לפני כחודשיים עלתה בנטפליקס הסדרה "אימפריית הכאב", שעוקבת אחר אחת מחברות התרופות שאחראית למגפת האופיואידים בארה"ב ומבוססת על כתבה של עיתונאי הניו יורקר. בסוף השבוע הזה הצטרף לשירות הסטרימינג הסרט "סוחרי הכאב" ("Pain Hustlers"), שעוקב אחר אחת מחברות התרופות שאחראית למגפת האופיואידים בארה"ב ומבוססת על ספר (שנולד מכתבה) של עיתונאי הניו יורק טיימס. האם אפשר לקרוא לזה טרנד כשמדובר כמעט בשכפול?
האובססיה של נטפליקס למגפת האופיואידים מובנת - מדובר בסיפור מרתק על בצע כסף ולאן הוא יכול להוביל אנשים, אבל אל תצפו מ"סוחרי הכאב" לעורר בכם מחשבות מורכבות על כך. כבר עדיף לצפות ב"נפילת בית אשר" של מייק פלנגן (מורנו ורבנו לתסריטאות), שבמרכזה משפחה תאבה שהרוויחה כסף בדיוק מאותה התעשייה.
"סוחרי הכאב" מגוללת את סיפורה של חברת התרופות זאנה (שבמציאות נקראה Insys) דרך עיניה של ליזה דרייק (אמילי בלאנט). ליזה - היכונו לקלישאה קולנועית מהסוג הגרוע ביותר - היא אם חד הורית שמתפרנסת מעבודות מזדמנות, ובזמן שהיא רוקדת במועדון חשפנות, נתקלת באיש המכירות פיט ברנר (כריס אוונס) שרואה בה פוטנציאל ומבטיח לה גבעות והרים. אחרי שהיא מפוטרת, היא מחליטה להענות להצעה שלו ומוצאת את עצמה כתועמלנית של התרופה Lonafin (במציאות Subsys)" ספריי מבוסס פנטניל שמבטיח הקלה בכאב לחולי סרטן עם פחות תופעות לוואי מהתרופות שהיו קיימות בשוק. זאנה גם הבטיחו שמדובר בתרופה עם פחות מ-1% סיכוי להתמכרות - אבל זה, לא במפתיע, מתגלה כעיוות מכוון של ממצאי המחקרים.
הסרט נע באופן קצבי (יש מי שכבר השוו אותו לקליפ של פיטבול), ומתמקד באופן שבו ליזה ופיט לוקחים את החברה מכישלון להצלחה, תוך שהם מסמנים וי על הכל החטאים המוכרים של חברות התרופות, שמתחילים משוחד לרופאים ומגיעים עד למרשמים בלתי חוקיים שזולגים מאישורה של התרופה כטיפול לחולי סרטן בלבד. הכסף זורם, הבתים הופכים גדולים יותר, המסיבות פרועות יותר, אבל אז - חולים מתחילים למות ממנת יתר, וליזה צריכה להחליט מה היא מעדיפה: כסף או מצפון שקט.
בלאנט, יש לציין, עושה הרבה מאוד עם תסריט די שטחי. אמנם קשה לקנות את הבריטית האלגנטית הזאת בתור אמריקאית חסרת כל, אבל אי אפשר לומר שהיא לא עושה את מירב המאמצים. אוונס, לעומת זאת, די מתבזבז בתפקיד גנרי של דוש ממוצע, וכך גם קתרין אוהרה. הקומיקאית האייקונית מגלמת את אמה של ליזה ועושה עבודה טובה, אבל התפקיד עצמו לא מצדיק ליהוק של אגדה כמוה. מי שמצליח להתעלות במעט מעל התסריט המפהק הוא אנדי גרסיה בתפקיד ד"ר ניל האקסצנטרי, שמבוסס על מנכ"ל החברה האמיתית ג'ון קאפור.
"סוחרי הכאב" הוא סרט סביר. הוא משוחק ומבוים באופן מספיק טוב כדי להשאיר אתכם מולו, אבל למרות שהוא עוסק במקרה אמיתי שאמור להעלות הרבה מאוד שאלות פילוסופיות על טבע האדם - הוא לא משאיר מאחוריו יותר מדי זכרונות או מחשבות. בעצם, הוא מותיר מחשבה אחת מרכזית: למה שורה של שחקניות ושחקנים מהמיטב שיש להוליווד להציע הסכימו להשתתף בפרויקט כל כך דלוח? כנראה שמאותה הסיבה שהאנשים האמיתיים שהם מגלמים מכרו תרופה מסוכנת למי שאינו זקוק לה.