ב"השכם להורגך", ספרו החדש של העיתונאי ד"ר רונן ברגמן שיצא השבוע לאור בארה"ב (ויצא בקרוב גם בישראל), מתוארים כמה ממבצעי החיסול שיזמה מדינת ישראל. אחד הקטעים מתאר את הניסיון לחסל ב-1982 את יאסר ערפאת – אז ראש אש"ף. "ב-3 ביולי חצה אורי אבנרי, עורך שבועון ישראלי שמאלי, את קווי הלחימה בביירות ביחד עם כתבת וצלמת, כדי לראיין את יאסר ערפאת בלב העיר. זו הייתה פגישתו הראשונה של ערפאת עם ישראלים ועצם הפגישה עמדה במחלוקת בישראל. ערפאת נתפס אז כאויב הנורא ביותר".

צוות המשימה, מספר ברגמן, החליט לנצל את ההזדמנות ולשלוח צוות חיסול. "בצוות התעוררה דילמה: האם מוצדק לסכן, ואולי אפילו להרוג, את האזרחים הישראלים (תוך חיסולו של ערפאת)? התשובה, כך החליטו, הייתה חיובית. אבל ערפאת חשד שהמוסד עלול לנצל את פגישתו עם אבנרי. שומרי ראשו נקטו צעדי מניעה וצוות 'דג מלוח' איבד את עקבותיו של אבנרי בסמטאות ביירות״.

לא הייתי נדרשת לקטע הזה אלמלא אחת משלושת העיתונאים הייתה אני.

הפגישה הראשונה של ערפאת עם ישראלים

ביוני 1982 הייתי צלמת עיתונות צעירה בשבועון ״העולם הזה״. במסגרת עבודתי נשלחתי לסקר את מלחמת לבנון הראשונה, וחציתי את גבול לבנון סמוך למטולה עם הכוחות הראשונים שנכנסו פנימה. מאותו יום הרביתי לנסוע ללבנון, לפחות פעם בשבוע, כדי להביא את סיפור המלחמה בתמונות, ואחר כך גם בכתבות.

התקדמתי עם הכוחות מדרום לבנון צפונה, דרך צור, צידון, עאליי ועד לפאתי ביירות. בחלק מהנסיעות הצטרפו אלי גם אורי אבנרי (אז עורך ומו״ל של העיתון) והכתבת שרית ישי-לוי. וכך היה גם כשצה״ל כבש את מזרח ביירות. 

החלק המזרחי של ביירות היה החלק העשיר יותר של הבירה הלבנונית והיה משופע במסעדות טובות, ובעיירה ג'וניה אף היו מועדוני יאכטות יוקרתיים ומפנקים. בעודי מסתובבת ומצלמת הבנתי שאני רואה רק חלק מהתמונה, ושלמעשה חלק מרכזי בסיפור נמצא בכלל במערב העיר; שם הייתה המפקדה של אש״ף, שנגדו יצא צה״ל למלחמה, ושם היו מחנות הפליטים הפלסטיניים הגדולים סברה ושתילה, שהיו גם הם מטרה של ישראל.

צה״ל הטיל מצור על מערב ביירות כדי להפעיל לחץ על הפלסטינים בכלל ועל ראשי אש״ף וערפאת בפרט ולגרום לכניעתם. המצור כלל הפסקות מים וחשמל, הפצצות מן האוויר והטלת פצצות תאורה במשך כל הלילה. לכן החלטנו לנצל את קשריו של אבנרי עם הפלסטינים ולחצות את הקווים למערב ביירות כדי להביא את הסיפור משם.

זה היה באמצע המלחמה. לקחנו מונית מהמלון בו שהינו במזרח ביירות ונסענו למערב העיר. חצינו את כל המחסומים של כל הכוחות המזויינים שהיו אז בביירות: צה״ל, צבא סוריה, צבא לבנון, הפלאנגות (הארגון החמוש של הנוצרים הלבנונים). במחסום האחרון, הפלסטיני, המתינו לנו אנשי קשר שלקחו אותנו לערפאת, שם ערכנו את הראיון הראשון של מנהיג אש"ף לעיתונות הישראלית. למעשה, זו הייתה פגישתו הראשונה של ערפאת עם ישראלים בכלל. 

לא החלטה פזיזה

ידענו שיש לנו סקופ עיתונאי ביד. ידענו שזה מעשה עיתונאי ראשון במעלה, ושהוא גם מעשה הרפתקני ויוצא דופן בכל קנה מידה. וידענו גם שאנחנו מסכנים את חיינו – כמו שיודע כל עיתונאי שמסקר מלחמה. אבל זו לא הייתה החלטה פזיזה – זו הייתה החלטה מודעת.

היו חששות. אחד מהם היה שטומנים לנו מלכודת, שחלילה הפלסטינים ימתינו לנו בצד השני וייקחו אותנו בשבי. היה גם חשש שניפול קורבן להפצצות של חיל האוויר הישראלי – לא סיפרנו לאף גורם ביטחוני ישראלי שאנחנו חוצים את הקווים.

אבל לא העליתי בדעתי שחיי יכולים להסתיים אי שם בסמטאות ביירות בגלל הלהיטות של אריאל שרון, אז שר הביטחון, לחסל את ערפאת גם במחיר חייהם של שלושה עיתונאים ישראלים. ולא ידעתי זאת עד שלא קראתי על כך בספרו של ברגמן. היום, כמעט 36 שנים אחרי הפגישה עם ערפאת, אני מגלה שיכולתי להיות הנזק ההיקפי של חיסולו. וזוהי מחשבה מצמררת.