ככה פתאום, "חולים על החיים" נהיה למסחטת דמעות שחונקת את הגרון

איך יוצרים סרט על בני נוער שהחלימו ממחלת הסרטן, מבלי לדבר כמעט על המחלה עצמה? על זה בדיוק עבד היוצר הבריטי ג'ורג' ז'אק. "חולים על החיים", שעלה בסוף השבוע לבתי הקולנוע בארץ, הוא יצירה אישית של ז'אק: אימו חלתה בסרטן, והוא גם בילה עם בני נוער המתמודדים עם המחלה או נמצאים בהפוגה במחנה קיץ. המטרה שלו הייתה לתת מקום לסיפורים האישיים של כל אחד מהם, מבלי לתת למחלה עצמה להגדיר אותם ואת זהותם.

אז ז'אק ליהק את בלה רמזי, ג'יימס נורטון וניל פטריק האריס לסרט שמנסה לעשות טוב על הלב, ותכלס גם קצת מצליח. אבל רק עד שהוא כמעט מאבד את זה לגמרי: במרכז העלילה אייבי בת ה-17 (רמזי) - אחרי שהחלימה ממחלת הסרטן והרחיקה את עצמה חברתית מכל הסובבים אותה, הוריה (ג'יימס נורטון וג'סיקה גאנינג החביבים) מחליטים לרשום אותה למחנה קיץ לבני נוער מחלימים. היא מצטרפת בעל כורחה ל"מחנה הכימו", כפי שהיא מכנה אותו, אבל כמיטב הקלישאות הדרמטיות היא מוצאת במחנה הזה, חוץ ממדריך נלהב יתר על המידה (האריס), את הגאנג שלה ובמיוחד את האהבה שלה. הסרט לא מתהדר בפיקים מיוחדים, למעט הסוף שלו, ומציג חיים רגילים של בני נוער, שמחלת הסרטן היא רק חלק קטן בפאזל הגדול שהוא החיים שלהם.

"חולים על החיים" הוא דרמה לא דרמטית במיוחד, ואולי זו גם הסיבה העיקרית לכך שברובו הוא עובד די סבבה. התסריט של ג'ורג' ז'אק סביר בואכה טוב ומאפיין את הדמויות שלו בצורה אמינה למדי. ז'אק יצר כאן דרמת התבגרות די נוסחתית, אבל כזו שמצליחה לתפוס את הלב לכמה רגעים, לפני שהיא משחררת. והשחרור הזה נובע ממלכודת בנאלית, קלישאתית ודי מעצבנת, שמשום מה הבמאי הבריטי החליט שהוא רוצה ליפול בה. אי אפשר לחשוף כאן יותר מדי מפאת ספוילרים והתגובות הזועמות שיגיעו בעקבות הגילוי, אבל במערכה הסוגרת של הסרט הבמאי פשוט מאבד את הקסם ברגע אחד ונכנע משום מה לתכתיבי הקיטש והמלודרמה, וסוחט מהצופים דמעות בכוח בלתי מרוסן. לא בעדינות, אלא ממש בלפיתת גרון חונקת. לא כיף.

בסרט שהדרמה בו לא ממש בולטת, הבעיטה של ז'אק בבטן הרכה של הצופים מרגישה מוגזמת ומלאכותית מדי, ובעיקר מעידה על חוסר האמונה של היוצר במוצר שהוא עצמו יצר.

מפתיע שדווקא הבנאליות הדרמטית של "חולים על החיים" עובדת לטובתו. בגדול, הדמויות כאן מסומנות בתגיות המוכרות: החרמנית, הצינית, החכמה, המופרע, החתיך והשקט. אבל ז'אק מצליח להימנע מבורות מוכרים, למרות הפרדוקס שמדובר בסרט קלישאתי למדי. כלומר, משהו בקלישאתיות ובשבלוניות שלו מציב אותו במקום שונה משאר דרמות ההתבגרות המקובלות. והדבר הכי יפה בסרט הזה הוא שהסרטן הוא רק מרכיב נלווה בסיפורם של בני הנוער הללו, ומגיח ברגעים מאוד ספציפיים.

בניכוי מס דמעות מיותר, "חולים על החיים" מתפקד כדרמת התבגרות חביבה שאפשר לתפוס בערב של אמצע השבוע ואפילו ליהנות ממנה. בהיעדר דרמה עוצמתית, הקאסט עצמו הוא שסוחב את הסרט על גבו ועושה זאת נפלא. בלה רמזי מצליחה לשפר עמדות אחרי ההופעה המעצבנת שלה ב"האחרונים מבינינו", ומפתיעה בתפקיד שמרגיש תפור למידותיה. הקאסט התומך, שכולל גם את ארל קייב (הבן של), עושה עבודה טובה ומשכנעת, כמו שאר חברי הצוות, כולל ניל פטריק האריס החמוד למדי בתפקיד מנהל המחנה הקרינג'י, שאט אט מתגלה כאיש רגיש ומתוק להפליא.

מה שחסר ל"חולים על החיים" הוא פשוט עוד קצת הידוק תסריטאי, קצב טוב יותר וניתוח זריז להסרת מלודרמה מיותרת. רק אז הוא יכול היה להיות סרט מצוין. ג'ורג' ז'אק הוא כותב טוב ויד הבמאי שלו בולטת בנוכחותה. אבל הסרט לא מצליח להתרומם יותר מדי, נגמר בשלושה סופים שונים ולבסוף מכריע את עצמו לתוך הקרקע, כשהוא הופך ברגע אחד מיותר למכונה אלימה של סחיטת דמעות.