אחרי שעלה בארה"ב בקיץ האחרון, ורגע לפני ש"אהבה בשחקים: מאווריק" מחזיר את ואל קילמר לאחד התפקידים הכי גדולים שלו, הסרט הדוקומנטרי "ואל" זמין לצפייה החל מהיום ב-yes VOD וב-yes דוקו. לרגל העלייה, חזרנו לביקורת שפרסמנו עליו ועל הסרט "Roadrunner" מוקדם יותר השנה.
אין קשר ממשי בין "ואל", הסרט התיעודי שמבוסס על אינסוף קטעי הווידיאו הביתיים שצילם ואל קילמר לאורך חייו, ו"Roadrunner", הסרט התיעודי על חייו והתאבדותו של השף אנתוני בורדיין. אבל שניהם יצאו לאחרונה, שניהם עוסקים באנשים שלאורך רוב הביוגרפיות שלהם נראו כמי שחיים את החלום – לא רק של עצמם, של רובנו – ומול שניהם מצאתי את עצמי מתקשה לעכל את הפער שבין הפסגה לשפל.
במקרה של קילמר זאת כוכבות-העל של האייטיז והניינטיז מול מה שעולל לו בשנים האחרונות סרטן הגרון; אצל בורדיין זאת פחות השאלה למה אדם שנהנה למחייתו מחליט לסיים את החיים האלה, ויותר תחושת ה"וואלה, אז בגלל זה" שמתגנבת לתוך רבע השעה האחרונה של הסרט (כלומר, "Roadrunner" לא עושה את הטעות השטחית של סימון סיבה אחת ויחידה להתאבדותו של בורדיין, אבל קשה להתעלם מהתחושה שזאת לא הייתה גחמה או רגע של חולשה).
אפשר להתפלסף שעות – שנים – על מה שהופך אמנות לאמנות. אבל בעיניי, הפרמטר הראשון טמון בכוח של יצירה לגעת באיזושהי טריטוריה של מה שנקרא באנגלית The human condition (מעולם לא נתקלתי בביטוי עברי שמדייק את זה ככה, אבל אני מוכן להתפשר על "ההוויה האנושית"), וכאן טמון עוד מהמשותף לשני הסרטים היותר-שונים-מדומים האלה. שניהם עשו אותי נורא עצוב, ושניהם השאירו אצלי תובנה זהה לגבי אותו human condition: פאק, כמה שהחרא הזה שביר.
"ואל" של טינג פו וליאו סקוט הוא 109 דקות של נוסטלגיה קולנועית, תיעוד אישי/משפחתי ויומן מחלה, מלווה בקריינות שכתב קילמר ומקריא בנו. הסרט הזה נולד פעמיים: לאחרונה ב-2014, כשהתגלה בגרונו של קילמר הגידול שגדע את הקריירה שלו; כחלק מתהליך ההחלמה הגופני והנפשי הוא חזר אל הארכיון הפרטי העצום שלו, שהתגלה כאוצר רב רבדים – ולראייה, "ואל" מורכב רובו ככולו מאותם קטעי וידיאו ופילם שצילם בעצמו. הלידה הראשונה של הסרט הייתה בשנות ה-70 המאוחרות, כשקילמר הפך כהגדרתו ל"בחור הראשון שהכרתי שהייתה לו מצלמת וידיאו"; משמעות ההתחלה המוקדמת של התיעוד היא שאנחנו נחשפים לטרגדיה המכוננת של המשפחה ושל האיש, מותו של אחיו הבכור – והמנוע היצירתי של קילמר עצמו - בגיל 15. "יש פה כל כך הרבה מוות", אומר קילמר המבוגר כשהוא עובר ליד הבית שהיה ביתו ומסרב להיכנס בשעריו.
"רציתי לעשות סרט על משחק, על השאלה איפה אתה מסתיים והדמות מתחילה", אומר קילמר בתחילת הסרט, אבל האמת היא שלהבטחה הזו אין ממש כיסוי – וטוב שכך, בין השאר כי קילמר מעולם לא היה שחקן מעניין מספיק כדי שהתשובה תהיה מספיק מעניינת. בהפוך על הפוך, מה שמרתק ב"ואל" הוא דווקא חוסר היכולת של קילמר להפוך לסוג השחקן שרצה להיות, לסכסוך שלו עם רבים מהסרטים ששיחק בהם, לפרפקציוניזם הנודע לשמצה שלו, ומעל לכל – ליחסים האמביוולנטיים שהוא מנהל כיום עם תהילת העבר של על עצמו.
במעמד הקשה ביותר בסרט, קילמר מגיע לכנס כדי לחתום על תמונות ומזכרות מסרטיו הישנים. בשלב מסוים הוא חש ברע, מקיא את נשמתו, מפונה מהמקום ולבסוף מוחזר אליו בכיסא גלגלים
במעמד הקשה ביותר בסרט, קילמר מגיע לכנס "קומיק קון" כדי לחתום על תמונות ומזכרות מסרטיו הישנים. בשלב מסוים הוא חש ברע, מקיא את נשמתו, מפונה מהמקום ולבסוף מוחזר אליו בכיסא גלגלים. דקות קודם לכן הוא מספר על המאבק שחווה כדי להתגאות במורשתו במקום לחוש בושה על סחיטת המזומנים האחרונים ממנה כיום, אבל קשה להשתחרר מהתחושה שהבחילה שלו בכנס אינה רק פיזית.
בזה, יותר מכל, טמון כוחו של "ואל": לא סוגיית השחקן והדמות, אלא השאלה של עוצמת הנפילה. האם קשה יותר להתמודד עם אבדן היכולת לדבר – או עם גירושים, או עם ההשלכות של טראומת ילדות – אחרי שהיית באטמן וג'ים מוריסון והזמר/מרגל ההוא ב"סודי ביותר"? קילמר לא עונה על זה במישרין, רק אומר שהיו לו חיים מופלאים, ומשאיר לנו לתהות בנוגע לתשובה. זה ללא ספק אפקטיבי יותר, אבל גם מצמית יותר; הרי רובנו כבר לא נהיה באטמן. אם יאבחנו אותנו עם מחלה קשה, רובנו לא נוכל להתנחם בזה שאנשים עדיין רוצים את החתימה שלנו.
אנתוני בורדיין: איש שחי חלום שהוא אפילו לא חלם
"Roadrunner" של מורגן נוויל הוא 119 דקות של ביוגרפיית "עלייתו ונפילתו" שנעה בחוכמה בין אינסוף קטעי הארכיון הטלוויזיוניים מהמסעות הקולינריים והאחרים של בורדיין, וגלריה של מרואיינים שבאמת הכירו את האיש ובאמת מצליחים לספק פרשנות לחייו ולמותו. בהקשר הזה, קשה לחשוב על ביוגרפיות שונות יותר מאלו של קילמר ובורדיין: בעוד שהראשון הקדיש את חייו להגשמת חלום (משותף, שלו ושל אחיו המנוח), השני הוא מקרה קלאסי של נקלע לסיטואציה. במקרה נהיה טבח, במקרה נהפך לשף, במקרה קיבל צ'אנס לצאת מהמטבח לטלוויזיה, במובנים רבים נהיה במקרה גם איש משפחה בשלב מאוחר יחסית של חייו.
אם אנתוני בורדיין, שהתאבד בגיל 61, סבל מתסמונת המתחזה בגלל כל המקריות הזו, אז ב"Roadrunner" אין זכר לזה. מה שהסרט מצייר כמפתח הנפשי המרכזי שלו – ושוב, בלי לעשות את זה במשיכות מכחול גסות מדי – הוא אישיות טוטאלית במובן הדו-קוטבי של המילה, קרי אדם שנשאב כל כולו לתוך תחום או מערכת יחסים, אבל גם מאבד בהם עניין באותה מידה של טוטאליות, ולאו דווקא במודע. כמו כל דבר אחר בחיים זה לא השתפר אצלו עם הגיל, ובעוד שהמחצית הראשונה של הסרט מלהיבה ממש כשאנחנו עדים למעגלים החברתיים, האישיים והמקצועיים שנבנו סביב האיש לאורך רוב שנותיו, בישורת האחרונה אנחנו עדים להתפוררות של המעגלים הללו, ולא מפני שהם היו מזויפים מיסודם אלא כי כזה היה האיש וזהו.
בסוף חייו היה אנתוני בורדיין אדם בודד, ולא במובן המטאפורי או נודניקי של המילה. לא "בודד בפסגה", אלא אשכרה בודד. עדיין מוקף במעגל חברתי, אבל משולל מעגל גרעיני, אינטימי, וצריך לשמוע ולראות את ההשפעה של זה עליו כדי להבין את עוצמת המכה בבטן: הנה איש שחי חלום שהוא אפילו לא חלם, וזה לא עוזר לו בשיט כשהוא קם בוקר אחד לכלום רגשי.
אני ממליץ בלב חצוי לצפות בשתי היצירות התיעודיות המצוינות האלה, "ואל" ב-yes ו"Roadrunner" ב-HBO מקס. הן מתגמלות בדרכן, אבל הן גרמו לי ועלולות לגרום גם לכם לרצות להיאחז בכל הכוח במה שטוב ונוכח, כי לכו תדעו כמה זמן זה יישאר – טוב, או נוכח. או שאולי בעצם המילה הנכונה היא לא "עלולות" אלא "עשויות", ואז ההמלצה היא כבר בלב שלם לגמרי. רק כבד.