החיים זולים משחשבנו

אמנם כיפור הוא חג של פציעות אופניים - והכיפור הנוכחי כלל גם פינויי משטים - אבל צאתו הוא גם הזדמנות להרהר באחת הסוגיות המרכזיות שליוו אותנו בתשפ"ה: תאונות דרכים של סלבס. אז מי יהיה הסלב הבא שיעשה תאונה בעודו נוהג בשכרות? גידי גוב כבר ירד מהפרק, אבל ככל הנראה זה יהיה מישהו מפתיע באותה המידה. כולנו נצפה לסלב מאזורי הפוראח, נגיד מאי גולן ואמא שלה (שכידוע, עוברות בין יקומים מקבילים דרך חורי תולעת ורק מחכות לרגע שבו יוכלו לעוף מהמציאות המבאסת הזאת בחזרה ליקום המקורי שלהן שבו הן צמד ב"המירוץ למיליון"), ובסוף זה יתגלה כעדה יונת או יהודית רביץ או מפגש בין יובל נח הררי לבולען.

סלבס ותאונות דרכים, דבר שנוכח במציאות שלנו בשנה האחרונה. מלבד גוב, שנהג בשכרות וגרם לתאונת שרשרת שבה, למרבה המזל, לא היו הרוגים - גם רונה-לי שמעון ויובל מעתוק עברו תאונות דרכים שהסתיימו בשלום. הלוואי שכך היו מסתיימים כל המקרים, אבל היו לאחרונה גם לא מעט תאונות טרגיות: דורי בן זאב דרס למוות אישה, קאזם מ"האח הגדול" נהרג בתאונה, וסבתו של ארז איסקוב נהרגה בתאונת דרכים בדרכה לצפות בנכדה בגמר ה"אח". 

אין מנוס מהדיסקליימר שאין, ככל הנראה, יותר סלבס שמעורבים בתאונות דרכים מאשר בכל תקופה אחרת, פשוט יש הרבה יותר תאונות דרכים. חלה עליה תלולה עוד בשנת 2024 ועוד אחת בשנת 2025 (נתוני למ"ס), ולכן גם עלייה יחסית באלו שכוללות אדם מפורסם. כלומר, סלבס לא דורסים או נדרסים יותר מאנשים אנונימיים, הם פשוט אלו שכותבים עליהם.

ואם נישאר לעוד רגע במחוזות המובן מאליו - התרגלנו לחשוב על תאונות דרכים כעל כוח עליון, אבל זה לא נכון. תאונות דרכים הן לא מזג אוויר או רעידות אדמה אלא, ממש כמו פקקים ותחבורה ציבורית, תוצר של תשתיות, תקציבים, מדיניות רשלנית, היעדר אסטרטגיה ועוד גורמים נשלטים.

כשתאונות הדרכים קורות לאנשים שאנחנו לא מכירים, אנחנו מתוודעים אל האנשים האלו רק בהקשר של התאונה. אבל עם סלבס זה אחרת, כי הכרנו אותם באופן מסוים ופתאום הם נצבעים בגוון אחר. אצל דורי בן זאב ואיסקוב, למשל, אלו צבעים של טרגדיה. אצל גידי גוב, הדמות הכי ישראלית, אדם שנתפס באור חיובי וכיפי, התווסף פתאום גוון אפל. 

ולא רק האופן שבו אנחנו רואים את הסלב משתנה, גם האופן שבו אנחנו רואים את התאונה. היא כאילו נחווית לראשונה, מטלטלת אותנו מחדש. אחרי הכל גידי גוב הוא לא היחיד שנוהג שיכור, ואנשים רבים חיים עם הידיעה המחרידה שהם דרסו מישהו. זה נשמע לנו אכזרי באופן לא ייאמן שסבתא של כוכב ריאליטי נדרסה בדרך לצפות בתוכנית של נכדה, אבל כל מי שנדרס היה גם הוא בדרך לאנשהו. המוּכרוּת של האנשים לא הופכת אותם לשונים מקורבנות (או מקרבנים) אחרים, השוני הוא בנו, באדישות שלנו שמופקעת פתאום.

ידיעה על תאונה שביצע סלב היא קצת כמו לפגוש פתאום את מדריכת הפילאטיס שלנו בסופר - אדם שיצא מההקשר שבו אנחנו מכירים אותו. הפער הזה דורש מאיתנו כמה רגעים של התאקלמות מחדש, כי רגע, מה אנחנו צורכים עכשיו, חדשות או רכילות? אנחנו חווים את התחושה הזו גם כששורדי נובה או חטופים לשעבר מגיעים לריאליטי או מופיעים במדורי הרכילות, איזה רגע של חוסר אוריינטציה, של עולמות מתנגשים (ורכבים, בסדר).

התאונות האלו מטלטלות אותנו כי יש בהן, בין היתר, משהו אקראי. מחוץ לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם. וזה מעמת אותנו עם הרנדומליות של המוות ועם השבריריות של החיים ובכך, בעצם, גם עם הפגיעוּת של עצמנו. יש משהו מבהיל בתזכורת לכמה רופפת האחיזה שלנו בחיים, כמה אנחנו לא באמת שולטים בכלום. התזכורות האלו מגיעות גם במהלך שנתיים של מלחמה, של נרצחים, של נופלים ושל רולטת טילים, כל אחת מהן מערערת אותנו עוד קצת. החיים, כך מבהירים לנו שוב ושוב, זולים משחשבנו.