"מונדיאל 86": הסיפור שלא הכרתם, ולא הייתם צריכים

מדי שנה אנחנו רואים עוד ועוד סיפורי ספורט מוכרים שהופכים לסרטים, בין שבפורמט של דוקו או בפורמט מתוסרט. אבל "מונדיאל 86" (Mexico 86), שעלה בנטפליקס לרגל המונדיאל החדש, מנסה להביא למסך סיפור שסביר שבכלל לא שמעתם על קיומו - ויכול להיות שיש לכך סיבה טובה.

במוקד "מונדיאל 86" עומד מרטין דה לה טורה (דייגו לונה, "אנדור"), רואה חשבון בהתאחדות המקסיקנית שמנסה לנצל את הנסיבות ולהביא את גביע העולם למקסיקו בשנת 1986, רק 16 שנה לאחר שהמדינה אירחה את הטורניר (מקסיקו 70 הזכור לטוב). במהלך הדרך הוא נתקל במאבק נגד ארצות הברית שדורש טקטיקה מתוחכמת, אסון טבע שמאיים לפגוע בסיכוייו, וכל זאת בזמן שהוא מנסה לנהל זוגיות עם אישה שהייתה לפני רגע המאהבת שלו.

אבל אם חשבתם שתמצאו פה אווירה דרום אמריקנית שחיה ונושמת את הכדורגל, יכול להיות שתתאכזבו. "מונדיאל 86" עוסק בעיקר בתרגילים ניהוליים, בפוליטיקה שמאחורי ההחלטות הגדלות בתוך ההתאחדות המקומית ובין מדינות שונות, והוא מתנהל ברובו במשרדים ופגישות כשהכדורגל משחק תפקיד שולי שוב. הסרט מגיע לשיאו די מהר, ודה לה טורה מגשים את החלום הרטוב כבר באמצע שלו. משם התחושה היא שהתסריטאים ניסו להמציא עלילות כדי להצדיק את קיום הסרט, והמונדיאל לא מקבל את המקום שאפשר היה לצפות לו בתור זה שנושא את השם שלו. אפילו השיחות של דה לה טורה עם המאמן, ועם השחקן המקסיקני הטוב ביותר בכל הזמנים הוגו סאנצ'ס, לא זכו למקום שהן ראויות לו.

בהתחשב בזה ש"מונדיאל 86" הוא לא סרט דוקו, ולא מתיימר לייצג אירועים אמיתיים, היה ניתן להשקיע טיפה יותר חשיבה בדיאלוגים - ולשים דגש על הנבחרת המקומית והרגשות שליוו אותה, בטח כשהוא מתרחש אחרי אסון שפגע קשות במדינה. דה לה טורה מוצג כפוליטיקאי אבל לא קיצוני בהתנהגותו, ולמעט מהלך בודד לא ניתן למצוא גאונות ניהולית שניתן להתרשם ממנה. גם התהליך שהוא עובר, מחובב כדורגל שרק רוצה שהנבחרת המקומית שלו תצליח לפוליטיקאי חסר רגשות ועניין בתחום, היה יכול להיות הרבה יותר משמעותי ובפועל מורגש רק לפרקים.

על הנייר "מונדיאל 86" נשמע כמו סיפור היסטורי של אומה שמגיעה לטורניר גדול נוסף במגרשה הביתי, והוא אמור לשקף אווירה של תקווה, התרוממות רוח, ובעיקר כיף וביזאר דרום אמריקאיים. אבל בפועל מדובר בסיפור שעוסק בכספים, שוחד, ועלילת צד זוגית שמרגיש שנכתבה רק כדי לצאת ידי חובה. לכן ההגדרה העצמית שלו כקומדיה מרגישה מאולצת. התסריט לא מכיל בדיחות, וכמעט ואין בו סיטואציות משעשעות. לפרקים התחושה היא שלמעט מספר סצנות שכוללות שתייה וחגיגות - אם פסקול הסרט היה מכיל מוזיקה דרמטית ועריכה איטית יותר, הוא היה יכול להיות מתויג כדרמה. כל סיפור יכול להיות מצחיק עם הכתיבה הנכונה, אבל נראה שבמקרה הזה לא היה עניין בכך.

בתקופה שבה כל סיפור ספורט גדול נטחן עד דק, ואנחנו רואים סרטי דוקו-ספורט על ספורטאים שבכלל לא הכרנו - או לא ידענו שאנחנו צריכים להכיר - "מונדיאל 86" מנסה להפוך סיפור קטן לעניין גדול, אבל לא מצליח לשמור על עניין לאורך זמן. יכול להיות שסיפור כזה צריך לקבל דוקו, ומפי אנשים אמיתיים הוא היה הופך לגדול מהחיים. יכול גם להיות שפשוט אין טעם לספר אותו.