"אווטאר: אש ואפר" לוקח את סדרת הסרטים לשלב הבא

16 שנים אחרי "אווטאר", שהפך לסרט הכי מכניס אי פעם, ג'יימס קמרון מגיע לסרט השלישי עם מותג שהוא כבר תופעה. הסרט הראשון היה מהפכה טכנולוגית של ממש והשני, שיצא לפני שלוש שנים, הוכיח לכל מי שפקפק שלמותג יש כוח אדיר עם הכנסות מטורפות של 2.3 מיליארד דולר - שהכניסו אותו למקום השלישי ברשימת הסרטים המכניסים ביותר אי פעם.

ההימור של ג'יימס קמרון על "אווטאר 3": "הצלחה גדולה או כישלון"

אבל לצד ההצלחה והתשבוחות על העולם המופלא שברא קמרון, הגיעו גם ביקורות. כבר מהסרט הראשון נטען שהעלילה בסיסית מדי, שהסיפור נוסחתי ואין כאן הרבה חוץ מעולם מופלא והישג מרשים טכנולוגית. הסרט השני הרחיב את העולם והעמיק את המיתולוגיה, אבל גם התמודד עם ביקורות דומות על הסיפור וכן ביקורות על אורך מופרז וקצב לא אחיד.

"אווטאר: אש ואפר", שמגיע בסוף השבוע הזה לאקרנים, מציג שיפור ניכר ברמת הסיפור ביחס לסרטים הקודמים. העלילה ממשיכה להתמקד במשפחת סאלי, שמתקשה להתמודד עם האובדן של נטיאם, בנם הבכור. אלא שדי מהר הם מוצאים את עצמם שוב בלב מלחמה - הפעם לא רק מול בני האדם, אלא גם מול שבט המנגקוואן ("אנשי האפר"), שבניגוד לבני הנאווי שהכרנו עד כה מציג תפיסה אפלה וכוחנית יותר כלפי איווה.

גם בפעם השלישית, אי אפשר שלא להתפעל מהעולם שיצר במאי הבלוקבאסטרים הוותיק. "אווטאר: אש ואפר" הוא קודם כל חוויה קולנועית מפעימה מבחינה וויזואלית - כזו שמצדיקה צפייה במסך הכי גדול ומתקדם שתמצאו. הפעם זה לא המים או היער שגונבים את ההצגה אלא האש - שהופכת את פנדורה למרחב מסוכן, חונק ולעיתים כמעט מאיים. קמרון שוב מוכיח שהוא לא רודף אחרי הטכנולוגיה, אלא משתמש בה כדי להביא למסך שפה קולנועית ייחודית.

למרות שהשבט החדש והמעבר לאש וללבה הם קודם כל אלמנט ויזואלי מסעיר, נדמה שקמרון הבין שהפעם זה כבר לא יכול להספיק. לכן הוא מציג שבט שונה במהות שלו עם מנהיגה בשם ורנג, בגילומה של אונה צ'פלין, שכובשת את המסך כמעט מהרגע הראשון עם דמות פסיכוטית שפשוט נהנית מהרס. זה היה עלול להפוך לתירוץ לדמות שטוחה, אבל צ'פלין עושה עבודה פשוט מפעימה. האכזריות של המנגקוואן והחיבור הלא צפוי שלהם לבני האדם מוסיפים לסרט נפח דרמטי אמיתי, ויוצרים סוף סוף את העומק והקונפליקט הפנימי שכל כך היו חסרים עד עכשיו בפנדורה.

העומק הרעיוני החדש מחלחל גם אל הדינמיקה המשפחתית של משפחת סאלי, שלראשונה מרגישה באמת חיה ומורכבת. האובדן של נטיאם והפערים בתפיסות העולם בין בני המשפחה צפים כאן בצורה חדה יותר, ויוצרים עומק ודינמיקות מרתקות. בתוך כל זה, ספיידר מתגלה כציר שמניע לא מעט מהקונפליקט הרגשי של הסרט. הדמות שלו, שנעה בין נאווי לבני האדם ובין נאמנות למשפחת סאלי לקשר הבלתי נמנע עם אביו, היא אולי הרעיון האנושי המעניין ביותר שקמרון הציב עד עכשיו בעולם של אווטאר. עם זאת, קשה להתעלם מהתחושה שעם שחקן מעט מרשים יותר מג'ק צ'מפיון, ספיידר היה יכול להפוך לדמות גדולה באמת.

קשה להתעלם גם מהבעיה המרכזית של הסרט - האורך. 3 שעות ו-17 דקות שבלי מאמץ היה אפשר לקצר מהן שליש שהיו הופכים את הסרט ליצירה מהודקת, ולא לכזו שיוצאים ממנה מותשים - למרות שהיא מהנה.

יותר מהכל, מה שהופך "אווטאר: אש ואפר" למוצלח באמת, היא העובדה שהוא סוף סוף מרגיש אנושי. הקונפליקטים הפנימיים, השבט החדש שמפר את הסדר המוכר, והבחירות שהדמויות נאלצות לקבל, מצטברים לכדי תמונה אפלה וקודרת בהרבה מזו שהסדרה הציגה עד כה. זו כבר לא רק פנטזיה אקולוגית מרהיבה, אלא עולם שמוכן להסתכל על עצמו בעיניים פחות תמימות. ובמובן הזה, "אש ואפר" לא רק עומד בזכות עצמו, אלא לוקח את המותג צעד אחד קדימה עם הסרט הכי טוב בסדרה עד כה - ובעיקר כזה שעושה חשק להמשך (בתקווה שיהיה קצר יותר).