"ראנר" הוא כל מה שרע בסרטי אקשן סוג ב'

אוגוסט הלח, הדביק והמעיק כבר עבר, ותקופת החגים המעיקה לא פחות נמצאת בעיצומה. בין גפילטע פיש אפרורי לחריימה חריף ולוהט, הגיעה גם עונת המלפפונים הקולנועית והמשמימה. בעונה כזו, לצד הפתעות נעימות, יש גם סרטי אקשן סוג ב' כמו "ראנר", שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל. הפוסטרים שלהם צועקים "שובר קופות", אבל בפועל הם נראים כמו חיקוי חיוור של סרטי האקשן הגנריים בכיכובו של ג'ייסון סטיית'האם.

את הסרט, שאפילו שם עברי נורמלי לא הצליחו לתת לו, ביים סקוט ווה, מי שאחראי ללא מעט זבלוני אקשן בסגנון "הבלתי נשכחים 4" ו"מתקפה חזיתית", בכיכובו של הצמד חמד האולטימטיבי ג'ון סינה וג'קי צ'אן (מה קשור?). יותר מדי כישרון אין כאן, אז מה כן? פיצוצים, יריות ואקשן מטומטם ומוגזם, בקטע הכי רע שאפשר לבקש.

ראנר הוא בעצם בלדר, ובעולם הפשע המושג הזה מתייחס לאדם שמעביר משלוחים בלתי חוקיים ממקום למקום. הראנר בסיפור הנ"ל הוא האנק מאלון (אלן ריצ'סון), האיש שחי באוסטרליה עם השם הכי אמריקאי שיש. הוא חייל לשעבר שבתו נפטרה מסרטן - אלמנט עלילתי שמנסה להטעין את הסרט במטען רגשי צפוי וממוחזר, שישרת את העלילה בהמשך: האנק נשכר להוביל כבד שמיועד להשתלה בילדה קטנה, ואליו מצטרף בן (אוון וילסון), הבלדר הרפואי שאוחז בצידנית שבה מאוחסן הכבד. אממה, אחריהם רודפים אנשי קרטל קולומביאני, שמנסים להשיג את אותו הכבד כדי להשתיל אותו באמו של המנהיג AKA הנבל הכי גנרי ביקום. בין סצנת דיאלוג בינונית אחת לאחרת, "ראנר" מפנק את צופיו בהמון פיצוצים, מכות ואקשן, במוצר שמתיימר להיות כיפי אבל מתגלה כבינוני להחריד.

זה בסדר, מקובל ואפילו לגיטימי ליצור סרטי אקשן סוג ב' עם עלילה רזה, דיאלוגים עבשים ושורות מחץ נדושות. לעזאזל, ג'ייסון סטיית'האם בנה מזה קריירה שלמה וממשיך לעשות חיל. אבל מה ששייך לג'ייסון לא שייך בהכרח לאלן ריצ'סון - שחקן בעל יכולות דרמטיות נרחבות מעט יותר מאלה של הבריטי הקירח, שמשום מה החליט להכניס את עצמו לאותה תבנית בדיוק: כוכב אקשן שרובו מורכב מיותר מדי שרירים הנראים לעין ומפחות מדי טקסטים הראויים לאוזניים.

"ראנר", גם בלי להתייחס ליכולות המוגבלות של שחקניו, היה יכול להתקיים כסרט אקשן כיפי ללא שורות דיאלוג מתוחכמות. הבעיה היא שגם האקשן שבו מרגיש כל כך בינוני, שאין ברירה אלא להעניק לו את שם התואר "דרעק". זהו אקשן דל ולא מספק בעליל, נטול כל תחושת מתח או סכנה. ויותר מזה, כוריאוגרפיית הקרבות גרועה ומוגזמת עד כדי כך שהתגובה הטבעית בזמן הצפייה היא צחוק בלתי נשלט. בוקס אחד של אלן ריצ'סון והנבל עף קילומטר באוויר, ממש כמו בסרט מצויר של הלוני טונס. הייתה לכוריאוגרף עבודה אחת, וגם אותה הוא לא הצליח לעשות.

ומה לגבי העלילה עצמה? גנרית ברמות. זהו מרוץ נגד השעון שבמרכזו שני טיפוסים שמנסים להרים כאן איזשהו Buddy Movie, תת ז'אנר שחוזר לאחרונה לחיים במידה מסוימת. אבל התוצאה היא סרט לא מעניין בעליל, עם מטען רגשי מאולץ ומזויף, שמנסה להצחיק בדרך אבל אף אחת מהבדיחות שלו ממש לא פוגעת.

כמו במקרים דומים אחרים, גם כאן התסריט הוא פשוט גיבוב של טקסטים שנועדו לספק לשחקנים כמה שורות להקריא. בפועל, אין בו אפילו שורה אחת שאפשר לומר עליה שנכתבה בחוכמה או בכישרון מינימלי.

"ראנר" הוא פשוט סרט שנועד להעביר את הזמן עד שהאולמות יתמלאו שוב בסרטים טובים באמת, אבל בפועל הוא רק מבזבז את זמנם של מי שיבחרו לצפות בו. הביקורת הזאת, ורבות אחרות כמוה, לא באמת ישנו את תמונת המצב החודשית. אחרי קיץ עמוס בכל טוב ושנה שהוכרזה כאחת הטובות ביותר של הקולנוע אי-פעם, חבל שסרטים כמו "ראנר" פוגעים בממוצע הציונים וההכנסות.

האם מדובר באסון קולנועי קולוסאלי? ממש לא. זה סרט שאפשר לצפות בו בכיף. רק עם כמות גבוהה של אלכוהול בדם, כמה חברים בשביל הדאחקות והמון חוסר תשומת לב לכל הפרטים הקטנים שהופכים סרט למשהו שבאמת ראוי לצפות בו. ומתוך כל זה עולה שוב מחשבה עצובה על אלן ריצ'סון: מדובר באיש מוכשר, שראוי למצוא את עצמו במחוזות הרבה יותר מקצועיים מסתם סרטי אקשן סוג ב'.