"שעת הנעלמים" הוא מסרטי האימה הטובים של השנה

עם עליית "ברברי" לדיסני+ בשנת 2022, הבמאי זאק קרגר סימן לעצמו טריטוריה חדשה באימה המודרנית. הסרט, מין מעשייה מודרנית על פחדים רדומים סביב מתיחות בין-גזעית ומגדרית בארצות הברית, הפך לקונצנזוס נדיר והראה שיש בסביבה טריקסטר מתוחכם ברמת הכתיבה והבימוי שכדאי לעקוב אחריו. הליטופים והמחמאות מקהילת האימה העולמית מיתגו את קרגר כאחד השמות החמים בז'אנר, וכל זאטוט יודע שעם ההצלחה והציפיות מגיעים גם תקציבים גדולים.

על סרטו החדש של קרגר, "שעת הנעלמים" (Weapons) שעלה בסוף השבוע לאקרנים בישראל, התחרו כמה אולפנים גדולים בתעשייה - שזיהו בבמאי הצעיר שילוב נדיר של יצירתיות מרעננת ופוטנציאל לרווחים גדולים. נטפליקס, יוניברסל וחברת ההפקות של ג'ורדן פיל הפסידו במכרז מול ניו ליין סינמה, שזכתה בזכויות ההפקה בהימור נמוך יחסית של 38 מיליון דולר, סכום מכובד ביותר ליוצר צעיר שזהו סרטו העלילתי השני בסך הכל.

את עלילת "שעת הנעלמים" עדיף להשאיר מעורפלת, כיוון שהפרט הכי קטן עשוי לספיילר אותה ועדיף להצמד לפרמיס: לילה אחד, בשעה 2:17 לפנות בוקר, קמו 17 ילדים מאותה הכיתה בסנכרון מושלם ממיטותיהם, יצאו מהבית ונעלמו ללא עקבות. הטרגדיה מטלטלת את הקהילה המקומית ומובילה לציד מכשפות נגד ג'סטין (ג'וליה גארנר), מחנכת הכיתה, שהופכת לחשודה במעשה.

מבחינת העלילה, קרגר זונח את המבנה הקלאסי-ליניארי, ומבצע בחירות אומנותיות מצוינות, שמרחיקות את הסרט מכל נוסחה גנרית משעממת. את הסיפור הוא יוצק לתוך תבנית נרטיבית שמורכבת ממספר נקודות מבט של דמויות מרכזיות וכל סגמנט כזה, שנקרא על שם הגיבור שלו, חושף פרט עלילתי מהותי ובמקביל מנפץ את מה שהצופה חושב שהוא יודע. קרגר, הממזר הקולנועי שהוא, משתמש בטכניקה הזו בחוכמה כדי לתמרן ולהטעות את הצופים, כמו שחקן פוקר מדופלם. הוא מחזיק את הקלפים קרוב לחזה, חושף אותם לאט לאט, באופן מטריד אבל משכנע - עד לסיום שמשאיר מקום לשכבה נוספת של מסתורין.

כבר ב"ברברי" קרגר הוכיח שהוא שולט בכל שלב בפס הייצור של סרט. ב"שעת הנעלמים" הוא רק מחזק את המוניטין וממצב את עצמו כיוצר מוביל בז'אנר. אין אצלו נוסחה קבועה, ובשני סרטיו הוא שואף לאתגר את המחשבה ולפתוח פתח לפרשנויות שונות - והוא גם מצליח. הפעם הוא מביים בכשרון את גארנר כמחנכת חסרת אונים, ולצדה ג'וש ברולין (בתפקיד שיועד לפדרו פסקל) כאב של ילד נעדר, דמות שמעוררת אסוציאציות כואבות במיוחד עבור הצופה הישראלי. יחד עם בנדיקט וונג, אלדן ארנרייך ואיימי מאדיגן באחד מתפקידיה המקריפים ביותר, הם עוזרים לקרגר לבנות פאזל עלילתי סבוך, מסקרן ומבלבל ככל שהסרט מתקדם.

אימה טהורה ומזוקקת - זה נדבך חשוב וקריטי בסרט כמו "שעת הנעלמים", והיא נוכחת כאן בפול גז, מספקת ומרגיעה את כל חובבי הז'אנר. קרגר מפעיל כל מבע קולנועי שעומד לרשותו כדי להפחיד, להקריפ, להלחיץ ולהקפיץ את הצופים. לצד ההפחדות הזולות שהן חלק בלתי נפרד מהחבילה, הוא משלב אפקטים פרקטיים משכנעים ודוחים ליצירת אימה אותנטית וקשה לצפייה שגורמת להתכווצויות פיזיות. פרקטיקת ההפחדה של קרגר לא נשענת רק על טקסטים ומשחק מצוין, אלא גם על אלמנטים בסיסיים ביותר של הז'אנר, מה שהופך את "שעת הנעלמים" לסרט מפחיד על אמת.

באחד הראיונות קרגר סיפר שקרא המון דעות ופרשנויות שונות על התמה המרכזית של הסרט ועל שמו. אפילו הטייטל Weapons (בעברית "נשקים") לבדו מצליח לעורר מחשבות על משמעותו הנסתרת של הסרט, שלא מספק מענה חד משמעי ומתבקש לשאלה "מה לעזאזל ראינו עכשיו?". מבחינת קרגר כל הפרשנויות נכונות, וזו גדולתו האמיתית של הסרט. כי ימים אחרי הצפייה בו המחשבות עליו לא עוזבות.

לאחרונה יותר מדי סרטים נהנים מציונים גבוהים שמתבססים על שתי ביקורות וחצי - תירוץ יפה למשרדי היח"צ למכור אותם לציבור בתור "יצירות מופת". אז "שעת הנעלמים" הוא אולי לא יצירת מופת, אבל הוא אחד היחידים שאשכרה מצדיקים את המספרים. הוא מצליח להיות מתוחכם ובו זמנית גם פשוט, הוא מפחיד ומקריפ במידה הנכונה ומספק מינון מדויק של אימה לסרט בדרגה שלו. לבסוף הוא מתבל את הכל עם הומור אינפנטילי ששובר את כל התפיסות והציפיות לגביו, ומבלי לגרוע מהחוויה. בקיצור, הפעם לשם שינוי מסתבר שכדאי להאמין להייפ: "שעת הנעלמים" הוא בקלות אחד מסרטי האימה הטובים של השנה, אם לא הטוב שבהם.