שני דברים הם אינסופיים: היקום והאובססיה שלי למיני סדרה "צ'רנוביל" של HBO. להערכתי, זמן הרשת שביליתי בחקר האטום כבר אמור להכשיר אותי כמדענית גרעין. לדעתי יכולתי לעבוד שם כמהנדסת, התוצאות היו זהות. קדימה, שמישהו ייקח אותי לדימונה לבקע דברים ולהתיך ליבה.

"צרנוביל", הסדרה של HBO על האסון שהתרחש בכור הגרעיני ב-1986, היא סדרה טובה, מדכאת ונוראית. וגם יפהפיה ויזואלית, למי שאוהב אסתטיקה קומוניסטית. היא מתארת את האסון, הגורמים לו, הטיוח הממשלתי, כולה מלווה בפרנויה המזרח אירופאית האהובה של האייטיז. כשחושבים על זה, נורא קשה ליצור סדרה שהאיום הגדול והנוראי בה הוא בעצם בלתי נראה - הקרינה. איך מבהירים לצופה שהרחובות השקטים האלה או הגשם שיורד או הרוח, הם למעשה תרכיז שקוף של רעל? אבל הסדרה הצליחה, ושתלה בנו תחושה ארסית ומזדחלת, מסרטנת וחולה, שמלווה כל פריים באזור הכור וסביבותיו.

אפשר לייחס את הצלחה הבלתי צפויה של "צ'רנוביל" להמון גורמים, ביניהם הקרבה ההיסטורית של המאורעות - בסך הכל שלושים שנה - שהובילה לגל עדויות של אנשים שהיו שם, וגם לתחושה שאנחנו צופים באמת. בדוקו "טרו קריים", ולא בסדרה מתוסרטת שלא כל הפרטים בה מדויקים ושמדענים רוסיים מדברים בה בבריטית.  גם בישראל צצו לא מעט עדויות, רבים מהעולים מברה"מ היו באזור וסביבתו והסיפורים שלהם מצמררים. שרשורים על גבי שרשורים בפייסבוק חושפים את מימדי האסון, את ההסתרה של השלטונות שלא סיפקו לאזרחים את הכדורים המתאימים או הניחה להם לרכוש מוצרים ספוגי קרינה. את ההשפעה הכל כך נרחבת של המקרה הזה על חייהם ומותם של אלפים. סיבה נוספת למעורבות והעיסוק בנושא היא ההקבלה בין צ'רנוביל לאסון הסביבתי שמתרגש עלינו, שינויי האקלים והתחממות הגלובלית, הידיעה שאנחנו מחרבים את העולם שבו אנחנו חיים. באופן אירוני, דווקא אנרגיה גרעינית היא הנקייה מכולן. אחת הטענות נגד הסדרה היא שהיא מחדשת את בהלת הגרעין, למרות שכרגע זו האנרגיה שיכולה להציל את כדור הארץ.

מתוך
למה אנחנו כל כך אובססיבים? | צילום: יח"צ באדיבות יס

ועדיין, מעניין לנסות להבין למה גם אנשים שאין להם שום קשר או קרבה למאורעות מתאבססים עליה כל כך. אני, נגיד. נולדתי בארץ, ההורים שלי נטולי כל קרבה לרוסיה, ואלא אם יש כור סודי בקזבלנקה אז גם לא לכל נושא הגרעין. הצפייה בסדרה היסטורית טובה מתוך עניין היא מובנת, אבל מכאן ועד להיקלע לערך הויקיפדיה על גרפיט והשימוש בו כחומר שבולע נייטרונים וכך יכול להאט תגובת שרשרת בליבת כור גרעיני? ואחרי זה גם בירור עלויות לטיול חברות בקייב לכבוד יום ההולדת, פלוס ביקור בצ'רנוביל וכמה מסוכן זה? (120 דולר ליום סיור, לא ממש מסוכן, מקבלים מונה קרינה). יש להודות שניכרת היסחפות מסוימת.

לו הייתי לבד, הייתי פוטרת זאת בשגעון אזוטרי זמני. אבל קולקטיביות של אובססיה מרמזת תמיד על דבר אחד - היא קשורה אלינו. זה תמיד עלינו. הצפייה ב"צ'רנוביל" מעוררת השתאות משתי בחינות: החלטורה והטיוח. בחלטורות אנחנו מעולים, בחוסר אמון ממסדי גם. רוב הסיכויים שאין אדם אחד שראה את "צ'רנוביל" ולא אמר לעצמו שזה יכול לקרות גם כאן. שמדהים שזה עדיין לא קרה, הרי יש לנו את הטכנולוגיה ואת האופי שיתיך בטעות ליבה. אנחנו מדינה שצמחה לאורם של ערכים כמו רשלנות ומזל, מתי יגמר המזל? 

תחקיר הרשת, למקרה שתהיתם, לא מאוד מרגיע. כמה דוגמאות קטנות ומעניינות, אבל תחת מגבלת האמינות של ויקיפדיה: הישובים ברדיוס של שלושים ק"מ מדימונה מחויבים להחזיק טבליות לוגול זמינות לשעת חירום. מדובר בטבליות יוד שמעכבות ספיגת קרינה, אותן טבליות שחולקו בסדרה. וגם, הכור בדימונה ישן נורא. היו בו כבר כמה תאונות שבהן נהרגו עובדי כור. לפי ויקיפדיה יש 1,537 פגמים בליבת הכור בדימונה. יש גם מרכז למחקר גרעיני בנחל שורק, הייתה בו תאונה רדיולוגית ב-1990, עובד נהרג מספיגת קרינה. אלו הדברים שאנחנו יודעים, שחשופים לעין כל, מה אנחנו לא יודעים?

הרבה. זאת ההנחה האוטומטית שלנו. כי בואו נודה שאנחנו לא מאמינים לאף אחד. זה לא ייחודי לישראל - כולם מושחתים, כולם מסתירים, בכל מקום. ראינו את זה עם פרשות כמו וויקיליקס (שחשפה גם מסמכים מהכור בדימונה) וסנודן. אנחנו תמימים פחות ופרנואידים יותר, מתלווה לכך גם התחושה שכולם מאזינים לנו, שפייסבוק וגוגל הן הקג"ב החדש. חוסר האמון מוביל לפריחת תאוריות קונספירציה (מתנגדי חיסונים, למשל), והמונח פייק ניוז השתלט עלינו ויצר את התחושה שהדבר היחיד שנכון זה שכלום לא נכון. כולנו קצת התרגלנו לקחת הכל בעירבון מוגבל, אבל לחיים של שקר יש השלכות.

 "צ'רנוביל" היא סדרה שמשגשגת תחת התחושה הפרנואידית הקולקטיבית הזאת. נכון, אנחנו לא ברוסיה הקומוניסטית יותר, ועדיין כולם משקרים לנו. זה הרי ברור, בין אם זה זדורוב או אונס של ילדה בת שבע או כורים גרעיניים - אין על מי לסמוך. כולם מסתירים, כולם מטייחים. התחושות האלו לא מגיעות משום מקום, האמון שלנו פורק במשך שנים בתהליך מזדחל של הסרת אחריות מצד המדינה על בריאות, רווחה, חינוך, ביטחון אישי, הכל. התוצאה עצובה - אנחנו לא מאמינים יותר שהמדינה, שהכוחות הגדולים שפועלים פה, נמצאים בצד שלנו.

אנשים מתאבססים על "צ'רנוביל". בגלל שתאונות גרעין הן דבר מפחיד נורא שיכול לקרות בכל מקום שבו הם קיימים ושבו יש אנשים שמסוגלים לבצע טעויות. אבל אנשים מתאבססים על צ'רנוביל בעיקר בגלל שאנחנו מרגישים שאם זה יקרה פה, גם לנו לא באמת ידאגו. יסתירו מאיתנו, ישקרו לנו, יכחישו הכל. זה יהיה רק אנחנו וטבליות היוד שנצליח להשיג. אנחנו לגמרי לבד.