את הדבר הכי חשוב על "ג'רי מגווייר" למדתי בערך בנקודת האמצע בין צאתו לאקרנים בדצמבר 1996 והרגע שבו השורות האלה מוקלדות כעבור 20 שנה. זה היה ב-2005 או 2006, כשעבדתי בו-בזמן בשתי מערכות עיתונים – אחת של מגזין נשים והשנייה של מגזין גברים. את הקונטקסט שכחתי מזמן, אבל בשיחה עם המערכת הנשית עלה שמו של "ג'רי מגווייר" בכלל ו"המשפט ההוא" בפרט - הציטוט הבלתי נשכח, הקץ'-פרייז, המילים שיזוהו איתו לנצח. עם זה בראש, עברתי למערכת הזכרית והזכרתי את הסרט. גם שם הלכה השיחה אל "המשפט ההוא". העניין הוא שהנשים - כל הנשים - דיברו על "You had me at 'Hello'". והגברים - כל הגברים - דיברו על "Show me the money".

כן, "ג'רי מגווייר" כבר בן 20. איך הזמן רץ כשמזדקנים. הפרמיירה שלו נערכה ב-6.12.96 ולישראל הוא הגיע בתחילת 97'. אני מניח שבערך אז צפו בו הגברים והנשים שהוזכרו לעיל, שתי חבורות עם ג'נדר מוגדר, אך לא הומוגניות. שמונה או תשע שנים אחר כך הוא נשאר עמוק מספיק בתודעה שלהן ושלהם כדי להיות הסרט עם "המשפט ההוא" - שני המשפטים הכל-כך שונים ההם. זה שיעור טוב בקולנוע, אבל עוד קודם - זה שיעור מאלף במגדר.

מפסיקים להתנצל

לא חשבתי על זה בכלל עד לבוקר ההוא, אבל הבמאי-תסריטאי קמרון קרואו עשה ב"ג'רי מגווייר" משהו שספק אם איזשהו יוצר סרטים עשה לפניו או אחריו: בתוך 139 דקות מסך הוא הצליח לגולל פנטזיה גברית מושלמת ופנטזיה נשית מושלמת בלי שמי מהמינים ירגיש בכלל מה קורה מעבר לגדר של הג'נדר. הרי זה לא "בבל"; אין כאן סיפורים שמסופרים או ערוכים במקביל, אין יותר מקו עלילה אחד. ועדיין, קרואו גרם לגברים לראות סרט על סוכן שחקנים בשם ג'רי מגווייר שממציא את עצמו מחדש ועל הדרך מוצא את אהבת חייו, ולנשים לראות סרט על דורותי בויד, רואת חשבון ואם חד-הורית שהולכת אל הלא-נודע בעקבות הגבר של חייה וזוכה בכל הג'קפוט (תגידו לי שהמשפט האחרון הזה היה ספוילר, ואשאל אתכם מי לעזאזל קורא טקסטים על סרטים בני 20 שהוא לא ראה).

השיעור המגדרי כאן מאלף בעיניי דווקא מפני שהפנטזיות שמגשימים ג'רי ודורותי הן לגמרי מסוג ה"מפסיקים להתנצל". פשפשו בזיכרונכם: ג'רי מתחיל את הסרט בהתקף מצפון שגורם לו לשלוח נייר עמדה למעסיקים שלו, מנהלי סוכנות עצומה לייצוג ספורטאים. הוא קורא להם לטפל בפחות לקוחות ולהעניק לכל אחד מהם יחס אישי יותר, להיות פחות חמדנים ויותר אנושיים. בתגובה הם מפטרים אותו, ובתגובה הוא הולך ומקים סוכנות עצמאית. ונכון, כסוכן עם לקוח אחד – שחקן הפוטבול רוד טידוול שמגלם קובה גודינג ג'וניור – ג'רי אכן מקיים את משנתו-שלו ועושה את הכל אנושי יותר ואישי יותר. אבל ההפי אנד, ההגשמה של הפנטזיה, הוא כל כולו תאוות בצע. לראיה ג'סטת ה"אתם הולכים לשלם לי הר של כסף", לרבות הסימן הבינלאומי של חיכוך אצבע-אגודל, שהוא מפנה למנג'ר של טידוול ממש בישורת האחרונה. לעוד יותר ראיה, אני מזכיר לכם את המשפט ההוא א': "תראה לי את הכסף" (במקור המנטרה של רוד, אבל מה שכולם זוכרים בסוף זה את טום קרוז צווח אותה). יש יותר גרידי מזה?

גם הפנטזיה של דורותי היא לכאורה משהו שבחורה לא אמורה להתגאות בו. היא מתאהבת בג'רי ממבט ראשון, עוזבת בגללו ובשבילו את הסוכנות הגדולה ועוברת לאופרציה הקטנה שלו, וכל העת מודעת היטב לכך שאהובה והבוס שלה לוקח אותה כמובנת מאליה במקרה הטוב ומשתמש בה כמזרן ליפול עליו לאחר שארוסתו עזבה אותו במקרה הרע. קרואו אפילו כתב לדורותי אחות שבפגישה הראשונה שלה עם ג'רי זורקת לו רפליקה נהדרת: "אני אחותה הלא-מרוצה", כלומר ממה שקורה ביניכם, לאמור עליתי עליך יא דושבג. בתוך כל זה ולמרות כל זה, הסוף הטוב של דורותי הוא הגשמה של פנטזיית הצלה מובהקת. הכי לא-פמיניסטי, הכי לא-מעצים, במובן מסוים הכי שטחי. לראיה המשפט ההוא ב': "הייתי שלך כבר כשאמרת שלום". ראיתי טום קרוז, הלך עליי.

האבא של ארי גולד, המראה של ביל קלינטון 

"ג'רי מגווייר" הוא מקרה קלאסי של "מה, כבר עברו 20 שנה?", אבל האמת היא שהוא יכול היה להיעשות רק באמצע הניינטיז. לא בתוך ההיפר-קפיטליזם של רייגן, בוודאי לא לאחר המשבר של 2008 וגם לא בעידן האולטרה-תקין-פוליטית של היום. הקולנוע ההוליוודי הוא תמיד בבואה של המשטר המכהן – גם אם לעתים הוא משקף את ערכיו ולעתים אחרות מציב להם קונטרה – ו"ג'רי מגווייר" הוא הכי ממשל קלינטון שיש. קצת זחוח, קצת מתחכם, מקסים מאוד, אופטימי עד לנקודה העשרונית, לחלוטין לא תקין פוליטית ולעולם לא מתנצל על יצרים ותאוות.

אפשר לכתוב ספר שלם על ההשפעה של הסרט הזה. לצורך העניין, לעולם לא היינו מקבלים את ארי גולד של "הפמליה" אלמלא הוכיח קרואו שגם חייו של סוכן מעניינים ולא רק מותו. לצורך עניין אחר, אני לא רואה סרט שבו סרט כמו "מאניבול" – על ספורט אבל בלי ספורט, ולמעשה גם בלי ספורטאים – מקבל אור ירוק כהפקה הוליוודית מרכזית אלמלא קדם לו להיט כמו "ג'רי מגווייר" שהוכיח שאנשים אשכרה מתעניינים בניהול ספורט, במה שקורה מאחורי הקלעים. לצורך עניין שלישי, יש כאן דיון-צד על הבטחות שלא מומשו – ראו קובה גודינג ג'וניור וראו קרואו עצמו, שאמנם הביא עוד אחד טוב ב"כמעט מפורסמים" אבל מאז הלך ודעך עד שהיום נותר ממנו רק רמץ. אבל באמת שלפני הכל, הסרט הנהדר הזה הוא שיעור מגדר. 

באורח מעניין, הקץ' פרייז השלישי מתוך "ג'רי מגווייר" הפך למשפט שמצטטים אותו רק ממקום של לעג, שנכנס בפעם השנייה להיסטוריה של הקולנוע כמשפט ציני של ד"ר רשע ב"אוסטין פאוורס": "You Complete Me". את משלימה אותי. קרואו נהיה כאן גרידי בעצמו, ניסה לכתוב משהו באזורי ה"תמיד תהיה לנו פריז", ונפל על הפנים. אבל האמת היא שהוא צדק לגמרי: דורותי והפנטזיה הלא מתנצלת שלה – כן, אני רוצה שפרינס צ'ארמינג ייקח אותי מכאן - לגמרי משלימה את ג'רי עם הפנטזיה הלא מתנצלת שלו, אני רוצה להיות סלף-מייד-מיליונר לפני שימלאו לי 40. עכשיו, תיאוריה לא מבוססת: אולי בגלל שכל כך לא סביר לראות את שני הדברים האלה בכרטיס אחד, אפילו מאותה זווית ראייה, "את משלימה אותי" הלך לפח האשפה של ההיסטוריה ואילו "You had me at Hello" ו" Show me the money" נכנסו להיכל התהילה.