"באטמן" באמצע - ואיפה ממוקם "האודיסאה"? דירוג כל סרטי כריסטופר נולאן

בעולם הקולנועי של 2026, כריסטופר נולאן כבר נחשב לאחד מיוצרי הקולנוע הגדולים והמשפיעים של דורנו. מאז שפרץ לתודעה עם "ממנטו", הקריירה שלו רק הלכה וצברה תאוצה עם סרטים כמו "התחלה", "בין כוכבים", טרילוגיית "האביר האפל" ו"אופנהיימר". לכבוד עלייתו לאקרנים של "האודיסיאה", זה הזמן לחזור לכל סרטיו של נולאן ולדרג אותם מהפחות טוב ועד לטוב ביותר.

12. אינסומניה (2002)

אם משאירים מחוץ לדירוג את "מעקבים", סרט הביכורים דל התקציב של נולאן שנעשה עוד בימיו כסטודנט, המקום האחרון הולך ל"אינסומניה". וגם כאן חשוב להבהיר, כשמדובר בפילמוגרפיה של נולאן - המקום האחרון ממש לא אומר שמדובר בסרט רע.

הסרט הוא רימייק למותחן נורווגי באותו השם, ועוקב אחר בלש ותיק שמגיע לעיירה קטנה באלסקה כדי לחקור רצח, אך מוצא את עצמו נשאב למשחק פסיכולוגי מסוכן. אל פצ'ינו ורובין ויליאמס מספקים כאן הופעות נהדרות, במיוחד ויליאמס שמציג את אחד התפקידים האפלים ביותר בקריירה שלו. מה שכן, ביחס לשאר סרטיו של נולאן, קשה למצוא כאן את אותה שאפתנות ואת אותה טביעת אצבע ייחודית שהפכה אותו ליוצר כל כך מזוהה. זה סרט קטן יותר ופחות נועז מבחינה רעיונית, ובמובנים רבים מרגיש כמו שלב מעבר לפני שנולאן גיבש לחלוטין את הסגנון שהפך אותו לאחד הבמאים הגדולים בעולם.

11. טנט (2021)

אם יש סרט אחד שמוכיח עד כמה נולאן לא מפחד לקחת סיכונים, זה כנראה "טנט". מדובר באחד הסרטים השאפתניים ביותר שלו, כזה שלוקח רעיון מורכב במיוחד ומנסה להפוך אותו לשובר קופות ענק. מבחינה קולנועית, קשה שלא להתפעל. הממדים של הסרט עצומים, הצילום מרהיב והאקשן כולל כמה מסצנות הפעולה המרשימות ביותר שנולאן ביים. סצנת התרסקות המטוס, לדוגמה, כבר הפכה לאחת הסצנות האיקוניות בקריירה שלו, במיוחד בשל העובדה שהיא צולמה באופן פרקטי וללא הסתמכות על אפקטים ממוחשבים.

גם הרעיון שעומד במרכז הסרט פשוט מדהים. הוא מקורי, מתוחכם ושונה כמעט מכל דבר אחר שיצא בקולנוע המיינסטרימי. הבעיה היא שהביצוע לוקח את המורכבות הזאת צעד אחד רחוק מדי. במקום לתת לצופה להיסחף לתוך הסיפור, הסרט לעתים מרגיש כמו רצף של הסברים, מושגים וחוקים שמסרבים להיכנס למוח, מה שמקשה להתחבר באמת לדמויות ולמצוא בו משהו מעבר לפאזל אינטלקטואלי מסובך. ועדיין, גם עם כל הבעיות שלו, "טנט" הוא הישג קולנועי עצום. זה מסוג הסרטים שנראה שנועדו לצפיות חוזרות, ורבים טוענים שרק אחרי כמה צפיות מתחילים באמת להבין ולהעריך את הקסם שלו.

10. עלייתו של האביר האפל (2012)

להגיד ש"עלייתו של האביר האפל" הוא אחד הסרטים החלשים של נולאן מרגיש כמעט לא הוגן. בכל פילמוגרפיה אחרת הוא כנראה היה מדורג הרבה יותר גבוה, כי גם כאן הבמאי מספק שובר קופות אדיר עם סצנות אקשן מצוינות, צילום מרשים, מוזיקה נהדרת וסיום אפי שמצליח לחתום את הסיפור של ברוס וויין בצורה מספקת ומרגשת. גם טום הארדי בנעליו של ביין מביא למסך נבל מאיים ובלתי נשכח, וניתן להגיד שהוא חלק מרכזי מהצלחתו של הסרט.

מה שכן, זו החוליה הפחות חזקה בטרילוגיית "האביר האפל". אחרי הסרט השני, שנחשב בעיני רבים לאחד מסרטי גיבורי העל הגדולים אי-פעם, היה כמעט בלתי-אפשרי לעמוד ברף שנקבע. העלילה מעט עמוסה יותר, ויש רגעים שבהם הסרט פחות חד מקודמיו. ועדיין, מדובר בסיום ראוי לאחת הטרילוגיות הגדולות בתולדות הקולנוע. גם היום הוא מצליח לעמוד בפני עצמו כסרט גיבורי על מצוין וכסיום מספק למסע שנמשך כמעט עשור.

9. באטמן מתחיל (2005)

אחרי הכישלון של "באטמן ורובין", נדמה היה שהמותג של באטמן הגיע למבוי סתום. ואז הגיע כריסטופר נולאן ובחר לעשות משהו שונה לחלוטין. במקום עוד סרט גיבורי על צבעוני, הוא יצר סיפור מקור אפל, מציאותי ובוגר יותר, שהתייחס לברוס וויין קודם כל כדמות ורק אחר כך כגיבור על. הדבר שהכי עובד בסרט הוא הדרך שבה נולאן בונה את הדמות של וויין - הוא מקדיש זמן למסע שהוא עובר, לפחדים שלו, לאימונים ולסיבה שבגללה הוא בוחר להפוך לבאטמן. היום זה אולי מרגיש מובן מאליו, אבל ב-2005 זו הייתה גישה רעננה מאוד לז'אנר.

גם צוות השחקנים מצוין, עם כריסטיאן בייל בתפקיד הראשי, ליאם ניסן וקיליאן מרפי כנבלים נהדרים, וכמובן מייקל קיין, גארי אולדמן ומורגן פרימן שמלווים את כל הטרילוגיה. ונכון, אולי הוא פחות גדול משני סרטי ההמשך, אבל בלעדיו הם כנראה לא היו עובדים באותה צורה. זה הסרט שהתחיל את אחת הטרילוגיות המצליחות אי-פעם, וגם יותר מ-20 שנה אחרי יציאתו הוא עדיין מרגיש ייחודי ומהנה, במיוחד על רקע סרטי הקומיקס העכשוויים.

8. דנקרק (2017)

"דנקרק" הוא כנראה הסרט הכי שונה בקריירה של כריסטופר נולאן. במקום להתמקד בדיאלוגים ארוכים או בעלילה מסובכת, הוא מספר את הסיפור כמעט לחלוטין דרך הצילום, המוזיקה ותחושת המתח. הסרט מבוסס על מבצע החילוץ ההיסטורי בחופי דנקרק במלחמת העולם השנייה, והוא בנוי סביב שלושה קווי זמן שונים: "החוף", שמתרחש לאורך שבוע ועוקב אחר החיילים שממתינים לפינוי. "הים", שמתרחש לאורך יום ועוקב אחר האזרחים שמגיעים לסייע בחילוץ. ו"האוויר", שמתרחש לאורך שעה ועוקב אחר טייסי חיל האוויר שמגנים על הכוחות מהשמיים.

כמו שנולאן אוהב לעשות, גם כאן המבנה הלא-ליניארי משחק תפקיד מרכזי, ושלושת קווי הזמן מתחברים בהדרגה לקראת סופו. יחד עם הצילום המדהים של הויט ואן הויטמה, העריכה שמשחקת תפקיד משמעותי, המוזיקה של הנס זימר והשימוש במצלמות איימקס, התוצאה היא חוויה קולנועית עוצמתית שנועדה למסך הגדול, בדיוק כמו שנולאן אוהב.

7. ממנטו (2000)

לפני שהפך לאחד הבמאים הגדולים והשאפתניים בעולם כפי שאנחנו מכירים אותו כיום, כריסטופר נולאן ביים סרט קטן יחסית שכבר הראה את אחד הדברים שהכי מזוהים איתו עד היום: היכולת לשחק עם מבנה הסיפור ולגרום לצופה לחשוב מחדש על כל מה שהוא רואה מול העיניים.

"ממנטו" עוקב אחר לאונרד (גאי פירס), אדם שסובל מאובדן זיכרון לטווח קצר ויוצא לחפש את האדם שאחראי לרצח אשתו. מכיוון שהוא לא מסוגל ליצור זיכרונות חדשים, הוא נאלץ להסתמך על תמונות פולארויד, פתקים וקעקועים על גופו כדי להמשיך בחקירה. אבל מה שהופך את "ממנטו" ליצירה כל כך מיוחדת הוא הדרך שבה הסיפור מסופר. נולאן בונה את הסרט בצורה לא ליניארית, כשהעלילה המרכזית מתקדמת לאחור ומשתלבת עם קו עלילה נוסף שמסופר בסדר כרונולוגי (והוא בשחור-לבן לצורך הפרדה). זו בחירה מדהימה ששמה את הצופה באותו תדר עם הדמות הראשית. נכון, "ממנטו" אולי לא הסרט הכי גדול מבחינת היקף, אבל הוא אחד הסרטים שהכי הגדירו את נולאן כיוצר, דווקא בזכות הדרך שבה הוא בחר לספר את הסיפור.

6. האודיסאה

"חורבן טרויה היה חורבן העולם כולו". זהו המשפט שנאמר במהלך סרטו החדש והשאפתני של נולאן, ובמובן מסוים גם מקשר אותו ישירות לסרטו הקודם, "אופנהיימר". גם כאן נולאן מעביר שיעור על לקיחת אחריות ועל המחיר של חטאי בני האדם. תחת הסיפור המיתולוגי הוא מציג ביקורת חריפה על מלחמה ועל ההשלכות שלה, לא רק על העולם אלא גם על האדם עצמו. האנושות משלמת בשינוי פניה לרעה, רעיון שמתבטא דרך השימוש ההולך ודועך בחוקו של זאוס, ואודיסאוס משלם בייסורים פנימיים ובאיבוד הדרך, גם פיזית במסעו הביתה וגם מוסרית במסעו בחזרה אל האדם שהיה לפני חטאיו במלחמת טרויה.

הבעיה של "האודיסאה" טמונה בסיפור הזה מלכתחילה: הוא פשוט גדול מדי. להכניס מסע כזה לתוך שלוש שעות גורם לו להרגיש מעט מזורז בחלקים רבים, ובכך גם לאבד חלק מהאפקט שלו. כל אחד מהמפגשים שאודיסאוס עובר מרגיש כמו סיפור שלם בפני עצמו, אך הסרט לא שוהה בהם מספיק זמן כדי שיותירו חותם ייחודי באמת. אולי בגלל זה "בין כוכבים" עדיין נשאר האודיסאה המוצלחת יותר של נולאן, שם המסע הביתה והלב הפועם של הסרט מרגישים אינטימיים ואנושיים יותר. קשה אפילו לבוא בטענות לנולאן על זה, כי לא בטוח שיש דרך אמיתית לפתור את הבעיה במסגרת של סרט אחד. ובכל זאת, נדמה שגרסת במאי באורך של ארבע או חמש שעות הייתה מאפשרת לסיפור לנשום ולהגיע אפילו גבוה יותר, מעבר למצוינות שכבר קיימת בו.

5. התחלה (2010)

אחרי שהשלים את טרילוגיית "האביר האפל", כריסטופר נולאן קיבל שוב את ההזדמנות ליצור משהו מקורי לחלוטין. התוצאה הייתה "התחלה", אחד הסרטים השאפתניים, המורכבים והמרשימים ביותר של המאה ה-21, שנחשב עד היום לאחת היצירות הגדולות ביותר שלו. הסרט עוקב אחר קוב, בגילומו של לאונרדו דיקפריו, גנב מקצועי שמתמחה בחדירה אל תוך חלומות של אנשים כדי לגנוב מהם מידע וסודות. כמו בהרבה מסרטיו של נולאן, גם כאן הרעיון המרכזי הוא מה שהופך את הסרט לכל כך מיוחד. עולם החלומות, חוקי הזמן והאפשרות ליצור מציאויות שלמות בתוך התודעה מאפשרים לו לבנות עולם קולנועי מקורי ויוצא דופן.

אבל מעבר לרעיון הגדול, "התחלה" עובד גם ברמה הרגשית. מתחת לכל המורכבות מסתתר סיפור על צער, אשמה והקושי לשחרר את העבר, וזה בא לידי ביטוי בקשר של קוב עם אשתו וילדיו. גם מבחינה טכנית מדובר בהישג אדיר. הסצנות הוויזואליות (כמו המסדרון המסתובב) והפסקול הבלתי-נשכח של הנס זימר הפכו לחלק בלתי נפרד מהחוויה. הדרך שבה נולאן הצליח לקחת רעיון כל כך מורכב ולהפוך אותו לשובר קופות עולמי היא אחת ההוכחות לכך שאפשר עדיין ליצור קולנוע מקורי ושאפתני לקהל הרחב.

4. בין כוכבים (2014)

במובנים רבים, "בין כוכבים" מרגיש כמו גרסה מודרנית לסיפור מסע קלאסי, ואפילו יש בו נקודות דמיון מעניינות ל"האודיסאה". בשני המקרים מדובר בגיבור שיוצא למסע כמעט בלתי-אפשרי אל הלא נודע, מתמודד עם כוחות גדולים ממנו, ובעיקר מנסה למצוא את הדרך חזרה הביתה אל האנשים שהוא אוהב. גם במרכז שני הסיפורים עומדת השאלה מה אדם מוכן להקריב כדי לחזור למשפחה שלו, גם אם הדרך לשם דורשת ממנו לעבור שנים של מרחק וזמן.

כמובן, כמו תמיד אצל נולאן, גם כאן הרעיון המדעי הוא חלק גדול מהקסם. הסרט מתעסק בתורת היחסות, חורים שחורים וממדים נוספים, אבל מצליח להפוך מושגים מורכבים לחוויה קולנועית מרגשת ונגישה. בכלל, השילוב בין הצילום המרהיב (בעיקר הסצנות שצולמו במצלמות איימקס), המוזיקה האדירה של הנס זימר והאפקטים הופך את "בין כוכבים" לאחת מחוויות הקולנוע הגדולות של המאה ה-21. אבל מעל הכל הכוח האמיתי של הסרט מגיע מהלב שלו. למרות שהוא עוסק בחלל, ביקום ובשאלות הגדולות ביותר על האנושות, בבסיסו זה סיפור פשוט מאוד על אהבה, געגוע והקשר בין אב לבת. אולי זו הסיבה שהוא גם אחת היצירות האנושיות ביותר של נולאן.

3. אופנהיימר (2023)

כריסטופר נולאן עשה משהו שונה לחלוטין עם "אופנהיימר". לראשונה מזה הרבה זמן הוא לא ביים סרט אקשן או מדע בדיוני, אלא דרמה ביוגרפית ופוליטית שמתמקדת באחד הרגעים המשמעותיים ביותר בהיסטוריה האנושית. הסרט מספר את סיפורו של רוברט אופנהיימר, הפיזיקאי שעמד בראש פרויקט מנהטן ופיתוח פצצת האטום במהלך מלחמת העולם השנייה. אבל במקום להפוך את הסיפור לסרט מלחמה קלאסי, נולאן מתמקד באדם שמאחורי ההישג המדעי, בקונפליקטים המוסריים שלו ובהשלכות של יצירת הנשק ששינה את העולם לנצח.

גם כאן המבנה הקולנועי שאפתני במיוחד. הסרט נע בין תקופות שונות בחייו של אופנהיימר, ומשתמש בצילום צבעוני ובצילום שחור-לבן כדי להציג נקודות מבט שונות בסיפור. מבחינה טכנית, "אופנהיימר" הוא הישג אדיר. נולאן צילם חלקים נרחבים מהסרט במצלמות איימקס, כולל שימוש חדשני בפילם שחור-לבן, והתוצאה היא חוויה ויזואלית יוצאת דופן. גם שיתוף הפעולה השני שלו עם המלחין לודוויג גורנסון ("טנט", "הפנתר השחור") נחשב לאחת מהעבודות המוזיקליות המרשימות בקריירה שלו.

וכמובן, אי-אפשר לדבר על הסרט בלי להזכיר את סצנת הסיום. מדובר באחד הרגעים החזקים ביותר שנולאן ביים, סיום שמרכז בתוכו את כל השאלות שהסרט מעלה על כוח, אחריות והמחיר של הקונפליקטים האנושיים. "אופנהיימר" היה גם הסרט הראשון של נולאן שזכה להכרה משמעותית באוסקר, כולל זכייה בפרס הסרט הטוב ביותר ובפרס הבימוי.

2. האביר האפל (2008)

יש מעט מאוד סרטי קומיקס שאפשר להגיד עליהם שהם שינו את הקולנוע, אבל "האביר האפל" הוא ללא ספק אחד מהם. נולאן לקח את אחת הדמויות המוכרות בעולם ושם אותה במרכז סרט פשע אפל, מורכב ובוגר, כזה שהצליח לפרוץ הרבה מעבר לגבולות הז'אנר ולהפוך לאחד הסרטים הגדולים של המאה ה-21. הוא ממשיך את סיפורו של ברוס וויין, שמנסה לבסס סדר בגות'האם תחת חליפתו כבאטמן, אך מוצא מולו את האתגר הגדול ביותר שלו בדמות הג'וקר.

במקום ליצור עוד נבל קלאסי, נולאן מציג דמות כאוטית לחלוטין, שמטרתה אינה כסף או כוח אלא להוכיח שכל מערכת של סדר ומוסר יכולה להתפרק. ההופעה האגדית של הית' לדג'ר בתפקיד הג'וקר הפכה לאחת ההופעות הזכורות בתולדות הקולנוע, ואף זיכתה אותו באוסקר לאחר מותו. גם מעבר לכך, "האביר האפל" הוא מותחן פשע מרתק שבוחן דילמות מוסריות וצדק. נולאן מצליח לגרום לצופה להבין לא רק את הגיבור, אלא גם את העולם האפור שבו הוא פועל, וזה מה שהופך אותו לכה מיוחד.

כמעט שני עשורים אחרי יציאתו, "האביר האפל" עדיין נחשב בעיני רבים לא רק לאחד מסרטי הקומיקס הטובים ביותר אי-פעם, אלא לאחד הסרטים הגדולים של המאה ה-21. הוא הצליח לעשות את מה שמעט מאוד סרטים מהז'אנר הצליחו לעשות - לקחת סיפור על גיבור על ולהפוך אותו ליצירה קולנועית עמוקה, אפלה ובלתי נשכחת.

1. יוקרה (2006)

"יוקרה" הוא אולי אחד הסרטים שהכי מייצגים את נולאן כיוצר. עוד לפני שעסק בחלומות, זמן, חלל או גיבורי על, הוא כבר הראה כאן את האהבה שלו לסיפורים מורכבים, מבנים לא ליניאריים ורעיונות שגורמים לצופה לחשוב מחדש על כל מה שהוא ראה. הסרט מתרחש בלונדון של סוף המאה ה-19 ועוקב אחר היריבות האובססיבית בין שני קוסמים - רוברט אנג'יר בגילומו של יו ג'קמן ואלפרד בורדן בגילומו של כריסטיאן בייל. מה שמתחיל כתחרות מקצועית הופך במהרה למאבק אישי הרסני, וככל שהשניים מנסים להתעלות אחד על השני ולחשוף את הסודות שמאחורי הקסמים שלהם, היריבות מגיעה למקומות אפלים ומסוכנים יותר ויותר.

נולאן משחק עם המבנה של הסרט, עם נקודות מבט שונות ועם גילויים שמשנים לחלוטין את הדרך שבה מסתכלים על הסיפור. זהו סרט שמתגמל צפייה חוזרת, מכיוון שכמעט כל פרט קטן שמופיע לאורך הדרך מקבל משמעות חדשה לאחר שמבינים את התמונה המלאה."יוקרה" הוא סרט מרשים על אובססיה, אבל הוא גם בעיקר מפתיע. הטוויסט הגדול שלו הוא חלק מהסיבה שהסרט עובד כל כך טוב ונשאר בזיכרון שנים אחרי הצפייה.

הכתבה פורסמה באתר Seret