"מסע גדול, אמיץ ויפה" הוא יותר כמו "מסע ארוך, מעייף ומכוער"

באופן מגמתי ומתמשך בשנתיים האחרונות, הרומנטיקה, על כל צורותיה ונגזרותיה, תופסת זמן רב על המסכים - הגדולים והקטנים. בין החשודים המיידים: "מאצ' מושלם", "השלישייה" ואפילו ברידג'ט ג'ונס חזרה לחיים בסרט נוסף. עכשיו הגיע תורו של "מסע גדול, אמיץ ויפה", סרטו החדש של פארק ג'ון-און (המכונה "קוגונדה"), שמהלך על התפר הדק שבין פנטזיה, דרמה ורומנטיקה - ועלה במהלך ראש השנה גם בישראל.

גיגול זריז של "קוגונדה" יעלה תוצאות חיפוש לא מועילות במיוחד, למעט התייחסות לשני פרקים בסדרה "אקולייט" מבית "מלחמת הכוכבים" ומספר פרקים בסדרה "פאצ'ינקו". קולנועית-וויז, קוגונדה קיבל בעבר  מחמאות על "קולומבוס", סרט הביכורים שלו, שלא זכה להפצה רחבה בישראל. ועכשיו, עם תותחי על כמו מרגו רובי לימינו וקולין פארל לשמאלו, כולל סת' רייס על התסריט, זו עשויה להיות הפריצה הגדולה של הקוריאני-אמריקאי.

בעלילת "מסע גדול, אמיץ ויפה" אנחנו פוגשים את דייוויד (פארל) ושרה (רובי), שני רווקים מושבעים - כל אחד מסיבותיו שלו. אחרי מפגש מקרי בחתונה של חבר משותף, מערכת GPS קסומה בסאטורן מודל 94 מובילה אותם יחד למסע זוגי יוצא דופן בשדרות הזיכרון של ילדותם. הם חוזרים לאירועים מכוננים מהעבר כשאת המסע הם יסיימו זו בזרעותיו של זה.

כצפוי, "מסע גדול, אמיץ ויפה" מנסה לרכב על הטרנד הרומנטי של התקופה האחרונה, אבל במשך לא פחות מ-109 דקות הוא נופל שוב ושוב מהסוס. את האשמה אפשר לתלות בתסריט של סת' רייס, שפשוט לא קולע לשום מטרה שהוא מכוון אליה. במקום פיצ'ר קולנועי רומנטי, מתקתק ומרומם מצב רוח פוטנציאלי - התוצאה היא הצגת פרינג' חובבנית ומשעממת על מה שבין אהבה, מקריות ומכּתוב - הקטנה על מידותיהם הגדולות של כוכביה. הפוטנציאל הגולמי נמצא שם איפשהו בין הסצנות, אבל רייס, כך נראה, לא טרח לערוך את טיוטת התסריט כמו שצריך ולצמצם את השורות המיותרות שלו. בסופו של דבר יש כאן סרט מסורבל וארוך ללא הצדקה, כולל מוטיבים רומנטיים עבשים, מיושנים ונטולי שביב קטנטן של מקוריות. זה לא מסע גדול, אמיץ או יפה. זה סתם מסע ארוך, מעייף ומכוער.

גם הליהוק של מרגו רובי וקולין פארל לא מוכיח את עצמו, אבל באמת שאי אפשר לבוא אליהם בטענות. עם התסריט המקרטע ברמות ונטול הקצב, גם הבימוי של קוגונדה מרגיש רופף שלא ממצה את הכישרון הרב של השניים. רובי ופארל, שני טיפוסים לוהטים ונכונים, פשוט לא מצליחים לשכנע או להבעיר את המסך עם תשוקה כנה או כימיה. מערכת היחסים המנומנמת של דייוויד ושרה זקוקה לניעור באופן בהול, אבל הכתיבה הדלה של רייס והבימוי של קוגונדה לא מביאים אותה למקום הזה. כך יצא ש"מסע גדול, אמיץ ויפה" הוא סתם פור-פליי מתמשך בין שתי דמויות שהן פשוט בלתי: בלתי אמינות, בלתי מעניינות ובלתי נסבלות. איזה בזבוז משווע של משאבי אנוש.

קוגונדה ורייס עשו נכון עם כוונתם לנצל את הפופולריות הגואה של ז'אנר הפנטזיה הרומנטית, המכונה "רומנטזי" בפיהן של חובבות ספרות הפנטזיה. אממה, גם האלמנט הדמיוני הזה לא עובד ומרגיש כמו העתק זול ולא מוצלח של מיליון ואחד סרטים שהיו לפניו. עוד דלת נפתחת, ועוד אחת נסגרת, עד שכבר עולה החשק לנעול את כולן ולזרוק את המפתחות לים. בנוסף, הסרט לא מנסה לרענן את מוטיב ה"חזרה לאירועי העבר כדי להגיע למסקנות בהווה" המאובק. שרה חוזרת לרגעים האחרונים לצדה של אמה ודייוויד חוזר לרגעים הכואבים שעיצבו את אישיותו. אוקיי ו? לא מפתיע, לא מחדש ובעיקר מדשדש באותה השלולית המוכרת.

דמויות לא משכנעות, שימוש קלוקל במאפייני הרומנטזי ואורך בלתי נסבל של כלום ושום דבר הופכים את "מסע גדול, אמיץ ויפה" לסרט מעצבן שחוטא פעמיים: לא רק שהוא לא מחייה את הרומנטיקה, הוא גם הורג אותה דקה אחר דקה - ויש בו לא פחות מ-109 כאלה. קוגונדה וסת' רייס, שהפגין יכולות לא רעות עם התסריט ל-"התפריט", צריכים לחזור לשולחן העבודה, להשתפשף קצת וללמוד כיצד כותבים רומנטיקה באופן משכנע יותר. ומה שהכי עצוב בכל הסיפור הזה הוא השימוש הכושל בשני כוכבים אדירי ממדים, שפשוט מתבזבזים במה שהיה יכול להיות להיט אם רק היה נופל לידיים הנכונות. גידי גוב שר פעם ש"העיקר זה הרומנטיקה". ובכן, עם סרטים כמו "מסע גדול, אמיץ ויפה" זה כבר לא כל כך בטוח.