"אני אוהב סרטים שהם 'בהשראת סיפור אמיתי', כי זה אומר שזה לא סיפור אמיתי, רק בהשראת סיפור אמיתי. זה כאילו, 'היי מיץ', שמעת את הסיפור על האישה שנהגה כשהילדים שלה היו באוטו והם נפלו לנהר וטבעו?'. 'לא רק ששמעתי את הסיפור הזה, גם כתבתי בהשראתו סרט על גורילה!".
הקומיקאי המנוח מיץ' הדברג אולי הגזים קצת לגבי גבולות ההגדרה של "בהשראת סיפור אמיתי", אבל באמת רק קצת. גם אם מתעלמים מההגדרה המעורפלת כשלעצמה (מה ההבדל בין "מבוסס על אירועים אמיתיים" ו"מבוסס על סיפור אמיתי"? ומה זה "בהשראת", אפרופו הגורילה של הדברג?), להוליווד יש מסורת מפוארת של הגמשת המציאות.
ממש לאחרונה התווסף לרשימה "מאחורי המספרים", שבהחלט מבוסס על אירועים שהיו באמת, אבל מתעלם קומפלט מהסדר שבו האירועים האלה התרחשו. דוגמה בולטת היא ההגליה של עובדת נאס"א קתרין גובל לשירותים נפרדים לשחורים: אכן היו כאלה בסוכנות החלל האמריקאית, אבל זה היה בגלגול הראשון שלה, כשהיא נקראה NACA. ב-1958, כשנאס"א הוקמה, בוטלה ההפרדה המדוברת. אלא שהסרט מתרחש בשנת 1961, כך שכל הסצנות המקוממות שבהן הולכת קתרין חצי קילומטר רק כדי להתרוקן לא התרחשו מעולם. זאת לעומת המאבק של חברתה דורותי וון לזכות במעמד של מפקחת: הוא דווקא כן התרחש, אבל הוא גם הסתיים ב-1949, כשוון אכן הפכה לאחת המפקחות השחורות הראשונות בנאס"א (ולמעשה אחת המפקחות הראשונות בה, בלי קשר לצבע עור). ב-1961 זאת הייתה היסטוריה עתיקה.
האם זה סבבה מצד סרט להציג את עצמו כסיפור אמיתי ולשחק ככה עם העובדות? זה דיון בפני עצמו, שברשותכם לא ננהל כאן. לא כי זה לא מעניין, אלא כי יותר מעניין להעלות באוב את הרגעים הכי חסרי בושה שבהם הוליווד מכרה לנו בולשיט בעור אמת:
"משחק החיקוי": אז הוא לא הואשם בריגול, אז מה קרה
הסרט על אלן טיורינג, המתמטיקאי שפיצח את צופן האניגמה הגרמני ועל הדרך המציא את המחשב, לקח כמה חירויות קיצוניות למדי. למשל, כל החשדות האלה שטיורינג היה בעצם מרגל סובייטי? לא קרה. היו סטודנטים בברקלי שהואשמו בריגול באותה עת, אבל הוא לא היה אחד מהם. או הקטע המרגש שהוא קורא למחשב הראשון "כריסטופר" על שם חברו המנוח? לא קרה. למחשב קראו "הפצצה". או זה שטיורינג בנה לגמרי לבד את כריסטופר, כלומר את "הפצצה"? גם לא. הוא בנה את המכונה עם המתמטיקאי גורדון וולצ'מן, שבכלל לא מוזכר בסרט. אפילו סופו של הסרט ושל טיורינג - אזהרת ספוילר מובנת מאליה - אותה התאבדות טראגית בעקבות הסירוס הכימי שנגזר על טיורינג כשנחשף כהומו? לא בטוח שזה קרה באמת. כלומר אין ספק שהוא מת בגלל שבלע ציאניד, אבל הוא ערך באותה עת ניסויים ברעלן ואין שום הוכחה חד משמעית שזאת הייתה התאבדות ולא תאונה.
עכשיו, הסצנה ההיא שבה בדיוק חצי דקה אחרי פיצוח האניגמה מגלה חבר בצוות של טיורינג שהספינה של אחיו בסכנה ורק שימוש במידע מוצפן יוכל להציל אותו, אבל במחיר של עצם חשיפת הפיצוח בפני הגרמנים – הבנתם לבד שזה מבוסס רק על תסריטאות גרועה, כן?
"מועדון הלקוחות של דאלאס": זה לא גברת, זה גם לא אדון
הרבה אי-דיוקים יש בסרט המצוין הזה על הימים הנוראים של ראשית מגפת האיידס, החל בהצגת הגיבור רוד וודרוף כווטרן של תחרויות רודיאו (האיש מעולם לא רכב ברודיאו) וכלה בכאילו-עובדה שעצבנה לא מעט אנשים: וודרוף מטיף לחולי איידס לא להשתמש בתרופה AZT, מה שהוא אכן עשה, אלא שהעצה הזאת כנראה עלתה בחייהם של כמה וכמה אנשים שהקשיבו לה ולא הצילה חולים כפי שהסרט רומז. למען האמת, אחד הלקוחות המקוריים של וודרוף כינה אותה "עצה רצחנית" במאמר של "האפינגטון פוסט" על הסרט.
"מועדון הלקוחות" שווה אזכור מיוחד בגלל שתי דמויות זכירות מאוד וממוצאות מאוד: ג'ניפר גארנר משחקת את הרופאה הקבועה/ פלירט מזדמן של וודרוף, אלא שבמציאות זה היה רופא – ואילו ג'ארד לטו מפליא לשחק, ולראיה האוסקר הסופר-מוצדק שנתנו לו על זה, דמות של טרנסג'נדר שלא היה ולא נבראה. שובר לב? יש אמיתות גרועות מזה במורד הכתבה.
"צלף אמריקאי": להמציא את מוסטפה
סרטו של קלינט איסטווד על כריס קייל, אחד הצלפים הקטלניים בהיסטוריה של צבא ארה"ב, נעשה לפני שנחשפו כמה אמיתות מביכות על קייל האמיתי – בראשן העובדה שהאיש שיקר את דרכו לכמה עיטורים שלא הגיעו לו. אבל כמו ש"מועדון הלקוחות של דאלאס" עשה שימוש הוליוודי קלאסי במציאות כדי ליצור צלע נשית שלא הייתה, ככה "צלף אמריקאי" עשה מהלך לא פחות קלאסי – ולגמרי ביודעין המציא נבל. זוכרים את מוסטפה, הצלף שמנהל עם קייל לאורך כל הסרט משחק של חתול ועכבר? אז צלף בשם מוסטפה מוזכר בספרו האוטוביוגרפי של קייל בפסקה אחת שהיא לא יותר מהערת שוליים. לא חתול ולא עכבר ולא נעליים צבאיות. למעשה אפשר לעלות על הרמאות הזאת אם שמים לב לפרטים הקטנים: לפי מה שמוצג בסרט, מוסטפה עובד פעם עם הסונים ופעם עם השיעים. מה הם עשו, רכשו את כרטיס השחקן שלו?
"הפרפר": אנשים שהם לא אני
סרטי כלא הם מטבעם כר נרחב להמצאה, ומיד נזכיר כמה בוטות במיוחד. אבל "הפרפר" הוא יוצא דופן מפני שההונאה בו התרחשה כבר בכתיבת הספר שעליו הוא מבוסס: כשהסופר אנרי שרייר פרסם את "פרפר", הוא הוצג כסיפורו האוטוביוגרפי של אסיר במערכת הכליאה של גיאנה הצרפתית, אדם שברח מאי השדים הנודע לשמצה. שנים לאחר שהספר הפך לרב מכר (והסרט לקלאסיקה בכיכוב סטיב מקווין ודסטין הופמן), נודע ששרייר פשוט ניכס לעצמו את מיטב הסיפורים ששמע מאסירים אחרים. באי השדים ספציפית הוא מעולם לא ביקר, אז אולי כשכתב על הבריחה ממנו הוא התכוון לפעם ההיא שהוא הבריז לחבר'ה אחרי שכולם קבעו שנוסעים לשם. לפחות "פרפר" הוא עדיין אחד מסרטי הכלא הטובים בכל הזמנים, מה שאי אפשר לומר על המטופל הבא שלנו.
"רצח מדרגה ראשונה": גנב 5 דולר, רצח מישהו, מה ההבדל
סיפורו של הנרי יאנג, מי שהיה אסיר באלקטרז בשנות ה-40 של המאה ה-20, הפך לסרט די זניח בכיכוב קווין בייקון. עם זאת, מדובר באחד המקרים המרשימים ביותר בכל הזמנים של כיפוף עובדות עד שהן נאנקות.
בסרט: יאנג נכלא לאחר שגנב 5 דולר ממכולת כדי להציל את אחותו מרעב. במציאות: יאנג נכלא לאחר ששדד בנק, התעלל בבן ערובה, ובמקרה נפרד ביצע רצח. בסרט, וזה בעצם כל הקטע של "רצח מדרגה ראשונה": יאנג בילה שלוש שנים – בעירום - בצינוק ימי-ביניימי בלי מים, ביוב וחשמל. במציאות: יאנג בילה כמה חודשים – בבגדים – בתא בידוד עם מים, ביוב וחשמל.
הסרט מתאר משפט שהיה באמת, שבו הואשם יאנג ברצח רופוס מקיין – האסיר שכביכול גרם לכליאתו הממושכת בצינוק, כלומר הלא כל כך ממושכת בבידוד – ובסופו מספרים לנו שהעוולות שנחשפו באולם הובילו בסופו של דבר לסגירת אלקטרז. זה בערך נכון; מה שפחות נכון הוא הכיתוב שמודיע כי מיד לאחר המשפט התאבד הנרי יאנג בתאו לאחר שכתב על הקיר את המילה "ניצחון". הנרי יאנג האמיתי המשיך לשבת באלקטרז, ואז עבר לבית כלא אחר, ובסוף שוחרר ב-1972. יש לא מעט מקרים של סופים טובים מומצאים; "רצח מדרגה ראשונה" הוא המקרה הבאמת נדיר של סוף לא טוב שלא היה.
"המרדף לאושר": ילד אסור, ילד אסור
הדרמה המקסימה בכיכוב וויל סמית' ובנו ג'יידן, בימים ששניהם היו נסבלים, מביאה את הסיפור הבהחלט אמיתי של כריס גרדנר – אדם שמשך את עצמו בשערות ראשו מעוני מרוד להצלחה מסחררת כסוחר מניות. אבל החלק שבו נחשף גרדנר גם כאיש משפחה למופת שמצליח לגדל לבד את בנו למרות כל הקשיים? לא הכי אמיתי.
כל הסצנות שבהן מזגזג גרדנר בין אלף ואחד ניסיונות הישרדות כלכלית לאיסופים של הילד מהגן? לא היה. למעשה, הילד שהה בתקופה הקשה הזאת אצל אמו, ג'קי – האישה שהסרט מציג באופן עקבי כמי שהפנתה עורף למשפחה כשהמצב נהיה קשה. כמו כן, הילד המשותף שלהם נולד בזמן שגרדנר היה נשוי בכלל לאישה אחרת, אבל את זה לא תראו בסרט. וגם לא את הסמים שגרדנר עצמו הודה בראיונות שסחר בהם. את הרגע שבו הוא נעצר לפני הריאיון החשוב בחייו דווקא תראו, רק שבמציאות זה לא היה בגלל דו"חות חניה שהוא לא שילם: זה היה כי ג'קי הגישה נגדו תלונה על אלימות במשפחה.
"הבריחה לניצחון": הרכב מנצח לא ממציאים
מכירים את הקלאסיקה הצ'יזית-חביבה של הבמאי ג'ון יוסטון על משחק הכדורגל של נבחרת גרמניה הנאצית נגד שאר העולם? זוכרים איך סילבסטר סטאלון, פלה ומייקל קיין עלו בהרכב שניצל את הבלגן סביב המשחק כדי להימלט ממחנה השבויים? אז הדבר היחיד שקרה במציאות הוא שחיילים גרמנים שיחקו כדורגל נגד אנשים אחרים. הקבוצה השנייה לא הייתה של שבויי מלחמה אלא של אזרחים אוקראינים שעבדו בבית חרושת בקייב, זה לא היה משחק אחד אלא שניים – האוקראינים ניצחו פעמיים, ובגומלין בכלל דרסו 0:8 - ואף אחד מהמנצחים לא ברח לשום מקום. בעצם זה החלק המבאס בסיפור: הגרמנים, שלא אהבו את ההפסד, עצרו עם הזמן חלק גדול מהשחקנים האוקראינים ושלחו את חלקם למחנות עבודה. שחקן אחד עונה למוות במרתפי הגסטפו. כל כך רחוק מסוף הוליוודי.
"בוקר טוב, וייטנאם": לפחות המלחמה באמת הייתה
הסיפור של שדרן הרדיו אדריאן קרונאוור, מי שסיפק בידור לחיילים האמריקאים בווייטנאם, עובד לאחד הסרטים המצליחים של שנות ה-80 ואחד התפקידים הכי מזוהים של רובין וויליאמס. רגע, אמרתי "עובד"? כי התכוונתי שמישהו שמע אותו וזה נתן לו השראה לכתוב סרט על גורילה.
"בוקר טוב וייטנאם" מציג את קרונאוור כחתרן בלתי נלאה, בדחן אובססיבי, ליברל על גבול הפציפיזם ואחד שפשוט לא שם זין על המשמעת הצבאית. ובכן, כלום מזה לא נכון: האיש אפילו לא הריץ בדיחות, שזה מה שכולם זוכרים מהסרט. הוא כן השמיע שירים שנחשבו קצת מחוץ לקונצנזוס והיה מאוד פופולרי בקרב חיילים, אבל הוא מעולם לא השמיע בשידור הצהרות אנטי-מלחמתיות. קרונאוור עצמו אמר בראיון שאילו היה עושה אפילו דבר אחד ממה שעושה וויליאמס בסרט, הוא היה חוטף משפט צבאי. ובנוגע לפציפיזם, הנה עובדה שאמורה לסדר לכם את הראש: קרונאוור האמיתי הוא חבר רשום במפלגה הרפובליקנית והיה מבכירי הקמפיין הנשיאות של ג'ורג' וו. בוש ב-2004. כלומר הקמפיין השני. כשכבר היה לגמרי ברור עם מה יש לנו עסק.
"ארגו": מצבנו מצוין בניכוי האמריקאים
אל בהלה, המבצע להצלת האזרחים האמריקאים מאיראן מיד לאחר המהפכה אכן התרחש במציאות. גם ההיבט שנראה מופרך – הסוואת החילוץ בסיפור כיסוי על צוות צילום הוליוודי שמחפש לוקיישנים באיראן – היה באמת. אבל, וזה לא אבל קטן: זאת לא הייתה הברקה של ה-CIA כמו שמוצג בסרט. למעשה זאת לא הייתה הברקה אמריקאית בכלל. "90 אחוז מהרעיונות, מפרטי התוכנית, היו של הקנדים", אמר על "ארגו" לא אחר מנשיא ארה"ב לשעבר ג'ימי קרטר, מי שעשה הון פוליטי לא קטן מהסיפור הזה. קרטר ציין ספציפית את קן טיילור, שגריר קנדה באיראן באותן שנים והדמות שמגלם בסרט ויקטור גרבר, כמוח שמאחורי המבצע. אם זה נשמע לכם שולי, דמיינו סרט על מבצע אנטבה שבו הקרדיט הולך לאוגנדים.
"פארגו": אמיתי כמו ביג לבובסקי
"זהו סיפור אמיתי. האירועים שמתוארים בו התרחשו במינסוטה ב-1987. לבקשת הניצולים, השמות שונו". זאת הכתובית שפותחת את סרטם הכבר-קלאסי של האחים כהן, ואין בו מילה נכונה אחת. זה לא סיפור אמיתי, האירועים לא התרחשו במינסוטה או בכלל, וממילא לא היו ניצולים לבקש דברים. אז למה החליטו הכהנים, שהמציאו את "פארגו" וידעו היטב שהוא לא מבוסס על כלום ושום דבר, לספר לנו את זה? ג'ואל כהן הסביר את זה כעבור שנים: "אם הקהל מאמין שמשהו מבוסס על אירוע אמיתי, זה נותן לך חירות לעשות דברים שבנסיבות אחרות הצופים לא היו מקבלים כסבירים". אבל זה האחים כהן, אז לכו תדעו, אולי זאת פשוט הייתה בדיחה פרטית. לא מופרך בשביל שניים שכבר שנים עורכים לעצמם את הסרטים, אבל את קרדיט העריכה נותנים לאיש לא קיים בשם רודריק ג'יינס.
"הטיסה": אם אדם נופל ממטוס הפוך באמצע הלילה
מה שנכון נכון, "הטיסה" לא מציג את עצמו כמבוסס על סיפור אמיתי. אנחנו רואים את דנזל וושינגטון מטיס ומנחית מטוס נוסעים הפוך – ממש ככה, עם הזנב כלפי מטה – ואף אחד לא מצפה מאיתנו לחשוב שזה קרה באמת. אבל הסרט הזה מוזכר בכתבה הזאת מפני שהטיסה ההפוכה היא הדבר האחד מ"הטיסה" שכן קרה באמת. רק שהוא נגמר בדיוק – הו, האירוניה – הפוך.
אם לא צפיתם או שהספקתם לשכוח, וושינגטון מגלם טייס שעולה מסטול ושיכור לטיסה שמשתבשת לגמרי, ועדיין מצליח להציל את הנוסעים באמצעות הפעלול שהוזכר לעיל. זה מבוסס על טיסה אמיתית: בשנת 2000 ניסה טייס של אלסקה איירליינס למנוע התרסקות באמצעות היפוך של המטוס ונחיתה על הזנב. אלא שלמרבה הצער, כל 88 הנוסעים נהרגו. "הטיסה", באופן די טבעי, עורר ויכוח-ליד-הקולר-בעבודה סביב השאלה אם אפשר בכלל להנחית מטוס בצורה כזאת. נו, אז עכשיו אתם יודעים מה התשובה.
"הפרקליטה": לא יכולתם להוסיף סצנה אחרי הכותרת כמו ב"הנוקמים?"
זה לא סרט חשוב במיוחד, מוכר במיוחד או שקרן במיוחד, אבל ההתעלמות שלו מפרט אחד קטן היא לטעמי אחד הרגעים הכי מקבריים בהיסטוריה של הפוסט-אמת ההוליוודית.
אם לא ראיתם, ורוב העולם לא ראה, אז הילרי סוונק מגלמת את בטי אן ווטרס, אישה שאחיה הורשע ברצח שלא ביצע – והיא החליטה לשחרר אותו ויהי מה. אז היא הלכה ללמוד משפטים, עברה הסמכה, לקחה על עצמה את התיק ו(שוב, אזהרת ספוילר מובנת מאליה) ניצחה. אחרי 18 שנה בכלא, אחיה קני (סם רוקוול בסרט) שוחרר והלך הביתה.
כל זה מתואר בלי הפרזות מיוחדות בסרטו של טוני גולדווין – במקור הוא נקרא "Conviction", מילה שמשמעותה "הרשעה" אבל גם "שכנוע פנימי" – אלא שהסרט מסתיים עם השחרור ולא עם מה שקרה בדיוק שישה חודשים לאחר מכן. מה שקרה כשקני, שאחותו הקריבה חצי מחייה כדי שיקבל בחזרה את שלו, החליט לקצר את הדרך לבית אמו וטיפס על גדר. כן, קני ווטרס ישב 18 שנה בכלא על רצח שלא ביצע רק כדי לצאת משם וליפול על הראש ולמות אחרי חצי שנה של חופש. ומאז שלמדתי את הפרט המדהים הזה, כל מה שאני יכול לחשוב עליו זה שטוני גולדווין פספס את החלק הכי חזק בסיפור.