זוכרות את התקופה שבה חלמתן להתקבל לעבודה כעיתונאיות במגזין אופנה יוקרתי בניו יורק, תחת ניהולה של עורכת איומה אך גאונה שתתעמר בכן יומם וליל? עבודה בלי גבולות, בלי שעות ועם שלל משימות לא הגיוניות, אבל איכשהו, מתוך הסבל הזה, ייחצב הכישרון החבוי בכן ותהפכו לעיתונאיות שתמיד חלמתן להיות?
אוקיי סליחה זו לא תקופה שעברתן אלא העלילה של "השטן לובשת פראדה", אבל זה גם סיכום של שוק העבודה האמריקאי, התחרותי, שהכרנו עד היום: עובדים קשה במשך שעות ארוכות תחת בוסים מתעללים שיום אחד, אם יהיה לנו המזל, נהפוך להיות בעצמנו. השוק הישראלי לא מאוד שונה (מלבד במגזר הציבורי, אולי), עם התכווננות יתרה להייטק ולמקצועות טכנולוגיים: החלום הוא עבודה ביוניקורן, שכוללת תן ביס, מסאז' ומקרר ארטיקים כדי לרענן את 12 השעות היומיות במשרד.
שתי השאיפות האלו, אצל צעירים רבים, כבר לא לגמרי עדכניות. משרת החלומות יכולה להשתנות מאדם לאדם, אבל אצל המון אנשים היא תכלול ימי עבודה קצרים יותר, חלקם מהבית, בוס עם יחסי אנוש נעימים וסביבה נטולת סטרס. אף אחד כבר לא רוצה עבודה שבה מממנים לו משלוח וולט שווה לארוחת ערב, אנשים רוצים לאכול ארוחת ערב בבית.
וכאן אנחנו מגיעים למונח העכשווי מתחום שוק העבודה: Lazy girl job, עבודה לנערה עצלה. מדובר במונח שהומצא איך לא, בטיקטוק – המקום שבו אקטיביזם פוגש קאצ' פרייז קליט - על ידי בחורה בשם גבריאל ג'אדג', והפך לטרנד ויראלי משוגע עם מעל 20 מליון צפיות. "לייזי גירל ג'וב" היא עבודה נטולת מתח או שעות נוספות. רובה או כולה מהבית, עם משכורת סבבה ואפס מעורבות רגשית. באלפי סרטוני טיקטוק מספרות נשים על עבודתן הקלילה והלא מאתגרת, שכוללת "כמה שיחות ביום, כמה אימיילים, הפסקות ארוכות". מרוויחים בה פחות, אבל יש זמן לעצמך, תחושת שלווה ורווחה נפשית. ואמנם המונח מגיע אלינו בלשון נקבה, אבל לדבריהן הוא תקף לגמרי גם לגברים.
@gabrielle_judge Career advice for women who don’t know what remote job to apply to. You can bay your bills at not feel tired at the end of the day. Women are here to collect those pay checks and move on from the work day. We have so much more fun stuff happeneing in our 5-9 that is way more important than a boss that you hate. #corporatejobs #jobsearchhacks #remoteworking #antihustleculture #9to5 ♬ original sound - Anti Work Girlboss
אם כל זה נשמע לכם מוכר, אולי נזכרתם בביטוי מדובר נוסף בשנה האחרונה שקשור לאיזון בית ועבודה – "התפטרות שקטה", שכוללת עבודה שבה אתם לא עושים יותר מהנדרש, לא מגדילים ראש ולא עובדים יותר שעות. בסין, אגב, נפוץ הביטוי Tang Ping שמתאר סירוב להיכנע ללחץ לעבוד יותר מדי ולהיות הישגי יתר על המידה, תגובת נגד לאחת משיטות העבודה הסיניות המודרניות שמכונות 996, שבמסגרתה עובדים מתשע בבוקר עד תשע בערב, שישה ימים בשבוע.
גם ל"התפטרות שקטה" וגם ל"לייזי גירל ג'וב" יש קונוטציה שלילית, אבל בשתיהן אין באמת קשר לעצלות או להתפטרות, רק לדרישה ממקום העבודה לתנאים טובים וגמישים. ויותר מזה: למסגור מחדש של חשיבות העבודה בחיינו, להצבת בריאותנו הפיזית והרגשית גבוה יותר בסדר העדיפויות, ולסירוב להגיע למצבים של שחיקה ומצוקה בגלל המשרד.
המונחים האלו משוייכים לדור ה- Z, כלומר לילידי תחילת שנות האלפיים. אמנם בכתבות דוריות מהעשור הקודם דור ה-Z נחשבו לקרייריסטים שנכנסים לעולם העבודה בגיל צעיר במטרה לפטר את כולנו, אבל הן נכתבו כשהם היו בני 11 וכשחשבו שגדל כאן דור חדש, צעיר והיפר קפיטליסטי. איכשהו קרה ההיפך, והתבגר דור שלא רוצה להצטרף למשחק הזה.
נוהגים לתלות זאת בתקופת הקורונה שבה כולנו עבדנו מהבית וגילינו שבעצם הדבר שהכי מתחשק לנו זה לצאת לפנסיה מוקדמת, וזו גם באמת התקופה שבה דור ה-Z נכנס לשוק העבודה, אבל זו לא הסיבה היחידה. בניגוד לדורות קודמים, דור ה-Z גדל לתרבות עבודה בלתי אפשרית, עם סמארטפונים שהפכו אותנו לזמינים 24/7 ורמסו את המעט שנשאר ממערכת האיזונים והבלמים שאמורה להפריד בין הבית לעבודה. הם גדלו לתוך שוק שהופך לנצלני יותר ומתגמל פחות, לתוך קמפיינים כמו מי טו שגרמו להם לראות התעמרות במקום העבודה לא כגזרת גורל אלא כמשהו להיאבק בו. השטן לובשת פראדה? היום זה היה יותר "השטן עולה למשאבי אנוש על טיל". ובסוף, זה גם דור שגדל לתוך מציאות כלכלית שבה, רוב הסיכויים, הוא לא יקנה בית מהמשכורת שלו. דור שמבין שאין טעם בנאמנות ובהשקעה בעבודה שלא תאהב אותו בחזרה. כל אלו מצטרפים לכדי התעוררות אנטי קפיטליסטית צעירה ומפתיעה, ששולחת לכל עבר זרועות אקולוגיות וליברליות.
התרבות שלנו מאדירה עבודה קשה, פרודוקטיביות ואת הקריירה כמרכיב מרכזי בזהות העצמית. וזה לא בהכרח רע. עבודה מעניקה תחושת מסוגלות וערך ומאפשרת עצמאות כלכלית חיונית. אם אנחנו עושים משהו שאכפת לנו ממנו היא יכולה גם להוות פתח למימוש עצמי. ועם זאת, אנחנו צריכים קצת פחות ממנה בחיים. וזה מה שאג'נדת "לייזי גירל ג'וב" מנסה להדגיש: המאבק הוא לא נגד עבודה, אלא נגד עבודת יתר. בעצם, כל עבודה צריכה להיות עבודה לנערה עצלה. זה לא באמת מוגזם לצפות מעבודה לגמישות, לזמן מנוחה ולשעות הגיוניות.
מקצועות שמתאימים לדרישות של "לייזי גירל" הם כל מה שכולל עבודה אוורירית וקצרה מהבית או ממקום שאינו משרד. כמובן שיש לפסול מיידית כל מודעת דרושים שכוללת מילים שמתארות את העובד כ"רעב" (שם קוד: אתם נואשים להוכיח את עצמכם ולכן תעבדו המון שעות בשביל מעט מאוד) או "מוכן לשעות לא שגרתיות" (שם קוד: כל קבוצות הוואטסאפ של העבודה פעילות 24/7), גם כל רשימת דרישות שמאגדת שלושה תפקידים תחת תקן אחד, אבל את כל אלו עדיף לפסול גם אם אינכם מחפשים עבודה לנערה עצלה.
כי כיום, גם מי שעובד כשכיר מתוך משרד מבין שלבלות שמונה שעות ברצף במשרד זה המון. יותר מדי. לפי "חוק פרקינסון" ההיתולי - העבודה מתרחבת באופן כזה שהיא מנצלת את כל הזמן המצוי לשם ביצועה. כלומר, אם תהיו במשרד חמש שעות או חמש עשרה שעות תגלו, במפתיע, שהעבודה היא אותה עבודה. מעסיקים רבים עדיין מתעקשים על בעלות על זמנם של העובדים ועדיין, התפיסה שיש לצמצם את שעות המשרד הולכת ומחלחלת בארגונים רבים ומדינות שונות. בבריטניה קיצרו את שבוע העבודה לארבעה ימים, בישראל עומדים לקצר את שבוע העבודה, במגזר הציבורי, בשעתיים.
כמובן ש"לייזי גירל ג'וב" לא בהכרח ריאלי מחוץ לטיקטוק, או בישראל יקרת המחיה. גם עם ילדים הכל הופך למורכב יותר, אבל בינתיים זה לא דבר שמעסיק את צעירי דור ה-Z. כך או כך, הכוונה היא לא באמת שכולנו נתפטר ונמצא עבודות אווריריות של שעתיים ביום, אלא לעודד עובדים להציב גבולות, להיות טיפה פחות מעורבים רגשית, לא לתת למקום העבודה יותר ממה שמקבלים, לדרוש שכר הוגן ותנאים טובים. ויותר מהכל, להבין שלרצות לנהל חיים נטולי סטרס ועם זמן פנוי לא הופך אותנו לעובדים לא טובים, אלא הופך חלק מהעבודות ללא טובות לנו.