שחקנים טובים יודעים לצאת גדולים מסרטים קטנים. פיליפ סימור הופמן נתן את אחד התפקידים הכי זכירים שלו ב"ואז הגיעה פולי", לא בדיוק יצירה לאוסקרים; פלורנס פיו הייתה הסיבה הכי טובה, ולמען האמת גם היחידה, לצפות ב"האלמנה השחורה"; מרגו רובי הייתה נהדרת בגלגול הקולנועי הראשון והנורא של "יחידת המתאבדים"; אלי וולך הבריק דרך האפרפרות של "הסנדק 3". ואילו חיים טופול, שהלך לעולמו בגיל 87, יצא ענק משניים מהסרטים הכי גרועים של שנות ה-80.
בקריירה ההוליוודיות של טופול נרשמו פסגות של ממש, בראשן "כנר על הגג" שזיכה אותו בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר; "הטל צל ענק", שבו שיחק לצד ג'ון ויין, פרנק סינטרה, יול ברינר וקירק דגלאס; ו"גלילאו", שבו לוהק לתפקיד הראשי תחת שרביטו של ג'וזף לוסי הגדול ("המשרת"). בקולנוע הישראלי קנה טופול מקום בנצח בעודו בחייו עם פילמוגרפיה שכוללת את "סאלח שבתי", "אלדורדו" ו"ארבינקא" - ועדיין, שום סיכום של הקריירה המפוארת שלו לא יהיה שלם בלי "פלאש גורדון" ו"לעינייך בלבד". כן כן, סרט המדע הבדיוני הכושל שזכור בעיקר בגלל השיר ההוא של קווין, והפרק ה-12 בסדרת ג'יימס בונד שזכור בעיקר בגלל הפוסטר שבו 007 ניצב עם אקדח שלוף בין זוג רגליים של אישה בבגד ים.
"פלאש גורדון" נראה תמיד כמו תאונת דרכים בין אופרת חלל לגיטימית ופרודיה על, ובכן, הכל. כשהסרט מתחיל נדמה שהוא לוקח את עצמו ברצינות, אבל ככל שמתקדמת העלילה על כוכב הפוטבול שמוצא את עצמו נתון לגחמותיו של קיסר החלל האכזר מינג, כך העסק כולו נעשה מגוחך לגמרי – ולרגע לא ברור אם לזה התכוון הבמאי מייק הודג'ס, או שפשוט ככה יצא לו. אפילו מקס פון סידוב האיקוני נראה אומלל בתפקיד מינג, שלא לדבר על סם ג'יי ג'ונס כפלאש גורדון, אבל טופול? הוא מגלם את המדען ד"ר האנס זרקוב כאילו רק הישראלי פיצח מהרגע הראשון את הטון הכל כך לא יציב של הסרט הביזארי הזה.
זרקוב של טופול מגוחך כשצריך ומלחיץ כשצריך, מעורר השראה לפרקים ומצחיק לאורך כל הדרך. בסצנה הכי טובה בהשתתפותו הוא נדון לשאיבת מוח שבמהלכה הוא צופה בכל זיכרונותיו מאז לידתו; טופול מצליח להפוך רגע קולנועי ביזארי, על גבול המעליב – ברצינות, היינו *חייבים* לראות שם את עליית הנאצים? – למשהו כמעט מרגש, כמעט פיוטי. חצי שעת סרט מאוחר יותר הוא דוהר על אופנוע מעופף, כולו כריזמה ונחישות שחורכת את המסך על אפם ועל חמתם של האפקטים האיומים, פשוט איומים.
"לעינייך בלבד" הוא בהחלט לא הסרט הגרוע ביותר בסדרת בונד, אבל בהיותו חלק מהקדנציה של רוג'ר מור, גם הוא נראה היום צ'יזי – שלא לדבר על מיזוגיני – ברמת קיצון. יותר מזה, סרטי בונד באשר הם ייצרו מעט מאוד דמויות משנה זכירות שאינן של נבלים. טופול, בתפקיד המבריח המקסים מילוס קולומבו, הצליח לצאת מן הכלל הזה בעזרת הקסם האישי שלו – ובעזרת כמות לא אנושית של פיסטוק.
האגדה מספרת שטופול עצמו היה זה שהציע לבמאי ג'ון גלן שקולומבו יפצח פיסטוקים לכל אורך הסרט; אני רוצה לחשוב שזה נכון, כי אין חובב בונד שלא זוכר את הפיסטוק הזה ואת הדמות הזאת, שמבליחה כמו מגדלור בתוך ים בעומק 127 דקות.
פיצח את ה-DNA הבלתי אפשרי של "פלאש גורדון", פיצח את דרכו אל היכל התהילה של 007. חיים טופול ייזכר בזכות הישגים וסרטים הרבה יותר גדולים, אבל דווקא כשענק הולך מאיתנו, יפה להקדיש רגע גם לקטנים.