כוכב "הלוטוס הלבן" מפרגן לליאור רז ומספר: "ניסיתי ללמוד עברית"

ההצלחה האדירה של הסדרה "הלוטוס הלבן" הזניקה בן לילה את הקריירה של כוכביה, בהם ג'ניפר קולידג', שזכתה לעדנה מקצועית מחודשת, וסידני סוויני, שקיבלה שבחים נוספים במקביל לעבודתה ב"אופוריה"; מבין השחקנים העולים בולט בשנים האחרונות ליאו וודול, שמיהר למנף את המומנטום וקטף מאז שורה של פרויקטים חדשים.

וודול הבריטי בן ה-29, שגילם בעונה השנייה של "הלטוס" את ג'ק, המשיך מאז לקריירה עסוקה במיוחד: הוא כיכב לצד רנה זלווגר בסרט ההמשך "ברידג'ט ג'ונס חוזרת לשוק", הוביל כמה סדרות בולטות בטלוויזיה, ובהן "מטרה ראשונית" באפל TV ו"יום אחד" ו"ולדימיר" בנטפליקס, ושיחק גם במותחן ההיסטורי "נירנברג". בקרוב יופיע בדרמה הביוגרפית "טוני" על חייו של השף המנוח אנתוני בורדיין.

בסוף השבוע עולה לאקרנים הסרט החדש "המכוון", שבו וודול מככב בתפקיד הראשי לצד שני שחקני משנה מוכרים במיוחד: אגדת הקולנוע דסטין הופמן, ליאור רז הבין-לאומי - וגם השחקן הישראלי גיל כהן, שזכור לכם מ"תאג"ד". הסרט הוקרן בבכורה חגיגית כבר בסתיו שעבר בפסטיבלים הנחשבים בטלורייד ובטורונטו, ובהמשך גם בפסטיבל הסרטים העצמאיים בסאנדנס בינואר האחרון.

וודול מגלם את ניקי ווייט, בן טיפוחיו השקט של טכנאי פסנתרים ותיק בשם הארי הורוביץ (הופמן). רגישות השמיעה יוצאת הדופן שלו מושכת את תשומת לבו של נוכל ישראלי בשם אורי (רז), שמבין כי ניתן לנצל אותה לפריצת כספות. "מה שיפה בסרט הוא שכל צופה ייקח ממנו משהו אחר: יש בו אקשן, רומנטיקה, הומור ומוזיקה, ואני אוהב שהמוצר הסופי הוא שילוב מוצלח בין כל אלה", אומר וודול בריאיון ל-mako. "לי באופן אישי דיברו שלושה מרכיבים - אבל מעל הכל, לשחק לצד מר הופמן. לקבל הזדמנות לעבוד עם דסטין הופמן, בכל שלב בקריירה שלו, זו מתנה ואחד מרגעי השיא שלי עד כה. לא בכל יום אתה זוכה להכיר מקרוב אגדות כאלה מקרוב.

"הרגשתי כמה אני בר מזל. מה גם שמהר מאוד פיתחנו דינמיקה טובה, התחברנו בקלות וזה מאוד עזר לקשר בין הדמויות שלנו. אפילו שניקי לא תמיד נהנה מחברתו של הארי בסיטואציות מסוימות בגלל שהוא ביישן ושקט ונבוך בקלות - לי לא היה רגע שבו לא נהניתי להיות עם דסטין, וזה ניכר בסרט. כל העסק פשוט תקתק.

"הדבר הבא שדיבר אליי הוא שכשסיימתי לקרוא את התסריט ידעתי מיד שזה משהו שארצה לצפות בו, וישר התלהבתי מהרעיון. ניקי, שחווה כאב וסבל ביום-יום בגלל רגישות השמיעה, עורר אצלי הרבה אמפתיה לנושא שהבמאי רצה לעסוק בו - השאלה מה קורה כשהכישרון והתשוקה של האדם נלקחים ממנו, ומי הוא הופך להיות אז. אני מודה שנגינה בפסנתר לא הייתה מה שחיבר אותי לעלילה. אומנם היו רגעים שבהם ניגנתי בחובבנות בין סצנה לסצנה, אבל אני לא באמת יודע לנגן מעבר לבסיס, ורק ביד אחת. אני בעיקר מצטיין בלנגן במשולש".

האם היה רגע מסוים שזכור לך במיוחד מהצילומים?
"יש סצנה שבה ניקי מגיע לנקודת רתיחה ומתפרץ - יכולתי לאלתר כי ממש הרגשתי את הכאב שלו. האמת שעשינו לא מעט טייקים של אותו רגע, וזה לא הפריע לי. משהו חדש יצא ממני בכל טייק מחדש. בנוסף, נהניתי לצלם את הסצנות שבהן אני מאחורי ההגה ודסטין לצדי. מעצם זה שאני לידו הפכתי לטוב יותר - הוא הרים את הרמה והוציא ממני את העכבות וחוסר הביטחון שיכולים לצוץ כשחקן, אבל איכשהו נעלמים כשאתה ליד מישהו כמו דסטין".

איך היה לעבוד עם ליאור רז?
"הוא פשוט גבר-גבר, אני אוהב את הבחור הזה. יש לו חיים מופלאים והוא טיפוס מגניב שבא לך לבלות במחיצתו. הוא שחקן פנטסטי ונדיב, סיפר לי כל כך הרבה סיפורים, וממש אהבתי את העבודה איתו. אני חוזר ואומר - הוא ממש גבר-גבר, אבל זאת בדיוק ההגדרה, זה מי שהוא"

הכרת את "פאודה"?
"כן, והוא סיפר הכל על הסדרה. אני חושב שאחרי שאחרי סיימנו לצלם את הסרט, הוא המשיך לצילומי העונה החדשה. זאת הצלחה גדולה ואני מאוד שמח עבורו. ניסיתי פה ושם קצת ללמוד מילים בעברית, אבל לצערי זה לא צלח".

קשה בימינו להביא קהל לאולמות. איך היית משכנע צופים לבוא לצפות בסרט?
"זה סרט שכבר לא יוצא לראות הרבה וכדאי לראות. וחוץ מזה, דסטין הופמן משחק בו - יותר מזה?".

הפעם הראשונה של דסטין הופמן

התפקיד של דסטין הופמן ב"המכוון" הוא אחד הבודדים של השחקן בן ה-88 בשנים האחרונות, שבהן הפחית את היקף עבודתו. פריצתו הגדולה הגיעה בסוף שנות ה-60 עם הסרטים "קאובוי של חצות" ו"הבוגר", שזיכה אותו בגלובוס הזהב ובמועמדות ראשונה לאוסקר. בהמשך זכה באוסקר הראשון שלו ב-1980 על "קרמר נגד קרמר", ובאוסקר נוסף ב-1989 על "איש הגשם". בין לבין זכה גם בפרס אמי על הופעתו בעיבוד הטלוויזיוני למחזה "מותו של סוכן".

בשנת 2012 הגשים חלום וביים לראשונה את הסרט הבריטי "קוורטט", אך לאחריו החל להוריד הילוך. לדבריו, ההצעה להשתתף בסרט החדש, מהבמאי והתסריטאי היהודי-קנדי דניאל רוהר, הייתה יוצאת דופן. רוהר זכה באוסקר לפני שלוש שנים על סרטו התיעודי על הפעיל הפוליטי אלכסיי נבלני, שנכלא לאחר שחשף שחיתויות בממשל פוטין.

"זאת הייתה הפעם הראשונה מזה למעלה מ-50 שנה שאני במקצוע שמישהו בא אליי ואומר: כתבתי תפקיד עבורך", מגלה הופמן. "עניתי לו שאנחנו לא מכירים, אבל הוא ידע שאני מנגן בפסנתר, צפה בסרטים שלי ורצה לכתוב משהו במיוחד בשבילי ולבדוק אם זה מעניין אותי.

"וזה נכון - ניגנתי פסנתר כל חיי, הכרתי מכווני פסנתרים, ובעצמי חלמתי להיות פסנתרן קונצרטים מקצועי. אבל לא הייתי מספיק טוב, ולכן פרשתי מהתחום. ואז חשבתי לעצמי שמוטב שאעבור לגור בניו יורק ואנסה את מזלי במשחק - כי זה מה שאתה עושה כשאתה נכשל במקצועות אחרים.

"הייתי אז בלונדון, והוא טס במיוחד על חשבונו. קראתי את התסריט של מישהו שטרם כתב תסריט קודם לכן - זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קרה לי. מיד הבנתי את לב הסיפור, סביב אנשי מקצוע מעולים שלא תמיד מעריכים את כישרונם. בנוסף, אותו אדם גם ליהק את הסרט, הרכיב את הצוות וביים אותו - זאת הייתה חוויה ייחודית.

"הוא בילה זמן רב עם מכווני פסנתרים למחייתם, לא רק כמה ימים אלא חודשים. שוחחתי איתו על כך שאלו אנשים מאוד מוכשרים, אבל הם לא ממש מתעשרים מהכישרון שלהם אלא מעבודות מהצד, ובכל זאת נשארים במקצוע. כפי שאחד מהם אמר לי: 'גם לפסנתר יש נשמה משלו'. וזה מאוד דיבר אליי".

אומנם להופמן יש תפקיד משני בעלילה, ואין לו סצנות משותפות עם ליאור רז, אם תהיתם, אבל לדבריו: "מהר מאוד אחרי שהכרנו, ליאו וודול ואני הרגשנו שאנחנו לא רוצים לבוא בגישה של שחקנים שמגלמים דמויות, אלא פשוט להיכנס לסצנה כמו שאנחנו ולראות מה קורה, בלי יותר מדי הכנות וחזרות. אני חושב שזה עבד נהדר, גם בזכות הרקע התיעודי של הבמאי, שרצה שהמצלמות פשוט ירוצו והקסם בין בני אדם ייחשף - זאת המהות של התשוקה לקולנוע. הוא אוהב סרטים, אוהב להיכנס למוחם של אנשים, אדם סקרן עם מיליארד שאלות, וזה עזר לי להיכנס לקצב של התהליך.

"הרגשנו בפעם הראשונה שיש פה מאמץ משותף להרים סרט יחד. כשאני חושב על הבמאי ועל ליאו, שניהם צעירים מוכשרים - וממרום שנותיי אני יודע שהם יגיעו לגילי ויבינו במבט לאחור כמה טובים הם היו עוד בצעירותם.

"אני זוכר שהבמאי שאל אותי למשל מהו החלק הכי טוב בעשיית סרט. מעולם לא חשבתי על זה קודם לכן, אבל ככל שנכנסנו לשיחה הבנתי שזה הרעיון שאתה חלק מאווירה כוללת בחלל מסוים, שבו כולם נותנים את המיטב שלהם - והצוות הוא חלק פעיל בדיוק כמו השחקנים. במשך יום הצילומים כולם הופכים למשפחה אחת. וזה מרגש, כי כולם משקיעים שעות רבות, למרות שכמעט אף אחד מהם לא נוכח פיזית בסרט ולא נראה מול המצלמה - רק דרך העשייה.

"ובכלל, זה עסק מלא כישלונות. אני יכול לספר על שלי, ולא יהיה מספיק זמן להכל. בבייסבול, לדוגמה, אם אתה פוגע פעם אחת בכדור מתוך ארבע פעמים שנותנים לך - זה מספיק ונחשב משחק מוצלח. זו צריכה להיות גם הגישה במקצוע שלנו: עושים מלא סרטים, ואם באופן יחסי אחד מבין ארבעה סרטים הצליח, שיחקת אותה".