מסתמן שגם השנה צפוי לנו פורים גשום, כך שלפחות דבר אחד יתקיים כסדרו. כל היתר - לא ממש. כזכור, לאור המצב התבקשנו לא להתחפש בתחפושות מבהילות, למקרה שמישהו בנה על תחפושת נוח'בה, נסראללה או אליקו ולירז (תחפושת זוגית). העדלאידע בחולון בוטלה, גם קרנבל עופרה המסורתי. כל החגיגות העירוניות יערכו בווליום נמוך, שזה אומר שהידיעות עליהן נפתחות בצמד המילים "בצל המלחמה" ושלרוב מישהו יוסיף את התנצלות ה"בכל זאת, בשביל הילדים". המסיבות שיתרחשו בבתים ובמועדונים ככל הנראה יזלגו לסטוריז, אבל במשורה.

פורים הוא רק הראשון בשרשרת המועדים שיאלצו לעבור אדפטציה למצב הלאומי, מאחר שלפנינו יותר אירועים מאשר מילויי שפתיים ב"הפליליסטיות". כל אחד מהם מציב בפנינו דילמות שונות שמעליהן מרחפת זו הגדולה, המרכזית - כמה, בעצם, מותר לנו לשמוח? איך אנחנו אמורים לציין חגים כמו פסח ועצמאות, ואירועים כמו אירוויזיון או אולימפיאדה, בהינתן מלחמה קשה, הותר לפרסום, חטופים, אבל לאומי כבד, מאות אלפי מפונים ואלפי פצועים?

העניין הוא שאנחנו מקודדים לאיך חוגגים דברים באופן מאוד מסוים. פסח, למשל, כולל חולצות לבנות ותלונות על התעוקה הרגשית הנובעת מעודף משפחתיות. אבל השנה - בהנחה שהמלחמה תימשך ושלא תהיה עסקה - איך אפשר להתלונן על הסדר המשפחתי כשיש כאלו שלא ראו אבא או בן או בת כבר חצי שנה? וכשיש כאלו שלא יראו לעולם? אין שום אפשרות לנהל את חג החירות כסדרו כשהוא נטען באלף משמעויות חדשות, וכששולחן החג בכיכר החטופים ממשיך להיות ריק. 

עצמאות מסובך אפילו יותר. מצד אחד יש את טקס הזיכרון שהורחב ל-45 דקות, כי מה לעשות שיש יותר את מי לזכור השנה, ושהשתנה תמהיל הערבוביה שבה משמשים העצב והשמחה. ברקע יש את סערת פרס ישראל ואת ביטול הזיקוקים בהר הרצל וכנראה גם ביתר הערים. הגיוני, לחגוג עצמאות השנה מרגיש אותנטי בערך כמו תמונה של קייט מידלטון. מה זה בכלל עצמאות? מה המשמעות של החג הזה בשנה כמו זו, כשישראל נמצאת במצב הכי קשה שלה מבחינה ביטחונית, כלכלית, הסברתית ומורלית? והאם אפשר לשמוח מול חטופה שחזרה ומדליקה משואה, בידיעה שיש 134 בני אדם שעדיין שם?

אבל האמת היא שהאירועים האלו תמיד היו מלאכותיים, דגלים בזמן שכפו על אנשים להתיישר לפיהם - עכשיו שמחים, עכשיו עצובים. המלחמה מדגישה את המלאכותיות, אבל הקונפליקט תמיד היה שם, עכשיו הוא פשוט מועצם. תאריכים תמיד נכפו עלינו, אבל הפעם לא בא לנו לציית, לא בא לנו לשמוח, זה לא מרגיש נכון. אם נשמח יותר מדי זה ירגיש כאילו שכחנו - או יותר גרוע התרגלנו. וזה יהיה האסון האמיתי. 

באירוויזיון ככל הנראה לא נזכה השנה. חבל, "הוריקן" הוא שיר מהמם, בלדת כוח משגעת. בכל שנה אחרת היינו יכולים להיות בחמישייה, חבל שאנחנו שולחים אותו דווקא בשנה שבה מאשימים אותנו ברצח עם והחבר היחיד שנשאר לנו זה סטיב מ"בוורלי הילס". זו שנה ל"הום" של קובי מרימי, לא לכזה להיט. אבל אם בכל זאת יקרה נס ונזכה - ברור שלא יהיו קפיצות למזרקה. אבל מה כן? והאולימפיאדה בקיץ? סביר להניח שניקח איזו מדליה בפריז, מה אז? הרי אירועים בינלאומיים הם סבוכים אפילו יותר, במיוחד עם דעת הקהל העולמית הנוכחית, שבמסגרתה אנחנו מרגישים כמו אוקראינה אבל נתפסים בעולם כמו רוסיה. 

וזה לא רק הלאומי עם מעגל החגים והאירועים הקבוע, גם באישי החיים ממשיכים - אנשים מתחתנים, נולדים, מקבלים קידום בעבודה. חוץ מאלו שלא. אנשים כבר חזרו להעלות סטוריז מבילויים, אבל החגיגות עדיין קטנות יותר, גם החתונות, גם החופשות. ואלו שלא מרגישות מנותקות, מגעילות.

אין פה תשובות, רק קונפליקט. איך שמחים כשעצובים? וכמה? כי החיים, כדרכם, ממשיכים, מלבד אלו שלא. אנחנו עומדים מול כוחם המתפרץ של החיים ולא ממש יודעים איך לאזן את משיכת החבל בין האסור למותר, איך לנסח מחדש את האופנים שבהם חוגגים, או שכבר לא חוגגים אלא רק "מציינים", איך לענות כששואלים לשלומנו ("תראה, באישי הכל בסדר...") ואיך לחזור לשמוח מדברים טובים בלי להרגיש אשמה. או עם, כי גם להרגיש אשמה זה בסדר, וזה כנראה עדיף מכל אפשרות אחרת.