קוונטין טרנטינו אמר בשבוע שעבר, ככה למען הסר ספק, ש"להרוג את ביל" היה סרט אחד שהוקרן בשני חלקים ולא שני סרטים נפרדים. האיש התארח בפודקאסט "סינמה בלנד", קידם את סרטו החדש "היו זמנים בהוליווד" (15.8 בישראל) וסגר פינה: "טכנית הפצנו אותו כשני סרטים, ויש כותרות פתיחה וסיום לכל אחד מהם, אבל יצרתי אותו כסרט אחד וכתבתי אותו כסרט אחד". עכשיו כשאני מתיישב לדרג את סרטיו עד כה, מן הדין שאתייחס לדברים ואדרג את שני הפרקים של "ביל" כיחידה קולנועית יחידה. אבל דבריו במטותא קצת משונים, כי החלק השני יצא חצי שנה לאחר הראשון. עם כל הכבוד לאופן שבו הסרט נכתב או תוכנן, הוא *נחווה* כשני סרטים נפרדים - ושונים מאוד באופיים ובקצבם, לטעמי גם באיכותם, שזה העניין שלשמו אנחנו כאן מלכתחילה.
לי נדמה שטרנטינו אמר את מה שאמר ל"סינמה בלנד" רק כדי ליישב איכשהו את הסתירה בין ההבטחה הנושנה שלו לפרוש לאחר שיביים עשרה סרטים והעובדה ש"היו זמנים בהוליווד" הוא טכנית העשירי, אבל לא משנה: גם אם קיו-טי לגמרי ניצב מאחורי האמירה המשונה שלו, הרשימה שלפניכם היא עניין סובייקטיבי לחלוטין - כלה בשאלת שני הבילים והחל בדירוג עצמו. תכלס, הכותרת הנכונה כאן היא "כל הסרטים של קוונטין טרנטינו, מדורגים מהגרוע ביותר לטוב ביותר לפי ראות עיניו של מבקר קולנוע אחד לא גבוה במיוחד", אבל זה לא נכנס במגבלת התווים של כותרות במאקו. על כל פנים, משזה הובהר, הבה נמנה אותם.
9) "ג'אנגו ללא מעצורים", 2012. לטעמי הסרט היחיד של קיו-טי שמסתכם בנוחות במילה "גרוע". לטרנטינו יש רעות חולות מוכרות היטב, מהנטייה לארכנות ועד הקטע המתיש של מחוות כמעט קומפולסיביות לסרטים שרק הוא מכיר, אבל ברוב המוחלט של סרטיו זה מתקזז עם יתרונות רבים. "ג'אנגו" הוא סרט נקמה ממוסמס ומפוספס, אבל זה מילא; הבעיה האמיתית שלו הוא שמדובר בחוויית צפייה מחורבנת. זה לא חכם, זה לא מצחיק, ויש 165 דקות של זה.
את "ג'אנגו", סיפורו של עבד שחור שיוצא להציל את רעייתו מידיו של בעל מטעים אכזר, ערך פרד רסקין. זה היה הסרט הראשון של טרנטינו שלא ערכה סלי מנקה - היא הלכה לעולמה ב-2010 - ונדמה שמאז הסתלקותה של העורכת הקבועה שלו חסר לקיו-טי איזה כוח מאזן שיידע לרמוז לו מתי ללחוץ על הברקס בחדר העריכה. אגב, בהערת שוליים לא קשורה בשום אופן, "היו זמנים בהוליווד" מתומחר ב-161 דקות.
8) "להרוג את ביל: פרק 1", 2003. אם לסכם במילה אחת את מה שמעצבן בטרנטינו, המילה הזאת חייבת להיות זחיחות. היא פשוט מקפלת בתוכה את כל תת-הסעיפים שמתגבשים לכדי תחושת ה"קלטו איזה חכם/מבין קולנוע/מגניב אני" שמלווה כמעט את כל סרטיו ברמה כזו או אחרת.
"ביל" הראשון הוא סרט לא רע בכלל - יש בו עשייה קולנועית יצירתית ומוקפדת והוא הוציא את המיטב מהכוכבת שלו אומה תורמן וממספר שחקני משנה, בראשם דריל האנה - אבל לכל אורכו יש תחושה שההחלטות של קיו-טי כתסריטאי וכבמאי נעשות מתוך השיקול "איזה קול יהיה אם נעשה את זה". לא עד כמה זה ישרת את הסיפור, בוודאי לא איזה אימפקט רגשי יהיה להחלטה כזאת או אחרת. וזו לטעמי התוצאה הבלתי נמנעת של התכונה המעצבנת דלעיל: הרי זחיחות היא כמעט בהגדרה נכות רגשית, וזאת בדיוק הבעיה של הסרט הזה. מגניב, זכיר, אבל לחלוטין לא זמין רגשית.
7) "שמונת השנואים", 2015. מצחיק שהסרט הזה שווק ונתפס כמערבון כשהוא הדבר הכי רחוק מזה: מדובר במחזה מצולם שקרוב יותר ברוחו ובפואנטתו ל"הנוסע השמיני" מאשר ל"בצהרי היום". אבל סליחה, אני סוטה מהעיקר, והעיקר הוא ש"השנואים" היה חוויה מתקנת-חלקית ל"ג'אנגו" *למרות* שהוא אפילו ארוך יותר (178 דקות).
מבחינתי יש כאן לקח מעניין על - שוב - האופן שבו סרטים נחווים. הדינמיקה האישית והקבוצתית בין חברי השמינייה שנקלעת בליל סופה לבקתה מבודדת בוויומינג מרגישה מדויקת, יודעת לאן היא הולכת, אומרת משהו (לא נעים, אבל בהחלט משהו) על בני אדם. זה גם אחד התפקידים היחידים של סמואל ל. ג'קסון בשנים האחרונות שלא משאיר את הרושם הברור שהוא מגלם את סמואל ל. ג'קסון, אז בכלל.
6) "חסין מוות", 2007. אני מניח שרוב הצופים והמבקרים היו מדרגים אותו נמוך יותר - אם נסכים שציון הגולשים ב-imdb מהווה מדד, הרי שה-7 העגול שלו שם הוא הציון הנמוך ביותר בפילמוגרפיה של טרנטינו - אבל אני חושב שהוא מבריק בדרכו. הבעיה היא שכדי להסביר למה צריך לעשות ספוילר בגודל של טקסס (שמתם לב שבקולנוע האמריקאי יש רק שתי אמות מידה, הגודל של טקסס והגודל של מגרש פוטבול?), אז אם לא צפיתם, הוזהרתם.
"חסין מוות" מתחיל עם חבורת נשים שנופלת קורבן לפעילותו הרצחנית של פעלולן פסיכופת (קורט ראסל). אנחנו מכירים את הדמויות, מאהבים בהן, ואז הן מתות. כולן. קאט, ואנחנו בערך באמצע הסרט כשנכנסות לתמונה דמויות נשיות חדשות לגמרי. אנחנו מתוודעים אליהן משל לא הייתה כבר אקספוזיציה, וכשהן נופלות על הפסיכופת דנן ומוצאות דרך להתחכמה לו, מתקבל אחד הטוויסטים המעניינים שראיתי אי פעם על רעיון הנקמה הקולנועית: סט אחד של גיבורים (גיבורות, זאת לא הנקודה) סוגר את החשבון הפתוח של הסט הקודם. בין ההברקה הזאת לתפקיד הבלתי נשכח של הפעלולנית זואי בל בתפקיד עצמה, איי רסט מיי קייס בנוגע ל"חסין מוות".
5) "להרוג את ביל: פרק 2", 2004. חלקו הראשון של "ביל" נראה כמו עבודה של תסריטאי ענק שנקלע להתקף של הוכחת יכולת כבמאי, שהחליט (ולטעמי לא הצליח, לא אז ולא מאז) להראות שהעשייה הקולנועית שלו ייחודית לא פחות מהכתיבה. בחלק השני נדמה שהעניין נרגע, שטרנטינו ירד קצת מה"איזה מגניב זה יהיה" והתמקד מחדש בסיפור הנקמה הפשוט שהניע את "ביל" מלכתחילה. ובעיקר, אחרי פרק ראשון שברגע האיקוני ביותר בו מושמעות שריקות - נו אתם יודעים, דריל האנה בבית החולים - החלק המצוטט והטוב ביותר של פרק 2 הוא המונולוג של ביל (דייויד קאראדין) על סופרמן.
הנה, תקשיבו רגע: "סופרמן נולד סופרמן. כשהוא מתעורר בבוקר הוא סופרמן. האלטר-אגו שלו הוא קלארק קנט. התלבושת שלו עם ה-S האדומה הגדולה, זאת השמיכה שבה עטפו אותו כתינוק כשמשפחת קנט מצאה אותו. אלה הבגדים שלו. מה שקנט לובש - המשקפיים, חליפת העסקים - זאת תחפושת. זאת התחפושת שסופרמן לובש כדי להיטמע בינינו. קלארק קנט הוא איך שסופרמן רואה אותנו. ומהם המאפיינים של קלארק קנט? הוא חלש, לא בטוח בעצמו, פחדן. קלארק קנט הוא הביקורת של סופרמן על הגזע האנושי כולו". זה רגע של כתיבה מופתית שהחזירה את קיו-טי באחת לסצנת הפתיחה של "כלבי אשמורת" ולדיון ב"כמו בתולה" של מדונה, רגע שמתעלה במי-יודע-כמה רמות על הרפרנס התרבותי המצוי, כי הוא אשכרה אומר משהו על ילידי כדור הארץ. לא קריפטון. יש רגעים גדולים אחרים בפרק השני, אבל מבחינתי זה מספיק לגמרי בשביל למקם אותו בליגה נפרדת מהראשון.
4) "ממזרים חסרי כבוד", 2009. אם שלושת הגדולים של טרנטינו הם יצירות מופת לכל דבר ועניין, אז "ממזרים" נופל מהם בעיניי רק בסעיף החדות. בעוד שסצנת הפתיחה - זוכרים, סמול טוק בין הקצין הנאצי לאיכר הצרפתי שמסתיר משפחה יהודית שלמה ליטרלי מתחת לאף של הגרמני? - היא מהגדולות שכתב וביים טרנטינו, ובעוד שהפרמיס של הסרט הוא אולי המבריק ביותר של קיו-טי (נקמה פסאודו-היסטורית של פלוגת סער יהודית בהיטלר ועושי דברו שהסיפא שלה מתרחש בתוך אולם קולנוע? קאם און, בשביל *זה* המציאו את הסרטים), הסרט גולש פה ושם לאותה זחיחות שהוזכרה לעיל. זה בולט במיוחד בצפייה חוזרת בדמותו של הנאצי קולונל האנס לנדה ובעיקר באופן שבו מגלם אותו כריסטוף וולץ; לא במקרה נהפך וולץ ממש בן סרט מהדבר הכי מרענן בהוליווד לדבר הכי מאוס בה, וניצני המנייריזם הקטלני שלו קיימים כבר בהופעת הפריצה הזאת.
"ממזרים" הוא רעיון ענק וסרט אדיר. בעיניי הוא גם הסרט הבאמת-טוב האחרון של טרנטינו, ויש משהו מעט מדאיג בזה שהוא כבר בן עשור.
3) "ספרות זולה", 1994. כנראה הסרט הכי מובהק של הניינטיז וללא ספק הסרט המגדיר של מה שנקרא באמריקאית Tarantinoesque, "איכות טרנטינואית" בתרגום חופשי. הדיאלוגים השנונים, הרפרנסים התרבותיים, המטא-קולנוע, האלימות הגרפית, הפירוק וההרכבה האינטליגנטיים של צירי זמן וקווי עלילה - הכל קיים שם. כבר אמרתי שטרנטינו הוא בעיניי תסריטאי גדול יותר משהוא במאי גדול, אבל זה נאמר יותר לזכותו ככותב, כמספר סיפורים, ופחות לגנותו כבמאי. בכל מקרה, "ספרות זולה" הוא חד משמעית הסיפור הטוב ביותר שהאיש סיפר לנו עד כה. אבל לטעמי הוא לא הסרט הטוב ביותר שקיו-טי סיפק לנו, מפני שהוא רק - טוב, "רק" - גאוני. כמו בשכלתני. כמו בלא עובד, הנה אני שוב מנג'ס בקשר לזה, ברמה הרגשית.
לקוונטין טרנטינו יש רק שני סרטים שיוצאים מן הכלל הזה, סרטים שיש להם לב. שאפשר להתרגש מהם ואיתם. זה - לצד איכויות אחרות, כן? לא זה בלבד - מה שממקם אותם מבחינתי בטופ-טו משלהם.
2) "ג'קי בראון", 1997. פאם גריר, השחקנית הכי מזוהה עם סרטי הבלאקספלויטיישן (ניצול שחורים בתרגום סביר) משנות ה-70, הייתה הבחירה של טרנטינו לתפקיד הראשי בסרט הנקמה הזה. אבל בניגוד לרוטינה הקבועה של האיש, הליהוק הזה אינו חלק מחבילת מחוות שלמה; זה רק ערך מוסף, משהו לדבר עליו בדרך הביתה. ולטעמי זה חלק בלתי נפרד מהגדולה של הסרט הזה, שלא מבזבז שנייה או גרם של מאמץ על לצאת גדול.
"ג'קי בראון" הוא עיבוד של רומן מאת אלמור לנארד, העיבוד היחיד שטרנטינו חתום עליו כתסריטאי. אולי מתוך כבוד למקור ואולי מתוך איזה קומפורט זון שהסבה לו ההצלחה גב-אל-גב של "כלבי אשמורת" ו"ספרות זולה", נראה שכל הבחירות שלו כאן הן משרתות-עלילה. אם גחמנות מסוימת תמיד הייתה חלק מהקטע של קיו-טי, הרי שבמקרה הזה היא כמעט לא קיימת. זה סרט בלי בולשיט, בלי פוזה, רק סיפור מעולה שמסופר באורח מושלם. עד היום אני זוכר את תחושת ה"וואו" שהשתלטה עליי כשהבנתי שהפינאלה מצולמת, מבוימת וכתובה לא פחות משלוש פעמים, כל אחת כדי לסגור את הזווית ואת הסיפור של דמות אחרת.
וחוץ מזה, הלב. בעצם שני לבבות, זה של הדיילת שמגלמת גריר וזה של המשחרר בערבות מקס (רוברט פורסטר). אישה חזקה שלא נותנת לחרא של החיים לכופף אותה, גבר טוב לב שלא נותן למקצוע שלו להפוך אותו לציניקן. זה כמעט נאיבי ומאוד לא "טרנטינואסק" ללכת עם דמויות כאלה עד הסוף, עד שיא הרגש. ודווקא זה לטעמי כל הקסם של "ג'קי בראון".
1) "כלבי אשמורת", 1992. בגלל הרב-שיח ההוא על "כמו בתולה". בגלל הסצנה ההיא עם האוזן. בגלל הוויכוח ע"ש "למה אני חייב להיות מיסטר ורוד". בגלל התפקידים הטובים ביותר בקריירות של טים רות', מייקל מדסן, כריס פן וסטיב בושמי, ואני לא מוסיף לרשימה את הארווי קייטל רק בגלל "רחובות זועמים". טוב, ו"נהג מונית".
"כלבי אשמורת" הוא סרט כמעט קאמרי שמתרחש ברובו בלוקיישן אחד, שלא נשען על דבר מלבד שלד סיפורי חזק - יש שוטר סמוי בין השודדים והג'וב בחנות היהלומים השתבש, מה יקרה עכשיו? - כדי להריץ 99 דקות של קולנוע מזוקק. בלי הומאז'ים, בלי בדיחות פנימיות, בלי טיפה של שופוני. הטריק הקולנועי היחיד כאן הוא סדר דברים לא-לינארי, אלא שגם זו לא גחמה; כשחושבים על זה, אין בכלל דרך אחרת לספר את הסיפור הספציפי הזה.
וחוץ מזה - אזהרת ספוילר דרגה 3, אבל מצד שני בן 27 שנים - יש כאן מיני-ברומאנס נפלא, פשוט נפלא, בין לארי/מיסטר ווייט (קייטל) לפרדי/אורנג' (רות'). כשקו העלילה הזה מגיע לשיאו ולסופו של הסרט, עם הספק-חיבוק-ספק-חניקה שמעניק הפושע לשוטר הסמוי והירייה שמסיימת את הכל, קורה דבר שמעולם לא חזר על עצמו בפילמוגרפיה של קוונטין טרנטינו ונדמה לי שכמעט לא קרה בתולדות הקולנוע בכלל: הסיפור והאופן החריג שבו הוא מסופר, השכלתני והרגשי, האקספוזיציה והפינאלה, הכל מתנקז לשנייה קולנועית אחת שבאה והולכת מילולית כמו קליע מתוך קנה.
איזה סרט, יא אללה שלי.