"על סף פיצוץ" מתחיל מעולה, אבל הסיום שלו מתסכל
מה היה קורה אם בבוקרו של יום אחד טיל גרעיני היה עושה את דרכו לעבר ארצות הברית, ומאיים להשמיד אזור נרחב ומיושב? בדיוק על זה מסופר בסרט החדש של נטפליקס, שביימה קתרין ביגלו, וזה מותח כמו שזה נשמע עד לכדי כסיסת ציפורניים. אלא שבישורת האחרונה מופיע גול עצמי שממוטט את כל מה שנבנה בפתיחה המצוינת
בבוקרו של סתם יום, בלי התראה מראש או סיבה נראית לעין, מערכות ההגנה האמריקאיות מדווחות על ירי של טיל בודד לעבר ארה"ב. הלוויינים הרלוונטיים לא קלטו את רגע השיגור, אז אי אפשר לדעת מי עומד מאחורי העניין או אפילו מאיפה נורה הטיל, אבל כמעט מיד מתברר שהוא מצויד בראש נפץ גרעיני, ושהוא עשוי להשמיד אזור מיושב. זה, כמובן, בהנחה שהוא אכן יתפוצץ.
ככה מתחיל "על סף פיצוץ", הסרט שביימה קתרין ביגלו ("מטען הכאב") עבור נטפליקס. זה מותחן אינטנסיבי שהמחצית הראשונה שלו סוחפת עד לרמה של כסיסת ציפורניים: ביגלו מסדרת את הכלים על השולחן חכם ויפה, ואז בונה על אש קטנה את המתח שתחילתו בהגברת הכוננות האמריקאית והמשכו בהבנה שכל צעד שתנקוט ארה"ב - ובסבירות גבוהה גם כל צעד שהיא לא תנקוט - יסתיים במיליוני הרוגים. בשלב הזה, המאוחר ביותר בעלילה שניתן לדבר עליו ללא כל חשש ספוילר, מתחדד הקונפליקט שהוא הלב של "על סף פיצוץ": אם כל מה שאתה יודע זה שראש נפץ גרעיני נמצא בדרכו אליך, האפשרויות שלך הן להבליג עד שתבין מי נגד מי - או להמיט קטסטרופה על מי שאתה מניח שתוקף אותך כסוג של מכת נגד משוערת, מה שיהפוך תרחיש משוער של פיצוץ גרעיני אחד לאירוע רב-פיצוצי ודאי. מה אתה עושה?
אנשים שמנתחים קולנוע אוהבים לדבר על ההבדל שבין סרט מונע-עלילה וסרט מונע-דמות, ו"על סף פיצוץ" הוא המייצג הכי מובהק שיכול להיות לאפשרות הראשונה. תכלס אין כאן ממש דמויות, רק פונקציות בתוך התרחיש - שהוא כל העניין כאן, כמו בפרק של "חוק וסדר" לצורך העניין. וזה בסדר גמור כקונספט, אלא שהסרט לא נשאר מחויב לזה. התסריט מאת נואה אופנהיים ("ג'קי") פועל ממש נגד עצמו ומתעקש בכל זאת לאפיין כמה פונקציונרים, בעיקר את רבקה פרגוסון כקצינה בחדר המצב של הבית הלבן, ואת אידריס אלבה כנשיא ארה"ב; זה יוצא מאולץ, פלקטי - חכו שתראו את אשתו של הנשיא עם הפילים בקניה - וממילא חטוף מדי בשביל להותיר רושם. אבל זה בעיקר לא נחוץ, בטח לא בסרט שהעלילה שלו מתקדמת כרונולוגית מההתראה הראשונית ועד לרגע ההכרעה, ואז מסופרת שוב מהתחלה דרך עיניהן של דמויות אחרות, כשהגלריה הראשונה לגמרי ננטשת. אז מה אכפת לי אם פרגוסון נשואה או אם הילד שלה חולה?
בגלל הניסיון העקר לפתח דמויות והחזרה הכרונולוגית לאחור, המומנטום שהסרט צובר בחציו הראשון הולך ונעלם בשני. במהלך הצפייה הייתי משוכנע שזו ירידה לצורך עלייה, אבל בישורת האחרונה - אל תדאגו, בחיי שלא יהיו כאן ספוילרים - מופיע עוד גול עצמי שממוטט בכל מה שנבנה בפתיחה המצוינת. כי מתברר שבעצם ביגלו ואופנהיים מעולם לא עשו סרט מונע-עלילה, אלא בכלל סרט מונע-מסר. וגם זה בסדר גמור כקונספט, אלא שזה מסר משומש. כמעט מובן מאליו, ובכל מקרה עבש. הרי זה מסר שקיבלנו כבר - ובאופן מהנה וזכיר בהרבה - ב"משחקי מלחמה", הסרט שלימד אותנו בתחילת האייטיז שהבעיה הכי גדולה עם מלחמה גרעינית היא הסיכון של השמדה הדדית.
בגלל כל הנ"ל, חשוב להזהיר שהסיום של "על סף פיצוף" עשוי לתסכל לא מעט צופים. לי הוא הפריע פחות מהמחצית השנייה ההולכת ומתמסמסת, וממילא לא שינה את השורה האחרונה: אפשר לראות. לא יותר, לא פחות.