג'אנקי כשהוא מקבל את המנה שלו.

אנחנו צמאים למחמאות מההורים שלנו, ואז אנחנו צמאים למחמאות מהילדים שלנו. למדתי את הלקח הזה על עצמי כשתפסתי אותי מנסה לחלץ מבתי לייק בלייב על מה שבישלתי. "יאם יאם, אבא", אמרתי לה כאילו כדי להרביץ בה נימוס. "טעים לי, אבא", "תודה שבישלת לי, אבא". אבל איפה נימוס - אמרתי לה את זה כדי לסחוט מחמאה, כמו הילד מ"והילד הזה הוא אני" שמכניס את הראש מתחת ליד של אבא וזז קצת כדי לקבל ליטוף. זה בול אותו דבר, רק בדיוק הפוך.

חוסר ביטחון? כנראה, אבל אצלי בראש זה יותר עניין של נחמה. "מיד עושה לי טוב", כמו שכתב יעקב גלעד ליהודית רביץ בשיר שמסתובב לי בראש מאז הצפייה ביום האם S02E03. הורים וילדים, נשים מתוסרטות וגברים מציאותיים - הנה מפתח המאסטר שפותח את החסך של כולנו. מילה טובה.