"המכוון": ליאור רז בתפקיד שלא עושה לו (או לנו) כבוד

מה הקשר בין סרט תיעודי על פוליטיקאי רוסי לבין מותחן שבמרכזו מכוון פסנתרים עם שמיעת-על? לא הרבה, חוץ משם אחד: דניאל רוהר. שלוש שנים לאחר הזכייה באוסקר על "נבלני", סרטו התיעודי על מנהיג האופוזיציה הרוסי אלכסיי נבלני וניסיון ההרעלה שעבר, רוהר פונה לראשונה לקולנוע עלילתי עם פיצ'ר ארוך ראשון. זו החלטה מסקרנת מצד הדוקומנטריסט, לא רק בגלל המעבר החד מראיונות ושוטים סטטיים אל מותחן שאמור להיות תזזיתי וסוחף, אלא גם משום שהיא מאלצת אותו לצאת מאזור הנוחות ולמצוא את הקול שלו גם כתסריטאי וכבמאי עלילתי.

בראיונות יח"צ מקדימים, רוהר סיפר שאת ההשראה לתסריט של "המכוון" (Tuner), שעלה בסוף השבוע לאקרנים בארץ, הוא שאב ממפגש אקראי עם מכוון פסנתרים, ומה שנשמע כמו מקצוע משעמם וסיזיפי, הפך ליסוד שעליו הסרט נשען. את ניקי, מכוון הפסנתרים המחונן, מגלם ליאו וודל, שהקהל הישראלי יזהה בתור ג'ק מהעונה השנייה של "הלוטוס הלבן" או מ"יום אחד" ו"ולדימיר" בנטפליקס. מעבר לעובדה שניקי הוא קלישאת הגאון המוזיקלי היתום המושלמת, הוא סובל מהיפראקוזיס - מצב רפואי שגורם לו לשמוע צלילים רגילים הרבה יותר חזק מאנשים אחרים, לפעמים עד כדי כאב. בזכות שמיעת העל שלו, הוא מגלה כישרון נוסף: היכולת לפרוץ מנגנוני כספות.

ניקי עובד אצל הארי הורוביץ (דסטין הופמן, שהשד יודע מה היה לו לחפש פה), יהודי חביב עם בדיחות עבשות, שמצבו הרפואי מאלץ את העובד שלו למצוא דרך להרוויח הרבה כסף, ומהר. במקביל הוא פוגש את אורי הישראלי, או ליתר דיוק - סטריאוטיפ מחריד ומזעזע של ישראלי נכלולי - שאותו מגלם ליאור רז. אחרי פריצת פיילוט, אורי מתלהב מהכישרון הצעיר ומבטיח לניקי ערימות של כסף, בתנאי שיסייע לו בסדרת פריצות, שאיכשהו לא מעוררת את חשדם של הנשדדים. מסתבר שהעולם של "המכוון" הוא אוטופיה קרימינלית, שבה אפילו יריות ורצח לא מצדיקים נוכחות משטרתית מינימלית ברמת האורות והצ'קלקה. זה מותחן זה?

ואת הריאיון של ליאו וודול ודסטין הופמן ל-mako כבר קראתם?

היעדר האפקט המותחני (וכל אפקט אחר) הוא עניין מרכזי שנדבק ל-"המכוון" כמו קרציה עקשנית ביום שמש לוהט. ב-20 הדקות הראשונות שלו, הוא נותן תחושה טובה של סרט עם פוטנציאל של הנאה בסטייל "וויפלאש" פוגש את "אושן 11" בפינת "סיפורו של ויל האנטינג". זה מתחיל בנעימות מוזיקליות ג'אזיות כיפיות ומקפיצות רגליים, וממשיך עם עריכה קצבית, שוטים מסוגננים ודגש מיוחד על עיצוב הסאונד. אבל לאט לאט, הכיף הזה מאבד מהמומנטום, ומה שנשאר הוא מותחן ריקני וחפיפניקי, שמגיע בילד-אין עם רמת משחק מאכזבת.

זה לחלוטין אחד התפקידים הכי מוזרים בקריירה של דסטין הופמן בן ה-88, שמוכיח שגם עם חומר מועט הוא משתדל לעשות את המקסימום. רוהר התאמץ לסגנן את מערכת היחסים של הארי וניקי, אבל אפילו הופמן לא מצליח לעזור לו כדי שמישהו יאמין שמדובר בקשר מאוד עמוק בין איש זקן לגבר צעיר שמשתוקק לדמות אב. מנגד, ליאו וודל עובד לפי הספר ועושה את מה שרוהר מצווה עליו. זו לא הופעה גדולה ולא גרועה - סתם לא זכירה.

אבל העניין המעניין כאן הוא ליאור רז. כמובן שכוכב "פאודה" לא אשם, אבל זה אחד התפקידים שעדיף לו להסתיר מתיק העבודות. עבודה על הסט עם דסטין הופמן היא הישג אדיר ופיק מדהים בקריירה, אבל מה זה עוזר אם 80% מהחומר שרז היה צריך לשנן בעל פה מתבסס על קללות בעברית, זריקת "פאק יו" ונגזרותיו לאוויר בכל חמש דקות או הוראות הכנה של תפוחי אדמה בתנור עם פפריקה? על פי הצחוקים באולם, ההנחה היא שיש כאן היבט בדיחתי וקומי איפשהו, אבל עד כה הממצא עוד לא נמצא.

מעל לכל, "המכוון" מספק ייצוג בעייתי, אלים ורדוד של המהגר הישראלי: בריון נכלולי שישתמש בכל מניפולציה אפשרית למען בצע כסף. וכשזה לא הולך לו, הוא מתבריין עוד יותר ונוהג באלימות מוגזמת ומיותרת. לא ברור מה הניע את רוהר להעמיד דווקא דמות ישראלית בפוזיציה הבעייתית הזו במקום טיפוס נייטרלי לחלוטין.

במשך 109 דקותיו המתישות, "המכוון" מנסה להיות מותחן אלגנטי, שנון ומהוקצע, אבל בדרך לקרשנדו הגדול, הוא מזייף כמעט בכל אקורד. כמו תזמורת פילהרמונית כושלת, הסרט מתחיל בסנכרון כמעט מושלם של כל כלי הנגינה, אבל מתישהו באמצע המנצח התעלף - והקהל נותר עם קקופוניה נשכחת וצורמת של צלילים ומראות.