רחוב גורדון 3, תל אביב, קיץ 1973. אני מטפסת במדרגות הבניין הישן, לבוש ה- כפי שאמא שלי הייתה אומרת - "כמו היפית". זמן קצר קודם לכן - עם אותו ג'ינס מהוה, אותה חולצת טי מצוירת בצבעים פסיכדליים, אותו וסט עור אינדיאני - הייתי  בפגישה עם אחד מעורכי העיתונים היומיים. "איך שאת נראית אף אחד לא ייתן לך עבודה", הוא נשף בבוז וסילק אותי לדרכי.

אורי אבנרי לא סילק אותי. הוכנסתי  על ידי חנה, מזכירת המערכת המיתולוגית של "העולם הזה", לקיתון הקטן אותו חלק עם העורך הגרפי. הוא המשיך לעמד את העיתון, לא מרים את עיניו מהלייאאוט. "מה אני יכול לעשות בשבילך?", שאל במבטאו הייקי המודגש, ואני עניתי: "אני רוצה להיות עיתונאית".

רק אז הרים את עיניו, סקר אותי ואמר מילה אחת: "כתבי".

ניסיתי להבין מה לכתוב, איך לכתוב, והוא ענה: "את מבזבזת את זמני, גבירתי הצעירה. את רוצה להיות עתונאית - כתבי". ככה, בלי המלצות, בלי ניסיון, הוא זרק אותי למים הסוערים של עולם העיתונות של שנות ה-70. ומאז אני כותבת.

זה לא שהוא לא הושיט לי גלגל הצלה כשכמעט טבעתי בגלל שעדיין לא ידעתי לשחות. הוא זרק לעברי אינספור גלגלי הצלה. הוא לימד אותי לכתוב כתבה, לכתוב טור אישי, לראיין, ובעיקר - להיות רלוונטית. הוא היה מורי ורבי כפי שהיה מורם ורבם של דור שלם של עיתונאים שחסו תחת כנפיו והפכו כולם לעיתונאים בכירים ומשפיעים, לעמודי התווך של התקשורת. הוא גידל אותנו, אבל ידע לשחרר כשרצינו לעוף הלאה.

הוא לימד אותנו להיות רלוונטיים. הוא לימד את חשיבות המילה הכתובה ואת משמעות המשפט "תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים". יכולתי לצאת לכתבה ולחזור עם סקופ, אבל אם לא הייתה תמונה המתעדת ומאמתת את המילים - הוא לא היה מפרסם, אלא שולח אותי לחזור עם צילום. לכן תמיד עבדנו בצוות, צלם וכתב. בצוות שלי הייתה ענת סרגוסטי הנהדרת, שאיתה חוויתי אינסוף אירועים במסגרת עבודתנו ב"העולם הזה" תחת שרביטו של אורי.

הוא היה עורך קפדן שדייק בפרטים קטנים כגדולים. אבל לצד קפדנותו הפדנטית ממש, הוא גם היה בן אדם. למרות הפרשי הגילים בינינו, הוא אהב להתלוות אל ענת ואלי לכתבות - והכתבות לוו תמיד, אבל תמיד, לא רק בביזנס אלא גם בפלז'ר. כך היה כשסיימנו ישיבות מערכת ביום שישי והלכנו יחד ל"כסית", או כשסיימנו ליל עבודה מתיש והלכנו למועדון של רפי שאולי. כך היה כשכיסינו את הפינוי הכואב של סיני וסיימנו בבילוי בכפר של רפי נלסון בטאבה, שם הטבענו את יגוננו בוויסקי. כך היה כשכיסינו את מלחמת לבנון הראשונה, והוא הצטרף אלי ואל ענת כשהגענו לביירות המזרחית וחרשנו איתו את המסעדות, מועדוני הקצינים, המרינה ומועדוני היאכטות, ונסענו לטיול בביבלוס (ג'בייל) המרתקת.

אבל גם אז, הוא תמיד היה ונשאר עיתונאי. וכשהבין שאין יותר מה לכסות במזרח ביירות, החליט בהתייעצות עם ענת ואיתי שננסה לעבור למערב ביירות שהייתה כבושה בידי אש"ף ושהתחוללה בה מלחמה במלוא עוצמתה. בעזרת קשריו עברנו את קווי האויב, ושם התקיימה הפגישה המפורסמת עם יאסר ערפאת - סקופ בינלאומי שהיה לי המזל והכבוד להיות חלק ממנו. שם גם התרחשה הפגישה עם השבוי הבכיר של מלחמת לבנון הראשונה, אהרון אחיעז, שהיה לנו המזל להביא ממנו דרישת שלום חיה למשפחתו.

שתי הפגישות האלו היו ללא ספק פסגת הקריירה העיתונאית שלי. כל שקרה לאחר מכן לא יכול היה להשתוות להן. אך אלו היו רק שתיים מתוך אלפי מפגשים וראיונות שהשתתפתי בהן תחת אורי אבנרי.

היו לי הכבוד והזכות ללמוד את מקצוע העיתונות תחת מורה דגול שכמותו. הוא חינך לעיתונות חופשית "ללא מורא וללא משוא פנים", כפי שחרט על דגל "העולם הזה". היו לי הכבוד והזכות להכיר לוחם שוויון זכויות אדם ולוחם שלום שהיה פטריוט ישראלי בכל רמ"ח אבריו.

אורי היה בן 95 במותו. הוא האריך חיים, לדעתי, מפני שחי חיים מלאי משמעות כל יום מחייו - מיום בו הפך לוחם באצ"ל בגיל 15 ועד יום מותו.

אני איבדתי היום את מורי ורבי. עולם התקשורת ומדינת ישראל איבדו את אחרון הנפילים.