בכל יום ראשון בבוקר עוברת הזמרת עדי ביטי על לוח הזמנים שלה לאותו שבוע. היא מנהלת אותו יחד עם אמה, ונעזרת באייפון שמצפצף כדי להזכיר לה מתי היא צריכה להיות בשיעור לפיתוח קול, בסטודיו לריקוד או דווקא בכיתה, מוכנה לשלוף את העט לקראת מבחן. "אני בונה את העתיד שלי מעכשיו", היא אומרת לי. "ככה לא אצטרך לחכות לגיל 20 ומשהו עד שאוכל להתקדם. בדרך כלל אנשים הולכים ללמוד רק אחרי הצבא, נהנים, לוקחים את הזמן. אני בגיל הזה אהיה כבר עם הרבה יותר ידע וניסיון, כי אני בונה את המדרגות כבר עכשיו".

ומה עם קצת חופש? בכל זאת, את בת 15.

"אני מעדיפה יום עבודה מוצלח. לא מזמן הייתי אמורה לטוס לשבועיים עם המשפחה בארצות הברית, אבל פתאום נכנסו הופעות גדולות ושירים חדשים שהייתי צריכה להקליט אז לא טסתי. אי אפשר להגיד שלא התבאסתי מזה קצת, אבל בסוף עשיתי דברים שקידמו אותי, אז זה היה ממש שווה את זה".

ההצלחה של עדי ביטי ושל נערות-זמרות אחרות, כמו נועה קירל ואגם בוחבוט, היא אחד הסיפורים הבולטים ביותר במוזיקה הישראלית בשנים האחרונות. שירים כמו "ביט הביטי", "רגאביטי" ו"ירח מלא" (שגם זכה להשמעת בכורה בגלגל"צ) רשמו עד היום מיליוני צפיות ביוטיוב, וביססו את ביטי כאחת האמניות המצליחות בישראל. אפשר להתווכח על השירים שלה, וזכור במיוחד העימות שפרץ בינה לבין הזמר עידן עמדי שטען כי היא פרובוקטיבית, אבל קשה להתכחש לדרייב האדיר שהיא מפגינה. חשוב לא פחות: עושה רושם שהשאפתנות הזאת לא מתבטאת בפרפקציוניזם מוטרף ובהרס עצמי – אלא בהתנהלות מחושבת, מתוכננת, ובוגרת בהרבה מהסטריאוטיפים הרווחים לגבי בני נוער בגילה.

ואולי באמת הגיע הזמן לאוורר את הסטריאוטיפים הוותיקים האלה, על טינאייג'רים מרדניים, זועמים, שבורחים ממסגרות כמו מאש ועסוקים בלחפש ובלסכן את עצמם, או במקרה הרגוע יותר הופכים המבורגרים במקדונלד'ס. ילידי השנים 2005-1995, שכבר זכו לכינוי "דור ה-Z" אחרי דור ה-X ודור ה-Y שקדמו להם, מסתמנים כמשהו אחר לגמרי. הבוגרים שבבני הדור מתחילים להיכנס לשוק התעסוקה רק בימים אלה, כך שהמידע על תפקודם בו עדיין מועט, אבל הסקרים והמחקרים בקרבם מצביעים על מגמה שיכולה לשנות מאוד את עולם העבודה שאנחנו מכירים. זה עשוי להיות הדור היזמי והקרייריסטי ביותר מאז ומעולם.

עדי ביטי
"מעדיפה יום עבודה מוצלח על חופש". עדי ביטי | צילום: אריאל אברג'יל סקייליין

הולכים רחוק בשביל הג'וב

ביטי, שהוציאה את סינגל הבכורה שלה בגיל 13, לא חיכתה אפילו שתוכרז רשמית כטינאייג'רית כדי לבנות את עצמה כזמרת. "אני חושבת שיכולת ההנעה שלי היא זו שהביאה אותי למקום שאני נמצאת בו עכשיו", היא אומרת, "מבחינת ההורים שלי, אם לא הייתי אומרת שאני רוצה לשיר – כלום לא היה קורה. כשהייתי במקהלה בתור ילדה שמו אותי בהתחלה בשורה השלישית. לא יכולתי לסבול את המחשבה שאני לא ראשונה, אז הייתי חוזרת הביתה ומתאמנת שעות על השירים, מגיעה לכל חזרה ויודעת את כל הקולות, עד שהצלחתי לקבל סולו".

דברים דומים אומרת גם אגם בוחבוט בת ה-13, אימפריית יוטיוב בפני עצמה. הסינגל הראשון שלה, "כמו בריו", כבר זכה ליותר מ-19 מיליון צפיות ביוטיוב, והסינגל השני "ארטיק מסטיק" ל-5 מיליון. "אני לא מחכה שיתנו לי הזדמנות. זה לא משהו שבא בקלות בתחום הזה. צריך לעבוד קשה כדי להצליח. חלק גדול זה להשקיע, לעשות חזרות, ללכת לשיעורי פיתוח קול ולהתכונן להופעות. אפשר לראות את התוצאות של העבודה הקשה בשירים שלי".

אפשר להתייחס לביטי, בוחבוט, ושאר בני הנוער שהתראיינו לכתבה זאת, כמקרי קיצון של פיתוח קריירה בגיל צעיר. אלא שהנתונים מצביעים על כך שהם רק חלק מתופעה רחבה יותר, שתורגש עוד הרבה יותר בשנים הקרובות, כששאר בני דורם ייכנסו לשוק העבודה. למעשה, חלק מהנתונים עשויים להבהיל את העובדים שמאכלסים את השוק הזה כעת, שיצטרכו להתמודד עם גדודים של צעירים עצמאיים ומלאי מוטיבציה.

חברות המחקר האמריקאיות מונסטר ו-TNS ערכו סקרים בקרב 2,000 איש – המגיעים מדור הבייבי בום הוותיק, ה-X, ה-Y וה-Z – על ההעדפות שלהם בתחום הקריירה. 76% מבני דור ה-Z אמרו כי עליהם להניע לבד את ההתפתחות המקצועית שלהם, יותר משאר הדורות שנבדקו. כמעט מחציתם רוצים לעשות את זה כעצמאיים, ולא כשכירים בחברה. סקר אחר, שנערך באוניברסיטת Northeastern שבבוסטון, הראה ש-63% מבני ה-19-16 רוצים שהאוניברסיטה תעזור להם לשפר את כישורי היזמות שלהם.

אגם בוחבוט
"אני לא מחכה שייתנו לי הזדמנות". אגם בוחבוט | צילום: עוזי ג'ורג'

עובדי המחר, כמו שהמבוגרים אוהבים לקרוא להם, מתכוונים ללכת רחוק יותר כדי להצליח בקריירה, באופן המילולי ביותר. כשני שליש מהם, לפי מונסטר ו-TNS, מוכנים לעשות רילוקיישן בשביל עבודה טובה. בדורות הקודמים פחות ממחצית מהנשאלים הסכימו לכך. 58% יעבדו בלילות ובסופי השבוע בשביל משכורת משודרגת לעומת 41% מהמבוגרים יותר, ו-70% מהם יבחרו את מקום העבודה קודם כל לפי השכר המוצע. מה שכן, דור ה-Z מצפה לא רק לתמורה כספית על ההשקעה הגדולה שהוא מוכן לה: 74% מהנסקרים, יותר מבני הדורות הקודמים, רוצים שלעבודה שלהם תהיה משמעות. שהיא תהיה חשובה יותר מאשר סתם מקור פרנסה.

גם אם מדובר בהתלהבות של מתחילים, שעדיין לא נשחקו במשרד ולא מגדלים משפחה, רמת המחויבות הזאת מפתיעה. יכול מאוד להיות שהעובדה שבני דור ה-Z גדלו לתקופה של אי-ודאות פוליטית וכלכלית, על רקע המשבר הגדול של 2008, תרמה לתחושה שהם חייבים לדאוג לעצמם מבחינה כספית. הגישה היזמית שלהם נראית כמו תגובה הגיונית לעולם העבודה של 2016, שבו שיעור השכירים צונח ומושגים כמו קביעות והעלאות שכר שנתיות נשמעים כמו מדע בדיוני.

הממר"מניק, הרקדן וכוהנת האופנה

"אני חושב על המצב הכלכלי שלי כבר עכשיו", אומר איתי פנקס בן ה-15, שלפני שנה וחצי הקים סטארט-אפ משלו מחדרו שבהוד השרון, וגייס צוות של בני נוער בגילו. "זה דבר די מצחיק להגיד כי אני עדיין ילד, אבל העסק שלי הפך ליותר מסתם תחביב. הוא מקור פרנסה. ההורים שלי קונים לי כל מה שאני צריך, אבל נחמד לא להיות תלוי בהם כבר מגיל כזה. אם אני רוצה אייפון 7 אני יכול לפרגן אותו לעצמי, וזה כיף".

השיחה עם פנקס נשמעת לפרקים כאילו בצד השני עומד הייטקיסט מנוסה, או לפחות יוצא ממר"ם. הוא מנהל בכוחות עצמו מתכנתים, מעצבים ומשווקים צעירים, שמפתחים אפליקציות ואתרי אינטרנט ללקוחות ומתקשרים ביניהם בשיחות סקייפ. "אני מצליח להגיע למקומות שמבוגרים ממני לא מגיעים אליהם", הוא אומר, ומדגיש שמדובר בחברה מקצועית לכל דבר ולא בגימיק או בדרך לחסוך מבחינת הלקוחות. "אני לא לוקח פרויקטים שאין לי בהם עניין מקצועי, וכבר יצא לי להגיד לא להצעות שקיבלתי. פשוט גיליתי מה אני אוהב באמת לעשות, ויש לי מוטיבציה להשקיע בזה כבר מעכשיו".

למרות תחושת הייעוד והמחויבות שפנקס מפגין, גם הוא וחבריו מנסים לשמור על איזון ולעשות ג'אגלינג בין כמה מסגרות. "פעם אחד מהחברים בצוות פיתוח האפליקציות שלי נזכר פתאום שיש לו מבחן בתאריך הגשה שהתחייבנו עליו ללקוח", הוא אומר, "ההורים שלו לחצו עליו מאוד להתכונן ולא הגשנו את העבודה בזמן, אז מצד הלקוח נראה שיצאתי לא בסדר. אנחנו עדיין ילדים ויש לנו מחויבות ללימודים ולחיי חברה, אבל מקרים כאלה הם חריגים. מצד שני, קורה גם שלקוחות לא משלמים לי בזמן, ואז אני צריך להתמודד עם זה. אני מעדיף לקבל את הבומבה הזאת עכשיו וללמוד מזה לעתיד".

איתי פנחס
"אם אני רוצה אייפון 7, אני יכול לפרגן אותו לעצמי". היזם איתי פנקס | צילום: באדיבות המצולם

ביטי אמנם באה ממשפחה אמידה, אבל גם היא ממש לא מתכוונת להסתמך על ההון של הוריה. "כשהתחלתי לשיר המטרה לא היתה לעבוד ולהרוויח כסף, אבל בשלוש השנים האחרונות יש לקריירה גם לא מעט הוצאות, כמו על קליפים. אי אפשר רק להוציא כסף מבלי להכניס, אז ברור שזה משהו שמתחילים להסתכל עליו כשמוכרים הצגות או הופעות. כרגע כל מה שאני מרוויחה הולך לקריירה שלי".

אבל לא רק הזמרים והיזמים של דור ה-Z מפתחים קריירה עצמאית בגיל מוקדם. מאיה רייק בת ה-19, למשל, מחזיקה סטודיו עיצוב אופנה בנמל יפו, אבל השוק המקומי קטן עליה. הבגדים שהיא מעצבת תחת המותג שלה, Marei, נמכרים רק באתרי אינטרנט איטלקיים נחשבים כמו "מודה אופרנדי", ומחיר פריט בודד עשוי להגיע ל-8,000 שקל. בניגוד למרואיינים האחרים היא ביקשה וקיבלה אישור מיוחד לעזוב את בית הספר עוד בחטיבה, כדי להתמקד בפיתוח הקריירה שלה. הוריה של רייק, שהתנגדו בהתחלה להכרזת העצמאות של בתם, ראו את ההצלחה שלה ודעתם השתנתה. כיום אביה הוא אחד המשקיעים בחברה.

"מגיל צעיר מאוד ידעתי שהמותג הזה יקום לחיים, פשוט הייתי צריכה לחכות שאני אגדל קצת", אומרת רייק. "בגיל 15 התחלתי לדחוף, כי הבנתי שזו הדרך היחידה שמשהו יכול לקרות. התייעצתי עם יזמים ואנשי עסקים ושאלתי המון שאלות כדי להגיע למצב שבו אני יכולה לבנות תוכנית עסקית ולמצוא משקיעים. האנשים שדיברתי איתם הסתכלו עלי בעיניים קצת מוזרות ולא חשבו שאני באמת אעשה משהו עם כל התשובות שהם נתנו לי, אבל זו היתה הדרך שלי להגשים את עצמי".

גם בעיני שון גרנות זילברשטיין (15 וחצי) הקריירה תופסת את המקום הראשון. הוא אמנם לא עזב את בית הספר, ואנחנו תופסים אותו בעיצומו של טיול שנתי בדרום, אבל הוא היה שמח להחליף את התפאורה הטבעית של המדבר ברצפת העץ של הסטודיו לריקוד. כשהוא לא מטייל הוא מגלם את בילי אליוט, הילד שרצה להפוך לרקדן בלט, בהצגת תיאטרון עם אבי קושניר ודפנה דקל (לסירוגין עם הרקדן הצעיר ארנון הרינג).

"אני משקיע כל יום לפחות ארבע שעות בריקוד, ומבחינתי הוא במקום הראשון בחיי", אומר גרנות זילברשטיין, "לא יהיה מצב שבו לא יהיה לי כוח ללכת לרקוד, כי זה המקום שבו אני משתחרר. אני חושב שכדי להצליח אתה חייב שיהיו לך רצון ויכולת להשקיע, אחרת אין טעם אפילו להתחיל".

שון גרנות זילברשטיין
"מבחינתי הריקוד הוא במקום הראשון בחיי". שון גרנות זילברשטיין | צילום: יוסי צבקר

לא יחכו שנתיים לקידום

לצד המקרים המתוקשרים האלה, רוב בני הנוער בישראל חיים כמובן חיים רגילים לגמרי: הם קמים בבוקר, רצים לבית הספר, מכינים שיעורים ומבלים עם חברים. אלא שסקר שערכו חברות הייעוץ דינמיקס ותמורות, יחד עם חברת השיווק לנוער teenk, מראה שהגישה העצמאית של בני דור ה-Z לקריירה רווחת גם בישראל.

הסקר נערך בקרב 450 נשאלים בני 20-17, שהצעירים שבהם קיבלו אותם בבתי הספר או בתנועות הנוער. לפי התוצאות, רק כ-17% מהם מעוניינים לעבוד בתור שכירים כשיגדלו. השאר רוצים לשלב בין עבודה כשכירים וכעצמאים (40%), לפתוח עסק עצמאי (18%), להפוך ליזמים עסקיים (15%) או ליזמים חברתיים (10%).

ואם דור ה-Y הואשם בנטייה לדלג בין עבודות, הרי שהדור שאחריו מעיד על עצמו שהוא שונה מהבחינה הזאת. 63% מהנשאלים אמרו שאם יהיה להם טוב במקום העבודה והם ירגישו שהם מתפתחים לא יהיה להם עניין לחפש עבודה אחרת, לעומת 30% שמתכננים להחליף מקום עבודה בטווח של שנה עד חמש שנים. 43% רוצים לעסוק במקצוע אחד שממנו יתפרנסו ובתחביבים נוספים במקביל, ורק 3% מתכננים להחליף כמה מקצועות במשך הקריירה שלהם.

"ראינו את הנטייה לעצמאות כבר בדור ה-Y, שהיה יותר יזמי מקודמיו, אבל לא ברמה שדור ה-Z הגיע אליה ויכול להגיע אליה בעתיד", אומרת מנכ"לית דינמיקס מלי אלקובי. "הם לא מוכנים ללכת למסלול תעסוקתי שבו ישקלו לקדם אותם רק אחרי שנתיים, אלא למצוא את טביעות האצבע שלהם בתוך העבודה, ולמצוא משמעות למה שהם עושים. הדור הזה מראיין את המנהל שלו ושואל כמה הוא מתאים לו, לא להפך. האתגר של החברות יהיה להפוך את העבודה שלהם למשמעותית, כדי לגייס את האנשים הטובים ביותר. זה קשה אבל אפשרי".

יוטיוברים וגיימרים מקצועיים

גורם נוסף שיעצב מן הסתם את הרגלי העבודה של דור ה-Z הוא הטכנולוגיה. מדובר בדור הראשון שגדל לעולם דיגיטלי לחלוטין, לבתים שיש בהם מחשב וטלפון סלולרי מגיל אפס, ויש לכך לא מעט יתרונות. רוב המשתתפים בסקר של תמורות ודינמיקס סבורים שהטכנולוגיה גורמת להם לביצועים שלהם להיות טובים יותר, אם כי גם מגדילה את הציפיות של המעסיק מהם.

"מכיוון שהם חזקים בטכנולוגיה, בלמידה מהירה ובשימוש ברשתות החברתיות, הם יותר פרודוקטיביים בעבודה ביחס לדורות הקודמים", מעריכה אלקובי. "אבל זה גם יוצר מבחינתם תסכול. יש להם בבית טכנולוגיה הרבה יותר מתקדמת מאשר במקום העבודה, ונראה להם דבילי לנסוע אליו שעה וחצי בפקקים".

מאיה רייק
"אנשי העסקים שהתייעצתי איתם הסתכלו עלי קצת מוזר". מעצבת האופנה מאיה רייק | צילום: באדיבות המצולמת

ולמרות זאת, בניגוד לתחזיות שחורות שנשמעות לא אחת, נראה שהטכנולוגיה לא השתלטה לחלוטין על החיים החברתיים והמקצועיים של עובדי העתיד, אלא השתלבה בתוכם. אחד הממצאים המעניינים במחקר של Northeastern הוא שרק 15% מבני ה-19-16 האמריקאים מעדיפים לתקשר באמצעות המדיה החברתית במקום פנים מול פנים. מחקרים אחרים דווקא הגיעו למסקנות אחרות ומצביעים על העדפה לאפליקציות כמו סנאפצ'ט, אך גם לדברי אלקובי "בני דור ה-Z רוצים לשלב בין עבודה בבית למשרד. אני צופה שיהיו משרדים בסגנון שיתופי כי הם כן רוצים לצאת החוצה, לפגוש אנשים ולהרגיש באווירת עבודה".

ההתפתחויות הטכנולוגיות משפיעות כמובן גם על בחירת המקצוע עצמו, ונראה שלאיתי פנקס יצטרפו בשנים הקרובות לא מעט הייטקיסטים צעירים: 40% מהמרואיינים בסקר הישראלי של דינמיקס ותמורות הביעו רצון לעסוק בהייטק בעתיד.

זה לא אומר שהם יאמצו בהכרח כל ג'וב טכנולוגי, רק כי הוא טכנולוגי. סקר שערך הארגון CompTia בקרב בני נוער אמריקאים, מגיל 13 עד 17, העלה שרק אחד מכל שמונה מעוניין לעבוד בתחום האפרורי אך החשוב והמכניס של טכנולוגיית המידע (IT). אפשרויות מלהיבות הרבה יותר הן אלה שהיזמים בני דור ה-Y החלו לפתוח בפני יורשיהם. אלקובי מציינת שהנערים שאיתם שוחחה רואים כמודלים לחיקוי כוכבי יוטיוב (המכונים יוטיוברים) כמו מישל פאן, שהקימה בגיל 16 ערוץ שבו העניקה הדרכת איפור לצופותיה. הונה של פאן מוערך כיום ביותר מ-100 מיליון דולר בזכות מכירת מוצרי איפור ושיתופי פעולה עם חברות ענק כמו לנקום.

וגם השעות הארוכות מול הפלייסטיישן, שבעיני רבים עדיין נחשבות סמל לבטלה, הולכים והופכים להזדמנות מקצועית. בהקשר הזה שואבים בני הנוער השראה מסיפורים כמו זה של פליקס ארוויד אולף שיילברג בן ה-29, הידוע בכינויו PewDiePie. שיילברג, שפתח ב-2010 ערוץ יוטיוב שבו הוא מספק פרשנות הומוריסטית על משחקי וידאו מוכרים, הגיע ליותר מ-13 מיליארד צפיות עד היום. הוא הספיק להקים חברת הפקות, לכתוב ספר ולעמוד מאחורי משחקי וידאו משלו, והמגזין "פורבס" מעריך כיום את הונו ב-12 מיליון דולר.

צעירים אחרים בחרו, במקום לפרשן משחקי וידאו, להתמקצע במשחקים עצמם: תעשיית הספורט הדיגיטלי, שמגלגלת בעולם קרוב לחצי מיליארד דולר, הולכת ותופסת תאוצה גם בישראל, בהובלת בני דור ה-Z ובני דור ה-Y המבוגרים יותר. רק באוגוסט האחרון הגיעו כאלף צופים לאירוע הגמר של אליפות ישראל ב-League of Legends, אחד מהמשחקים הפופולריים בעולם, ועוד אלף צפו בו מהבית. הם ראו את צוותו של אלעד אליהו בן ה-21 קוטף את הפרס הראשון – 40 אלף שקל. סגניתו, יעל כהן, היא בת 22.

התעמלות, לא התעללות

לצד הענפים החדשים שבני דור ה-Z פורשים בהם כנפיים, כמו עיצוב אפליקציות, בניית מותגי אופנה או ספורט דיגיטלי, ישנו גם תחום שבו נהוג כבר עשרות שנים להתחיל את הקריירה בגיל צעיר במיוחד: ספורט. אלא שנראה שגם בעולם התחרותי הזה הולכת ומתבססת גישה שהיא אמנם קשוחה, אבל גם שפויה יותר מבעבר.

את השינוי המבורך הזה אפשר לראות באופן הבולט ביותר בתחום ההתעמלות. הענף הזה התאפיין לאורך השנים בספורטאיות-ילדות מופלאות כמו נדיה קומנץ', ובשערוריות שעירבו הרעבת מתעמלות, אנורקסיה, התעללות מצד מאמנים ועבודת פרך. אלא שבאולימפיאדת ריו 2016 הטרנד היה אחר: את מקומן של הנערות המורעבות תפסו מתעמלות בריאות, חזקות ושריריות, כמו סימון ביילס שזכתה בה בארבע מדליות זהב והפכה לאחת הספורטאיות הנערצות בתבל.

"סימון לא מתעמלת כפי שאימנו אותנו", אמרה למגזין People המתעמלת דומיניק מוצ'יאנו, שזכתה במדליית זהב באולימפיאדת אטלנטה 1996, "שיטות האימון שהשתמשו בהן בנוגע אלינו כללו איומים, השפלה וביוש גוף. קראו לנו בשמות, אמרו לנו שאנחנו שמנות וענקיות וסובלות מעודף משקל. ההתעללות הפיזית והרגשית נתפסה כסוג של שיטה פסיכולוגית להוציא מאיתנו את המיטב. אבל סימון לא חטפה מכות, היא מחייכת, היא נראית מוצקה ובריאה. היא נהנית מהספורט שהיא עושה, וכך בדיוק זה אמור להיות".

זה לא אומר שכוכבות ההתעמלות החדשות יכולות לאכול מה שהן רוצות, או שהן לא עובדות קשה. "אין לי כמעט זמן לפתח חיים", מודה המתעמלת האמנותית לינוי אשרם (17), שקטפה שתי מדליות ארד באליפות אירופה לנערות ב-2014 ומדליית כסף בתחרות הגראנד פרי בברנו שבצ'כיה בשנה שעברה. "אני רואה חברות מבית הספר שלי מסתובבות, נהנות ואוכלות מה שבא להן, וזה חסר לי. אני נשקלת כל יום ועושה דיאטה שבה אסור לי לאכול פחמימות כמו לחם ופסטה".

לינוי אשרם
"יהיו לי את שאר החיים לאכול מה שבא לי". לינוי אשרם | צילום: באדיבות המצולמת

למרות זאת אשרם, שהחלה להתאמן כבר בגיל שש וחצי, לא מתכננת לתלות בקרוב את האלה או את הסרט, ומדגישה שמדובר בהחלטה שלה. "אני חושבת שאין טעם להתפתות לאכול איזו פיצה עכשיו. כשאעזוב את התחום, כי הגיל כבר לא יאפשר לי לעסוק בו, יהיו לי את שאר החיים לאכול מה שבא לי. אני לא רואה טעם לפרוש עכשיו רק כי אני רוצה להיות כמו כולם. להפך, אני רוצה להיות אני ולהמשיך לעשות את מה שאני אוהבת".

גם שאר המרואיינים לכתבה לא רואים בקריירה המוקדמת שלהם תחביב נעורים, אלא את הדבר האמיתי. "אני מאמינה שגם בעתיד אמשיך לשיר, ואולי גם אתחיל לשחק בטלוויזיה", אומרת עדי ביטי, "אבל אני חושבת שזה גם עניין של זרימה, של מה שיתאים לי באותו רגע. החלום הכי גדול ופרוע הוא לפרוץ בחו"ל, ולשם אני מכוונת". "תמיד רציתי להצליח", מוסיפה אגם בוחבוט, "ואני חושבת שבגלל שיש אותי ועוד מודלים, כמו ביטי, לבני הנוער יש לאן לשאוף ואמונה שהם יכולים לעשות את זה, גם בגיל כזה".