כמובן ש"כולם מחכים רק לי", סרטו הראשון של אקי אבני כבמאי ועורך תסריט, הוא סרט גרוע. התעשייה המקומית לא חפה מפדיחות, אבל ברוב המקרים הסרטים הישראליים לפחות נראים כמו סרטים אמיתיים. זהו לא המצב עם הסרט הנ"ל, שבמיטבו נראה כמו סרט גמר מעולה של מגמת קולנוע בתיכון לא-מתוקצב, ובמירעו נראה כמו פרק מוקדם של "רמת אביב ג'".
אבני הוא יונתן הראל, מפיק סרטים ביג-שוט שחי בסביון אבל נראה כל כולו הוליווד. יונתן נמצא על פרשת דרכים: סרטו האחרון זכה בדקל הזהב, הפרס היוקרתי ביותר של פסטיבל קאן ואחד ההישגים הגדולים שסרט יכול להגיע אליהם. מצד שני, הוא בחובות ענק. אם לא יתקפל בפני אנשי העסקים שמבקשים לקנות את חלקו בחברת ההפקות שלו, יגלה שהוא מרושש לחלוטין. אשתו השנייה והבזבזנית מחליטה לארגן לו מסיבת הפתעה לכבוד הזכייה, אבל יונתן מחליט לעשות קטע - במקום לבוא למסיבה, ללחוץ ידיים, להסניף משהו ולבלות עם משפחתו, הוא מרשת את אחוזתו במצלמות ובמיקרופונים, ומתבצר בחניה. שם יצותת, יתצפת וילמד מה אוהביו ואויביו אומרים עליו מאחורי הגב. ואז יפעל בהתאם.
מדובר בחלטורה קולנועית, בין אם מדובר בחילופי סצנות שגורמים לעסק להיראות כמו מצגת פאוורפוינט, הפונטים הזולים של כתוביות הפתיחה והסיום או בסצנת הפתיחה החובבנית. אבל אין סיבה להיצמד לזוטות: הסרט נראה ונשמע נורא. אבני גייס לצוותו את בארי מרקוביץ, צלם הוליוודי עם נפש יהודי הומיה - אך למרבה הצער, תחת ידיו הטירוניות של אבני הבמאי המתחיל, הסרט מלא בהחלטות ויזואליות תמוהות, זולות וכעורות שלא הולמות את המסך הגדול. וגם הפסקול בלתי נסבל, כי כשאנחנו במסיבה המוזיקה חייבת להישמע כאילו חתום עליה DJ יקר מדי, והתוצאה היא סרט שלם שנשמע כמו אימון רועש במיוחד בחדר כושר.
ובאשר לסיפור עצמו? השלד העלילתי לא רע, למען האמת: הסרט שואל אותנו מה היה קורה אם היינו זוכים לשמוע מה באמת חושבים עלינו. הבעיה היא שהתשובה נענית בצורה עילגת במיוחד. הדיאלוגים עושים שמיניות באוויר בניסיון להיות שנונים ועוקצניים, אבל נופלים על הפרצוף. "למה את לא לבושה?", שואלת האם החורגת את בתו המרדנית של בעלה. "אם אני לא טועה, הבדים האלה שעל הגוף שלי נקראים 'בגדים'", עונה הנערה. "אם כדור הארץ שטוח אתה בסוף העולם למטה", אומר ליונתן עורך דינו הנאמן. אף דמות לא נשמעת כמו אדם אמיתי; וזה כשלעצמו סביר, דיאלוגים לא חייבים להיות ריאליסטיים, ורבות הן היצירות הישראליות שנשמעות מתורגמות מאנגלית. הבעיה היא שכאן התחושה היא שמדובר בתסריט דובר אנגלית שתורגם לעברית על ידי גוגל טרנסלייט.
הנפגעים העיקריים הם השחקנים - רובם מוכשרים, ותיקים ומנוסים כמו איציק כהן, מאור שוויצר, צחי הלוי, דנה פרידר ונועם קלינשטיין. תחת ידו של אבני הם נראים חובבנים. המצטיינת שמצליחה ליצור דמות שנראית כאילו נלקחה מסרט אמיתי היא יפית אסולין, שמגלמת את פקידתו העכברית והזועמת של יונתן התותח. כן, כן, הוא תותח: אבני בוודאי משחק טוב יותר כשהוא מבויים על ידי אנשים שאינם הוא, אבל קצת קשה להתנגד למגלומניה נטולת הבושה שהוא מפגין, בחשיבות העצמית חסרת ההומור שלו, ובעובדה שהוא מגלם את הראל כמי שמשוכנע ברצינות שהוא התשובה הישראלית לטום קרוז. זה לא נעים, אבל די מבדר.
ראוי לתהות: האם כל זה נעשה במודע? האם מדובר בניסיון לבוא בהפוך על הפוך? האפשרות עולה בסצנה אחת איומה שבה השחקן הנרקומן והקלפטומן שמגלם שוויצר מסתכל למראה ומדבר לעצמו. מדובר בבירור במחווה לאחת הסצנות האייקוניות בתולדות הקולנוע: רוברט דה-נירו ב"נהג מונית", שמשוחח עם עצמו במראה. הבעיה היא שהוא לא מצטט את הסצנה הזאת נכון: דה-נירו אמר למראה "Are you talking to me", ושוויצר שואל "Are you looking at me?". האם הסרט עד כדי כך חובבני, או שהבדיחה היא על חשבוננו? האפשרות השנייה תמיד קיימת: קולנוע קאמפי ומודע-לעצמו זו לא המצאה חדשה. אבל גם קולנוע "גרוע בכוונה" צריך לדעת לעשות. גם אם המלאכותיות, היעדר האמינות והעילגות הכללית היא מכוונת, התקלות של הסרט לא נראות כמו מלכודות שאבני הבמאי החד הניח בקפידה; התקלות האלה נראות כמו תוצאה של חפיפניקיות.
"כולם מחכים רק לי" הוא לא סרט ככל הסרטים, וזה באותה המידה נאמר לזכותו. כל מי שרוצה לראות סרטים שהם, ובכן, טובים, צריך להתרחק ממנו כל עוד נפשו בו. מאידך, אנשים שנהנים מסרטים גרועים במיוחד (ויש כאלה שנהנים עוד יותר דווקא כשהם ישראליים) חייבים לראות אותו. הרי אנחנו צריכים כישלונות מפוארים: כאלה שמזכירים לנו כמה גדולים הם ההישגים שהאמנות השביעית יכולה להגיע אליהם. כי אם הקולנוע הישראלי יכול להביא למסכינו כאלה פדיחות, הוא בוודאי יכול להביא גם יופי של יצירות מופת.