1. גברים

הלכתי ל"לוגאן: וולברין" עם חבר ילדות. יותר מדי זמן עבר מאז שהתראינו, הרבה יותר מדי מאז שראינו סרט ביחד. בשנים האחרונות אני מתקשה לסחוב אותו לסרטים אפילו שאני מבקר קולנוע וזה לפני כולם ובחינם והכל. הפעם הבהרתי לו שאין שחרורים. מהדיבורים סביב "לוגאן" הייתה לי הרגשה שג'יימס מנגולד עשה סרט בול בשבילנו, שני "גברים בגיל הזה" (אנחנו באמת גברים בגיל הזה) שמחפשים את ה-Guy's Night Out הנדיר מדי שלהם. וכמו שתמיד קורה לי, צדקתי.

"לוגאן", חשוב להבהיר, הוא סרט וולברין השלישי (וסרט "אקס-מן" העשירי) רק במובן הכרונולוגי. מכל בחינה אחרת זה מופע חד-פעמי, מחוץ ליקום הקולנועי של האקס-מן ולגמרי מחוץ לקאנון של מארוול - לא רק בגלל שכמו שאר האקס-מנים זה סרט של FOX ולא של אולפני מארוול, אלא בראש ובראשונה כי זאת הפעם הראשונה שהוליווד בכלל עושה סרט גיבורי-על למבוגרים. "דדפול", גם הוא של FOX וגם הוא מהארסנל של האקס-מן, היה לכאורה כזה בגלל דירוג ה-R שלו. אבל הסרט המצוין ההוא פנה למעשה בעיקר לטינאייג'רים וצפונה. אני מניח שההצלחה שלו נסכה בחבר'ה מ-FOX את האומץ לשים 130 מיליון דולר על סרט קומיקס שקהל היעד הכי מדויק שלו הוא גברים בגיל הזה.

2. גיבורים

אנחנו פוגשים את לוגאן/ וולברין (יו ג'קמן) כשגם הוא בגיל הזה. גיבור-על בדימוס, אקס-אקס-מן, שמתפרנס כנהג ושותה הרבה יותר מדי ומתחיל להתפרק פיזית למרות שזה לא אמור להיות אפשרי. הקשר היחיד שלו לחייו הקודמים הוא פרופסור אקס (פטריק סטיוארט), אדם חולה בן 90 שלוגאן מטפל בו בחשאי דרומית לגבול מקסיקו בעזרת קאליבן (סטיבן מרצ'נט), מוטנט לבקן שכוח העל שלו הוא מציאת מוטנטים אחרים. בעצם, "מטפל" זה מעט מטעה: הפרופסור הוא יותר שבוי במתקן כליאה מאולתר. יעברו די הרבה דקות מסך עד שנבין מה העניין שם.    

זה העתיד הקרוב, 2029, ומוטציות אנושיות הפסיקו משום מה להיווצר בעולם הדיסטופי-במרומז הזה, מקום שעדיין מקיים חיים אבל לא נוחים במיוחד. בתוך האווירה הזאת מתוודע לוגאן לאישה בשם גבריאלה (אליזבת רודריגז) ולילדה בשם לורה (דפני קין) שנמצאות במנוסה ומבקשות את עזרתו. והן יקבלו אותה, אבל רק אחרי שלא תהיה ברירה אחרת.

עכשיו כל הכלים במקום. לוגאן, הפרופסור, קאליבן, לורה והאנשים שרודפים אחריה – ופתאום אנחנו בשנות ה-70. לא עלילתית, קולנועית: הבמאי ג'יימס מנגולד, שגם כתב את הסיפור המבוסס באופן רופף על הרומן הגרפי Old Man Logan, זורק אותנו לעשור האחרון שבו סרטים אולטרה-גבריים ואולטרה-אלימים – אבל בלי גלוריפיקציה של האלימות הזאת, זה כבר קטע של האייטיז – אשכרה קיבלו מימון מאולפנים הוליוודיים מרכזיים.

מ"גברים במלכודת" ועד רוב הפילמוגרפיה של סם פקינפה, "לוגאן" משחק במגרש קולנועי שננטש מזמן. הוא מהדהד בחספוס שלו גם את "מקס הזועם" לדורותיו, והסיפור שלו מזכיר את "הילדים של מחר" המופתי במובנים שעדיף לא לחשוף את טבעם, אבל בעיקר הוא גורם לך – או לפחות גורם לי ולחבר הילדות שלי ולדעתי לרוב הגברים בגיל הזה – למלמל "They don't make them like this anymore" .  

פטריק סטיוארט ב
שווה מועמדות לאוסקר. סטיוארט | צילום: יחסי ציבור

3. בוקרים

שנים אני כותב לכל מי שמוכן לקרוא שגיבור-העל הוא היורש הטבעי של הקאובוי, כי הסופר-הירו והבוקר חולקים מניע זהה: הם עושים את הדבר הנכון רק מפני שזה הדבר הנכון לעשותו. יש כמובן גם מאפיינים סגנוניים ואחרים שמשלימים את המשוואה הזאת, ומעת לעת – הדוגמה הכי טובה היא "שומרי הגלקסיה", גם הוא של מארוול – צץ סרט קומיקס שהוא בעצם מערבון בתחפושת ומוציא אותי צודק כהרגלי.

מנגולד הולך עם זה כמה צעדים קדימה ומאמץ את המערבון הקלאסי "שיין" כמוקד להתייחסות ישירה ועקיפה. להעמיק בזה כאן יגרור אותי לספוילרים, אבל הנקודה היא לא בפרטים אלא במהות: מנגולד, שביים את "קופלנד" לצד "יומה" ו"הולך בדרכי", מתרפק על אותו סוג של גבריות שטוני סופרנו הגדיר בשעתו כ"The Strong, silent type". המודל של מר סופרנו היה גארי קופר ב"בצהרי יום" ומר מנגולד מעדיף את אלן לאד ב"שיין", אבל אלה כבר הבדלים קוסמטיים. בלי ששמנו לב – טוב, בין השאר בגלל סרטי נפל בבימויו כמו "קייט ולאופולד" וגם "וולברין" הראשון – מנגולד תפר קריירה סביב הגבר שכבר אין.

4. מבקרים

שיהיה ברור, "לוגאן" אינו מערבון: הוא סרט מסע. באופן משעשע למדי, שמנגולד עצמו התייחס אליו כשנשאל על מקורות ההשראה שלו, מסע שמזכיר מאוד את "גברת סאנשיין הקטנה": דמות אב, דמות סב וילדונת בדרכם לאיזה אופק שלא ברור אם הוא שווה בכלל את הנסיעה. זה עוד מקום שבו הוא מזכיר גם את "הילדים של מחר", מסע בתוך דיסטופיה לעבר אוטופיה מעורפלת.

אני סאקר של סרטי מסע. אני מתגעגע לימים שעשו סרטים לגברים בגיל הזה. התקופה האהובה עלי בקולנוע העולמי היא הוליווד של שנות ה-70, או ליתר דיוק של 1967 עד 1980 – בין "בוני וקלייד" ל"השור הזועם". אני מספר לכם את זה כי ייתכן, יותר מייתכן, שאני מוטה מגדרית וגילית וטעמית לטובת "לוגאן". אז אני מרשה לכם לגרוע חצי ציון על סעיף התאמת יתר, אבל לא יותר.

לא משנה כמה כוכבים או כוכבי שריף נצמיד ל"לוגאן: וולברין", נכון לתחילת מרץ הוא הסרט הכי טוב של 2017. לא סרט הקומיקס, לא סרט האקשן; הסרט הכי טוב, נקודה. עם תפקיד של פטריק סטיוארט ששווה מועמדות לאוסקר, עם ג'קמן בהופעה הכי טובה שלו מאז לא-זוכר-מתי, עם הילדה המדהימה הזאת דפני שרק בדיעבד קראתי שהיא לא תגלית של מנגולד אלא מכוכבות הסדרה "The refugees", עם אקשן אינטנסיבי וריאליסטי במינונים קטנים ומדויקים ומזוקקים, עם כתיבה שמצליחה לרגש ולהפתיע ולהצחיק במקומות הכי נכונים ("אני לא ארגז אבוקדו". חכו ותראו). 

יכול להיות שהמנטרה "They don't make them like this anymore" מוטעית מיסודה. יכול להיות שזה אותנו שכבר לא מייצרים כמו בעבר, שהגבריות שלנו – או לפחות הגבריות שאנחנו אוהבים לראות בקולנוע – לא שייכת יותר לרוח הזמן. אין לי בעיה עם זה, לגמרי מקובל עליי להיות מוצג מוזיאוני. העיקר שהלכתי עם חבר ילדות לסרט והיה לנו ערב גברים כמו פעם.    

    

 

זה כמו בסרט ההוא

לצד כל הדברים האחרים שהוא, "לוגאן" הוא גם המשך של מסורת קולנועית שיש לי אליה חולשה מיוחדת כאב לבת יחידה: הצימוד של דמות אב ודמות בת בתוך סרט אקשן מהזן הקשוח. תחשבו "לאון", "קיק אס", "האנה", לאחרונה "נמלטת" - מל גיבסון, כן? – ואפילו "אומץ אמיתי". לשמות המאוד מוכרים האלה יותר מראוי להוסיף את "האיש משומקום", שיצא מקוריאה הדרומית בסוף עשור הזהב של הקולנוע במדינה (ממש בסוף: הוא יצא ב-2010, וביחד עם "I Saw the Devil" המופתי בישר על סוף הגל).

"The Man from Nowhere" של לי ג'ונג-בום לא נשמע כמו משהו יוצא דופן: סוכן מיוחד לשעבר (וון בי, "אימא") מנסה להימלט מהעבר של עצמו ומתקשר עם העולם דרך ילדה קטנה שפגש לגמרי במקרה. כשעסקת סמים מסתבכת והילדה נחטפת, הוא נאלץ לעשות מה שגברים נאלצים לעשות.

טוב, אמרתי לכם: לא נשמע כמו משהו מיוחד. אבל זה אחד הסרטים הכי מרגשים – וכבונוס גם אחד מהאלימים ביותר – בגל ההוא של הקוריאנים.