בראיון עם חואקין פיניקס שפורסם לפני כחודש ב"ניו יורק טיימס", סיפר במאי "ג'וקר" טוד פיליפס על הולדת הסרט. זה קרה במהלך הפרמיירה של סרטו הקודם, "כלבי מלחמה", כשפיליפס עמד מול שלט פרסום של אחד מסרטי מארוול. זמן קצר לאחר מכן התייצב פיליפס מול ראשי וורנר, שניגפים זה עשור בקרב מול מארוול בזירת גיבורי העל. "אי אפשר לנצח את מארוול", אמר להם פיליפס, "בואו נעשה משהו שהם לא יכולים לעשות".

אני לא בטוח אם מארוול לא יכולים לעשות סרט כמו "ג'וקר", אבל אין ספק שהם אפילו לא מנסים. מאז פוצחה הנוסחה ב"איירון מן" ב-2008, מארוול לא סטו מהדרך. כל הסרטים המאושרים של מארוול דומים זה לזה: הם מרהיבים, מהנים, מצחיקים, ספקטקולריים - וגם רדודים ומטופשים. אי אפשר להתווכח באשר להצלחה ולהשפעה של מארוול על הקולנוע; כדאי מאוד להתווכח אם זו השפעה לטובה. בעיני התשובה ברורה: מארוול שיכללו את הבידור הקולנועי, העבירו את הפאן דרך מאיץ חלקיקים ופוצצו אותו על המסך; את האיכויות של הקולנוע כאמנות של סיפור, דמויות ורעיונות הם לקחו אחורה.

>>תומר קמרלינג: "ג'וקר" הוא סרט נפוח שמעתיק מאחרים

באותו זמן, די-סי קומיקס ואולפני וורנר נתקעו בקיבעון כריסטופר נולאן. ההישג הכי גדול של טרילוגיית "האביר האפל" היה יציאתו מגטו סרטי הקומיקס. "האביר האפל" (השני בטרילוגיה) לא היה רק סרט הקומיקס הטוב אי פעם, אלא גם אחד מסרטי הקולנוע הטובים אי פעם. רוב המבקרים בחרו בו ב-2008 לסרט השנה, ובאמפייר הוא התייצב כבר באותה שנה במקום ה-15 ברשימת הסרטים הגדולים בכל הזמנים; אצל גולשי IMDB הוא מדורג רביעי.

אבל במקום להיאחז בשולי גלימתו של "האביר האפל" ולעוף קדימה, וורנר ודי-סי דרסו את מורשת נולאן עם באטמוביל. זאק סניידר לא הצליח לשחזר את הטונים הקודרים של נולאן על החליפה הנקייה מכל רבב של סופרמן, וסרטי הקומיקס של די-סי הלכו ואיבדו אחידות סגנונית ויציבות מסחרית ואיכותית. "וונדר וומן" היה היוצא מן הכלל, אבל הוא לא יצא מן הכלל בכלל. להפך; הוא החזיר את הקומיקס לטריטוריה הבידורית - הטריטוריה שבה אין מתחרים למארוול. די-סי, וורנר, וכל מי שהאמין בעקבות "האביר האפל" שסרטי הקומיקס עומדים בפני כניסה לקאנון הקולנועי העל-ז'אנרי, היו צריכים קלף מנצח. והקלף הזה הוא ג'וקר.

סרט גיבורי על בלי גיבורי על

בניגוד לכל קודמיו - ובלי קשר לאיכויותיו הנתונות בוויכוח - "ג'וקר" הוא הצעידה קדימה שחיכינו לה מאז שלברוס וויין נשבר הגב ולנולאן נגמר הכוח. "לוגאן" (דווקא של מארוול - אבל בפוקס, ולא ביקום הקולנועי שלהם) שיחזר במידה מסוימת את ההישג, אבל "ג'וקר" כבר רוקד בטריטוריה אחרת.

לכאורה, זה סרט האוריג'ין-סטורי של גדול אויביו של באטמן וכנראה גדול נבלי הקומיקס. הוא מספר איך הפך ארתור פלק לג'וקר. אבל זה רק לכאורה, משום ש"ג'וקר" היה יכול להיות גם "ארט": סיפורו של ליצן וסטנדאפיסט כושל עם בעיות נפשיות ועם תסמונת נדירה של פרצי צחוק אקראיים, שמידרדר לתהומות של ביזוי ונידוי - ועולה מתוכן כגיבור האלים והמהפכני של מעמד המושפלים. קצצו את הופעותיו הספורות של ברוס וויין הצעיר, נתקו את הסרט מהאפוס הבאטמני, ותקבלו את המהות של "ג'וקר": סרט קומיקס בלי קומיקס, סרט גיבורי על בלי גיבורי על. מקורות ההשראה של "ג'וקר" לא לקוחים מהיקומים הקולנועיים של מארוול ודי-סי, אלא מהקולנוע האמריקאי העצמאי של שנות ה-70 וה-80. הוא קרוב יותר ברוחו ל"נהג מונית" מאשר ל"פנתר שחור".

לא, זה לא "נהג מונית". אבל פיליפס עשה ב"ג'וקר" עבודה נהדרת של חקיינות סקורסזה. "ג'וקר" מתכתב (באותיות קידוש לבנה ובכתב יד גס) עם "נהג מונית" ו"מלך הקומדיה", רוברט דה נירו (כוכב שני הסרטים) מקבל תפקיד אורח, גות'האם סיטי היא בעצם ניו יורק הסקורסזית (וכנראה גם האמיתית) מהסבנטיז. "ג'וקר" איננו "נהג מונית", אבל הוא הולך באותם רחובות זועמים. זו לא סתם בחירה סגנונית: היא מהדהדת, כאמור, את השראותיו המובהקות של הסרט; מייצרת קטליזטורים עלילתיים לתהליך ההידרדרות הנפשית של פלק; ומשקפת את אותה נפש מסויטת.

חואקין פיניקס בתפקיד הג'וקר (צילום: יחסי ציבור)
לא "נהג מונית", אבל הולך באותם רחובות זועמים. | צילום: יחסי ציבור

אבל זה לא רק הסגנון. "ג'וקר" הוא יצירה עם עוצמה קולנועית יוצאת דופן (וגם מפתיעה בהתחשב בפילמוגרפיה של פיליפס, שנודע עד היום כבמאי סרטי "בדרך לחתונה"). זו לא יצירת מופת (בעיקר בגלל הסיפור שלא מתעלה לדרגת העשייה הקולנועית שלו), אבל חוויית הצפייה בסרט כל כך אינטנסיבית עד שהיא מחפה על הפגמים. הסרט הזה, כמעט לכל אורכו, מחזיק את הצופה בצוואר ולא משחרר. יש לכך שני אחראים: הקולנוע המרשים של פיליפס; והמשחק המפעים של פיניקס.

חואקין פיניקס הוא שחקן שקשה להישאר אדיש כלפיו. יש לו חותם כל כך ייחודי עד שהוא לא מותיר לך ברירה: לאהוב אותו או לשנוא אותו. אבל הפעם זה לא משנה - פיניקס נפלא כאן. תצוגת המשחק שלו אדירה, מנעד הרגשות רחב אך פיניקס לא מאבד את הדמות לשנייה: הוא מבהיל, הוא מרתיע, הוא מעורר חמלה. הוא מהפנט. אל תופתעו אם דמותו של הג'וקר תקבל בפעם השנייה אוסקר.

נקלע לסיטואציה

עד שייאבק על האוסקר, פיניקס צפוי להילחם על תואר "הג'וקר הכי טוב". זה לא עומד להיות קל: הדמות הזאת כבר זכתה לליהוק מושלם אחד (ג'ק ניקולסון) ולביצוע מושלם אחד (הית' לדג'ר), וזה עוד לפני שמזכירים את הג'וקר המכונן של מארק המיל מהסדרה המצוירת ואת הג'וקר הקאמפי של סיזר רומרו מסדרת הטלוויזיה (וגם לא את הג'וקר המיותר של ג'ארד לטו מ"יחידת המתאבדים"). כבר גמרתי את ההלל על הג'וקר של פיניקס, ואף על פי כן - זה לא הג'וקר הכי טוב שראינו.

פיניקס ופיליפס בראו דמות מרתקת לצפייה - אבל במנותק מעולם הקומיקס שבו היא נולדה. בעולם הזה, הג'וקר הוא ארכי-נבל שעומד בראש כנופיית פשע בעיר הכי אלימה ומושחתת בארה"ב. הג'וקר של פיניקס לא משכנע לרגע שהוא מסוגל להיכנס לחליפה הזאת: הוא אומלל, מבולבל וחסר כריזמה (ואין לבלבל בין הכריזמה המחשמלת של פיניקס כאשר הוא מגלם אותו לחדלות האישים של ארתור פלק). הג'וקר הזה נראה תמיד כמי שנקלע לסיטואציה - ולא כמי שמסוגל לחולל אותה.

הג'וקר, ביקורת סרט (צילום: יחסי ציבור)
יותר נקלע לסיטואציה מאשר מחולל אותה | צילום: יחסי ציבור

אם לא די בכך, גם סיפורו של פלק הופך אותו לג'וקר פחות מוצלח. אוריג'ין סטורי הוא תת-ז'אנר שכיח בקומיקס גיבורי על, אבל האוריגי'ן-סטורי של הג'וקר רק פוגע בו. הוא הופך את הנבל-לעתיד לדמות מובנת ומפוענחת, בניגוד לכאוטיות שאפפה את הג'וקר של לדג'ר ושהלמה את דמותו כסוכן תוהו פראי, מסוכן ובלתי צפוי. הג'וקר-פיניקס נפלא כשלעצמו, אבל במיתולוגיה הבאטמנית הג'וקר-לדג'ר משאיר אותו בענן של גז צחוק.

לב של סרט אינדי וגוף של בלוקבאסטר

ההצלחה של "ג'וקר" נראית כבר כעניין מוגמר: מחד, הוא זכה בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל ונציה (סרט הקומיקס הראשון לזכות בפסטיבל יוקרתי); מאידך, הוא כבר שבר שיא הכנסות בארה"ב. ההצלחה הזאת היא סימן מעודד עבור כל מי שקץ בסרטי מארוול ושייחל להתאוששות של די-סי, או סתם לסרט קומיקס עם יומרות אמנותיות, כזה שמכוון לא רק לכיבוש טבלת הבלוקבאסטרים אלא גם לערב האוסקר.

אבל ההצלחה הזאת גם מעוררת דאגה. המשמעות התרבותית של "ג'וקר" עלולה להיות עגומה - ואני לא מתכוון לחשש מפני השפעת הסרט על אנשים מעורערים בנפשם עם גישה לנשק אוטומטי, אלא למה שאומרת הצלחת הסרט על תעשיית הקולנוע. באותו ראיון עם פיניקס בטיימס שאל המראיין, דייב איצקוף, "אם המשמעות היא שאפשר ליצור סרטים מונעי-דמות בקנה מידה כזה רק אם הם מבוססים על דמויות קיימות מתרבות הפופ". האם היינו זוכים לראות סרט כמו "ג'וקר" - יצירה עם לב של סרט אינדי וגוף של בלוקבאסטר - אלמלא היה מדובר בג'וקר? האם מישהו היה מאשר תקציב של 70 מיליון דולר בשביל תסריט על הקומיקאי הכושל ארתור פלק?

בוודאי שלא. אבל בזכות הג'וקר, לפחות קיבלנו את הסרט הנפלא על ארתור פלק.