אומרים ש"האויב שבפנים" הוא העיבוד הקולנועי הטוב ביותר למשחק וידאו. יש מצב

עוד לפני שנכתבו שורות אלה, "האויב שבפנים", סרטו החדש של הבמאי זאק קרגר, שעלה השבוע לאקרנים, כבר הוכתר בכמה ביקורות כעיבוד הקולנועי הטוב ביותר למשחק וידאו אי-פעם. בהתחשב בכך שהגלגול הקולנועי הקודם של המותג נקטל בידי המבקרים, שווה להתעכב על הקביעה הנחרצת הזאת.

לפני עידנים, בשנת 2002, גייס הבמאי פול ו.ס. אנדרסון את מילה ג'ובוביץ' (מישהו זוכר אותה?) לעיבוד הקולנועי הראשון של משחק האימה המפורסם מבית קאפקום. הסרט פנה לכיוון הרבה יותר אקשני והתעלם כמעט לחלוטין מעלילת המשחק. המבקרים שחטו, הצופים קיבלו אותו ברגשות מעורבים, אבל ההצלחה הקופתית הולידה חמישה סרטי המשך כחלק מסדרה שהגיעה לסיומה ב-2016.

חמש שנים מאוחר יותר נעשה ניסיון לאתחל את המותג עם "האויב שבפנים: ברוכים הבאים לראקון סיטי", אך הוא נכשל והזיכיון נכנס למצב הדממה. עד שזאק קרגר המוכשר הרים את הלפטופ והחל לכתוב תסריט לסרט שהוא אתחול נוסף וסוג של עיבוד - אבל לא באמת. העלילה של "האויב שבפנים" לוקחת את הצופים אל עולם המשחקים, אבל מספרת סיפור צדדי שמשתמש בחוכמה באלמנטים האימתניים שלהם ועומד בפני עצמו.

בסיפור הזה מגלם אוסטין אברמס ("שעת הנעלמים") את בריאן, שליח רפואי שמעביר איברים להשתלה בין בתי חולים. לילה אחד הוא נשלח להעביר משלוח מיוחד לבית החולים בראקון סיטי. בדרך קורים לו לא מעט דברים מוזרים, ובהם מפגשים אקראיים עם בני אדם שהופכים ליצורים בסגנון "היצור" של ג'ון קרפנטר. מכאן הוא פשוט מנסה לשרוד את אחד הלילות הקשוחים בחייו.

ברקע הוא גם מנסה להבין איך להתמודד עם ההיריון הלא רצוי של חברתו. הכלי העלילתי הזה אמור להוסיף לגיבור מטען רגשי, אבל הוא לא מקבל מספיק מקום כדי להפוך לעניין מהותי. מצד שני, בסרטים מהסוג של "האויב שבפנים" הדברים האלה לא תמיד משנים הרבה או אפילו חשובים. התחושה היא שקרגר הגיע לכאן כדי לספק לצופים ולמעריצי המשחקים מינימום כבדות ומקסימום פאן.

אפשר לומר שעד כה סביב "האויב שבפנים" נוצר מיני-הייפ. ובכן, כדאי להאמין לו. עם תקציב צנוע יחסית של 80 מיליון דולר ו-90 דקות מדויקות, הסרט של קרגר הוא אחת המתנות הכיפיות ביותר של תקופת החגים. הוא גם מוכיח שקרגר לא פוקסיונר, אלא יוצר שיודע היטב מהי אימה טובה. זה אומנם לא בדיוק "שעת הנעלמים" ואין כאן אותה מורכבות עלילתית או דמויות עמוקות, אבל בסיוע הופעתו המדויקת של אברמס, מתקבל שיחוק משעשע ובעיקר מפתיע באיכויותיו המוגזמות, הקריפיות והדוחות שלו.

בשונה מסרטי האקשן בכיכובה של מילה ג'ובוביץ' מתחילת שנות האלפיים, קרגר נשאר נאמן לרוח המשחקים האימתנית. הסרט, אגב, מתרחש במקביל לאירועי המשחק השני בסדרה, ומוסיף שכבות על גבי שכבות של בודי הורור מגעיל בקטע טוב, לצד אפקטים מוצלחים וג׳אמפ סקרז שמתוזמנים היטב.

זו כנראה הנוסחה המנצחת שמצליחה להסיר את הקללה הידועה של סרטים המבוססים על משחקי וידאו. בעוד שרוב התלונות כלפי סרטים בקטגוריה הזאת נוגעות לפיתוח דמויות לקוי או לעומס עלילתי, קרגר החכם עושה הפוך ומפשט את הסיפור לחלוטין. הוא משחרר את הסרט מעול המורכבות ושולח את הגיבור למסע מנקודה לנקודה. זה סרט הרפתקאות אימתני, שלא מנסה לגרום לצופים לחשוב יותר מדי ובכל זאת מצליח להחזיק אותם על קצה הכיסא פלוס חיוך מרוח על הפנים.

התסריט של קרגר לא נופל לתהומות של רצינות והסרט נשאר מודע לעצמו לכל אורכו. יש כאן בדיחות קטנות וחמודות, ובעיקר עקיצות ישירות כלפי המשחקים: ריבוי הדלתות הנעולות והמנעולים שאין לדמויות שום דרך הגיונית לפרוץ.

אבל עם כל הטוב הזה, קרגר קצת שוכח לאפשר לגיבור שלו להתפתח. אין כאן מסע גיבור קלאסי, והאלמנט הרגשי שמוצג בתחילת הסרט - החברה וההיריון הלא רצוי - לא מקבל מספיק מקום כדי להתבסס כמוטיב שמשפיע ישירות על מהלכיו של בריאן. מצד שני, יש מצב שעומק דרמטי גדול יותר היה דווקא מכביד על הסרט ופוגע במה שהוא עושה היטב.

"האויב שבפנים" הוא לא סרט מושלם, אבל הוא עיבוד נפלא למשחק אהוב, שלא מנסה להיות משהו מעבר לזה. אין כאן עומס מיותר, אלא דילול מבורך. אין כאן קרינג'יות או רצינות יתרה. זה פאקינג סרט על אנשים שהופכים לזומבים ולמפלצות קריפיות. וקרגר? הוא מתנהג בדיוק כמו גיימר מצוי: הוא מחזיק את השלט, מזיז את הדמויות ופשוט נהנה כמו ילד.