בנטפליקס עלתה השבוע סדרה חדשה בשם "הדיפלומטית", בכיכובה של קרי ראסל (לנצח פליסטי מ"פליסיטי", אלא אם אתם שייכים לכת ה"האמריקאים" ואז עברתם איתה דרך). ראסל מגלמת שגרירה אמריקאית בבריטניה, וברגעי מינויה, כשהיא נוחתת על אדמת בריטניה, נערך דיון ארוך על הבגדים שלה – אולי יש לה משהו יותר חגיגי? או שמלה? משהו באורך השוק? ניהול מלתחה שברור לגמרי שעבור מעסיקיה הוא חשוב לא פחות, אולי אפילו יותר, מכישוריה המקצועיים.
לכאורה מדובר ברגע טלוויזיוני קטנטן, אבל כזה שמצטרף לעוד כמה פולמוסי טקסטיל שחווינו לאחרונה. אחד המרכזיים היה בנוגע ללאה שנירר, מעושרת אהובה מאוד, שחגגה את יום הולדתה השישים וחמש על ספינת הלידו בכינרת, עם הרבה חברות ומעט מאוד בגדים. שנירר פיזזה בהתלהבות לצלילי הפזמון השובבי "לאה" ויצרה סערה משוגעת, כי איך היא מעזה להסתובב בחוטיני, חזייה זערורית וגוף שמוכיח שפילאטיס מחשל, במקום - כמצופה מאישה בת שישים וחמש - להתחמש בטוניקה, טייץ, תספורת קיפוד אדומה ושרשרת מוזהבת למשקפיים?!
שנירר עוררה תגובות נסערות ונזעמות, אחת מהן של אייל ברקוביץ' כשהתארחה אצלו ואצל אופירה, שאמר לה שהיא אמנם נראית נהדר, אבל היא "אישה מבוגרת" ולכן "מבחינת נראות זה לא נראה טוב". התגובות האלו קשורות כמובן באייג'יזם וסקסיזם, אבל בתמונה הגדולה יותר הן קשורות לאופן שבו אנשים חשים בנוח להתערב בבחירות הלבוש של נשים, ולחירות האדנותית שבה לגברים ולנשים יש משהו להגיד על כל אישה שחוצה את שדה הראייה שלהם.
_00_01_49_02R3_re_autoOrient_i.jpg "קרי ראסל, \"הדיפלומטית\" (צילום: באדיבות Netflix, יחסי ציבור)")
קחו את שירה גפן, למשל, שהגיעה ללוויית אביה בחולצה עם הכיתוב "אין דמוקרטיה עם כיבוש". גולשים טענו שמדובר ב"אצבע בעין", כי איך היא מעזה, בלוויה של אבא שלה, ללבוש חולצה שמבטאת באופן מדויק את המורשת שלו?! החוצפה. "סורי שהרסתי לכמה מכם את הלוויה של אבא שלי", הגיבה גפן בציניות, והוסיפה - "כל המקומות כשרים למחאה, על אחת כמה וכמה בתי הקברות שמלאים בין השאר בקורבנות הסכסוך האינסופי".
זאת ההזדמנות לציין מאורע נוסף שהתרחש השבוע, ובעצם קורה כל שנה עם בוא הקיץ, כשמתחילים למדוד את אורך מכנסיהן של ילדות. בבית הספר אליאנס בתל אביב שלחו ילדות הביתה, לפני טיול שנתי, להחליף למכנסיים ארוכים. ושוב, כמדי שנה, ניצת פולמוס צניעות מנג'ס שהפעם - כשאנחנו נלחמים על זהותנו הליברלית והחילונית - מרגיש משמעותי יותר.
כמובן שבמקרה של מכנסי הנערות, כדאי גם להודות ביושר שיש בעיית ביגוד מסוימת שמקורה בחברות ההלבשה. מה לעשות – מכנסי הבנות ברוב רשתות הביגוד קצרים יותר (הרבה יותר) מהמכנסיים הקצרים עבור בנים באותם הגילאים, ממש כמו שחולצות לגיל 12 של בנות הן בגודל של חולצות לגיל 8 של בנים, כי למה לא לפתח הפרעת אכילה כבר בבית הספר היסודי.
אבל נחזור לנושא: בין אם זו אישה בת 65 או נערות בנות 12, שגרירה בסדרה בדיונית או אישה שמגיעה ללווייתו של אביה – לאנשים תמיד יהיה מה להגיד על בגדיהן של נשים. אנחנו רגילים לביקורות על שמלות בטקסי שטיח אדום, אבל האמת היא שעבור נשים, במיוחד בעין הציבורית אבל לא רק, כל בוקר הוא צעידה על השטיח האדום. כל עלייה לאוטובוס, כל הליכה למסיבה או סתם למשרד – זוכה לבחינה מדוקדקת, ביקורת, מחמאה, יחס. אם את אישה, יהיה לך קשה מאוד סתם להיות.
לפני כשנה נסעה העיתונאית הדס גרינברג לאוקראינה, לדווח מחזית המלחמה. היא עשתה את עבודתה באומץ, בחריצות ובהישגיות, ולמרות זאת במגזין "זמן ישראל" בחרו להעלות כתבה – ולאחר מכן התנצלו עליה – שהתמקדה בכך שגרינברג לבשה מעיל ורוד והייתה עם מניקור ופן. מיותר לציין שהם בחיים לא היו מעזים לכתוב משהו כזה על איתי אנגל או כל כתב מסוג בן באזור קרב, לא משנה כמה ורוד היה המעיל שהוא לובש. "כמה קשה להיות עיתונאית במדיום ויזואלי", צייצה העיתונאית צליל אברהם, "גם כשתשדרי מקבר אחים יתעסקו באיך שאת נראית".
חוברתנו להביע דעות על מראה של נשים – צנוע או חשוף, מטופח או מוזנח, אופנתי או מיושן, צבעוני מדי, משעמם, מחמיא, מרזה, משמין, עושה תחת. בין אם זאת ביקורת לבוש או ביקורת על התאמתו לתפקיד האבלה/המבוגרת/כתבת המלחמה, חינכו אותנו שמותר להעיר, ועכשיו אנחנו כבר לא מצליחים להפסיק. עם התנאים האלו, פלא שלא יותר נשים בוחרות לעשות את המרב מיכאלי ופשוט ללבוש את אותו הבגד, מדים, כל הזמן - בשביל שלא יתעסקו במראה שלה אלא רק במהות, בעבודה, במעשים.
וזה אמנם מפתה, אבל הפתרון לא צריך להיות בשינוי הלבוש אלא בשינוי המבט, או לפחות שינוי הלגיטימיות שלו. להעביר את אי הנעימות מזאת שמתלבשת לאלו שמעירים. לא הילדה עם המכנסיים תתבייש, אלא המורה שמדדה אותם בסרגל. לא האישה בשמלה השקופה, אלא הנודניק שחש צורך להעיר על זה.
הרי אילולא המבט – הביקורתי, המחפצן, הממשטר, הבוחן, המדרג, המאשים ולעתים גם המחמיא - רוב הסיכויים שהלבוש הנשי היה שונה (ניחוש: גרביונים, עקבים, חזיות וחוטיני היו נשלחים לגריטה), אבל גם אם לא, דמיינו לכם את ההקלה - לקום, להתלבש, לצאת החוצה ולהיתקל בשוויון נפש מוחלט. אדישות גמורה. אז ככה גברים מרגישים כל יום? בטח מתפנה להם המון זמן.