"בשגרת היום יום ובפולחנים החגיגיים ביותר, מתוודים על פשעים, מתוודים על חטאים, מתוודים על הרהורים ותשוקות, מתוודים על העבר ועל חלומות, מתוודים על הילדות (...) מתאמצים לדבר במירב הדיוק על מה שהכי קשה לומר אותו, מתוודים ברשות הרבים וברשות היחיד, בפני ההורים, בפני המחנכים, בפני אלה שאוהבים, מתוודים כל אחד לעצמו. כאשר אין הוידוי בא מעצמו (...) סוחטים אותו. האדם במערב הפך לחיית וידוי" (מישל פוקו)
כל אדם בכלל ודיירי הבית בפרט מרגישים צורך כל הזמן להתוודות ולהתנצל על מה שעשו ואמרו. הם מרגישים צורך להסביר מדוע עשו כך ולא אחרת, לתת תוקף רציונלי לבחירה שלהם כדי להקל על עצמם את ההתמודדות איתה. פוקו טוען כי הצורך להתוודות כל הזמן על מעשינו, ובכך כאילו לפטור את עצמנו מאחריות, טבועה כל כך עמוק בתרבות שלנו עד שהיא אינה נראית כחובה או כסוג של כוח, אלא נתפסת כאקט שבו נותן האדם גם ביטוי לאמת הפנימית שלו, וגם נתפס כאקט של שחרור. אך הווידוי נותן כוח למי שבפניו מתוודים, כי ידע (על האחר) הוא כוח.
בבית "האח הגדול" נמצאים הדיירים במציאות שונה מזו שקיימת בחיים הרגילים. הם חייבים להתמודד עם כל מה שקורה כל הזמן, אין להם לאן לברוח. דרך המשימות, השהות בבית והיחסים ביניהם הם נאלצים - בין אם הם רוצים ובין אם לא - להתייצב במצבים מורכבים ולא בהכרח טבעיים, אשר מביאים אותם לחשוף את פרצופם האמיתי, את האנושיות שבהם, את השוני ביניהם. בכך הם גורמים לפעמים לאנשים שהם אוהבים (מי יותר ומי פחות) צער וכאב (בכוונה ושלא בכוונה). אחר כך הם צריכים להתמודד עם מה שעשו; חלק מהדיירים יפרגנו להם על כך, וחלק יצאו נגדם. מה שיפה בבית "האח הגדול" הוא שהגלגל כל הזמן מסתובב. אף אחד לא חסין אף פעם. כאמור, באמצעות הווידוי מכיר האדם שמולו מתוודים את פנימיותו של המתוודה, ודבר זה נותן לו כוח ושליטה עליו.
אם כן, בשבוע החולף ניתן היה להבחין בכמה וידויים כאלה. הראשון היה, כמובן, בהעמדתו הדרמטית להדחה של מייקי על ידי שי חי. "אחי הקטן, בלב כואב ושבור אני מעמיד אותך להדחה... אני עושה את מה שצריך להיעשות".שי חי ספג על כך ביקורת קשה מאוד מצד הדיירים, שלא הבינו את פשר הבגידה של שי חי בחברו הטוב. גיל לקח את הנושא ללב וממש נפגע בשביל מייקי, ושי חי מצידו הסביר את העניין (שוב הוא היה חייב להסביר ולהתנצל מדוע בחר כך ולא אחרת כדי להדוף מעליו את ההמון הזועם) למייקי בשיחה פרטית בנסט: "כל החיים אני אהיה בשבילך, אבל מה שקרה היום איכזב אותי מאוד". בנוסף הבטיח שי חי למייקי שאם הוא מודח, הוא יצא יחד איתו. ייתכן כי שי חי ידע שמייקי חלש יחסית ושהוא יסלח לו, והעדיף לא להסתבך שוב עם הדיירים החזקים יותר לאחר שעבד קשה כדי ליישר איתם את ההדורים - מה שכידוע לא עזר לו להימנע מהדחה גם השבוע, אבל בהחלט ניכר שיותר נעים לו להתהלך בבית.
וידוי נוסף ומעניין קרה ב"משחקי האח", כאשר גילי וגיל ניצלו מהדחה וגילי בחר להעמיד את קסניה. גילי הסביר לקסניה שהיא איכזבה אותו מספר פעמים ולכן בחר בה. בנוסף, הוא לקח על עצמו את מלוא האחריות והדגיש שוב ושוב שהבחירה היתה שלו ולא של גיל. הוא קיווה שההסבר – הווידוי, ההתנצלות ולקיחת האחריות – ישחררו אותו מהמעמד ומחוסר הנעימות, אבל ההפך הוא הנכון; חלק ניכר מדיירי הבית כעסו עליו, והוא מצא עצמו במרכזה של מתקפה חסרת רסן. דודו קרא לו "פחדן", ברק קרא לו "צבוע", ושי חי אמר לו שהוא עושה לו את זה כי הוא יודע שקסניה היא אחת מהחברות היחידות שלו בבית. אבל גילי השתמש בחירות שניתנה לו כחלק מכללי המשחק. הוא בעצם מילא את הפונקציה שלו כאחד הכלים במשחק, בדיוק כשם ששי חי מילא את הפונקציה שלו ככלי במשחק כאשר העמיד באופן מפתיע ולא צפוי את מייקי להדחה, והווידוי היה האמצעי שלו לשחרור ולניקוי המצפון.
אם כן, החובה הזו להתוודות כל העת טבועה עמוק בנימיה של החברה המערבית המודרנית שבה אנו חיים, עד שהיא איננה נראית עוד כחובה, כסוג של כוח המופעל על בני האדם בה, אלא נתפסת כאקט שבו נותן כל אחד מאיתנו ביטוי לאמת הפנימית שלו, וכאקט של שחרור. לדעת פוקו, הווידוי נעשה תמיד במסגרת יחסים, וביחסים (כמו שציינו בטורים הקודמים) תמיד יש יחסי כוח ושליטה.