"כן" פרובוקטיבי ומעצבן - אבל אסור לנו לוותר עליו

העיתוי שבו "כן", סרטו החדש והמדובר של נדב לפיד, מגיע לקולנוע הוא לא פחות ממושלם. דווקא עכשיו, על רקע העימות המתמשך בין שר התרבות מיקי זוהר לתעשיית הקולנוע המקומית סביב הטקס של משרד התרבות, האיומים המאפיוזיים לבטל את חוק הקולנוע והכניעה של המועמדים, סרטו של לפיד מרגיש כמעט אקטואלי מדי.

"כן" מתרחש בישראל שאחרי 7 באוקטובר ועוקב אחר י' (אריאל ברונז), מוזיקאי ג'אז קשה יום, ורעייתו יסמין (אפרת דור), רקדנית ואם טרייה. השניים מנסים לשרוד כלכלית ונפשית במציאות מדממת, ומוצאים את עצמם מוכנים למסור כמעט הכול - גוף, זמן ואומנות - לכל מי שמוכן לשלם, בשם הצורך להביא נחמה לחברה פצועה. נקודת המפנה מגיעה כשי' מקבל הצעה מפתה להלחין המנון חדש למדינה, כזה שמבוסס על גרסה מעוותת וטעונה של "שיר הרעות". מה שנראה בתחילה כהזדמנות כלכלית הופך במהרה למלכודת מוסרית, שמעמידה את היוצר מול שאלות של נאמנות, ציות והמחיר האישי של אומנות מגויסת.

מכל היצירות של נדב לפיד, "כן" הוא הסרט התקיף והביקורתי ביותר כלפי ישראל - לא רק ברמת האמירה, אלא גם בטון. לפיד מצייר חברה אדישה, קהה, כזו שממשיכה הלאה בזמן שההרס מתרחש בעזה והופכת אדישה אליו. זו ישראל שבה הכאב של האחר הופך לרעש רקע, והזהות הלאומית למשהו שמופעל בלי מחשבה ובלי הטלת ספק. גם קולנועית זה הסרט המתריס והפרובוקטיבי ביותר של לפיד עד כה. לא מעט סצנות צועקות ומאתגרות את הצופה ויזואלית, כמו סצנת הקאה דוחות וזולות. לרגעים זה עובד, אבל רוב הזמן התחושה היא שהפרובוקציה הופכת למטרה בפני עצמה, שסצנה קיימת רק כדי להקשות, להרגיז ולזעזע.

"כן" הוא לא רק סרט על הטראומה של המלחמה, אלא על מכירת עקרונות תמורת ממון ועל המחיר השקט שלה. במובן הזה, לפיד לא מבקר רק מערכת חיצונית אלא גם את עצמו, ואת המדיום שהוא פועל בתוכו: קולנוע שמדבר על חופש, אבל מתקיים מכסף, תקציבים וחסויות. וזה בדיוק המקום שבו הסרט פוגש את העימות שמחוץ לאולם, והופך לרלוונטי מאי פעם. המאבק של זוהר בקולנוע הישראלי לא עוסק רק באסתטיקה או בפוליטיקה, אלא בשאלה מי משלם ומי מציית - שכן, לפי השר, סרט כמו "כן" לא צריך להיות ממומן על ידי המדינה.

הלב האמיתי של הסרט נמצא בדיון על מה שקורה ליוצר כשהתמיכה מגיעה עם תנאים, כשהכסף דורש נאמנות, וכשהבחירה היא בין פשרה לפשרה גרועה יותר. כן, זו אמירה על אומנות שרלוונטית לרוב המקומות בעולם, אבל במציאות הנוכחית שלנו - ועם ההתקפלות המפוארת של תעשיית הקולנוע למקארתיזם - היא נוגעת בנקודה הכי רגישה: הרגע שבו אומנות מפסיקה לשאול שאלות ומתחילה לציית.

יש עוד הרבה מה לומר על "כן": על הדרך שבה לפיד ממשיך להתמודד עם הטראומה של פטירתה של אמו (הקולנוענית והעורכת ערה לפיד), על היחסים המורכבים שלו עם ישראל, ועל לא מעט בחירות קולנועיות שאפשר להתווכח עליהן. וחשוב לראות אותו, לא כי הוא מדהים (רחוק מזה), אלא כי במציאות שבה הדמוקרטיה הישראלית וחופש הביטוי נמצאים תחת מתקפה הולכת וגוברת - דרך איומים, חקיקה, לחץ כלכלי וניסיון לגרום לכולם ליישר קו עם השלטון - הצפייה ב"כן" היא הצבעה ברגליים. לא הצבעה בעד נדב לפיד ובעד העמדות שלו, אלא בעד הזכות של יוצרים, גם פרובוקטיביים, לספר את הסיפור שלנו כפי שהם רואים אותו.