ההימור על "קברט" היה גדול. והוא השתלם בגדול

כשצפינו בפרמיירה של "קברט" בפברואר האחרון, כמה רגעים לפני מלחמת האריות השואגים והמחסלים, האזכור שאולם הקאמרי 1 מהווה מרחב מוגן היה כמעט משעשע. כבר באותו שבוע אבד כל סיכוי להתקהלות שכזו, ומאז החוויה רק קיבלה זיכרון עוצמתי יותר. כי גרסת 2026 של הקאמרי ל"קברט" - ממחזות הזמר הגדולים של כל הזמנים, מהסוג שתמיד נשאר רלוונטי הודות למציאות שממשיכה להידרדר ולחברה שנכנעת לאותן רעות חולות - היא אירוע תיאטרוני מרשים. אין כאן ניסיון לברוא את עולם המחזה מחדש, או להדביק עליו סמליות ישראליות עכשווית.

עכשיו, חודשיים אחר כך, "קברט" עולה מחדש החל מסוף השבוע הקרוב. עלילת המחזמר מתרחשת בברלין של תחילת שנות ה-30, ערב עליית הנאצים לשלטון, ומתמקדת בקיטקט קלאב - מרחב מופקר, מיני, פרוע ותוסס, ולכאורה מנותק מהמציאות הפוליטית הסוערת שבחוץ. אל העיר מגיע הסופר האמריקאי והביסקסואל קליפורד בראדשו, שנשאב לרומן עם זמרת המועדון סאלי בולס, בעוד שהאווירה האנטישמית והאלימה סביבם הולכת ומחריפה. דרך סיפורם, ובמקביל לעלילה משנית של בעלת מלון הדירות והרומן שלה עם ירקן יהודי, "קברט" מציג חברה שמעדיפה לעצום עיניים מול סכנה פוליטית ממשית, עד שכבר מאוחר מדי והסוף הטרגי והבלתי נמנע מתממש באין מפריע.

כבר מהרגע הראשון שנכנסים לאולם, שהוסב למועדון הקיטקט הברלינאי, ניכר שמדובר בהפקה מושקעת במיוחד. התפאורה עשירה וחכמה, ובעבודה משותפת עם מחלקת התאורה היא משתנה בקלות ממלון הדירות למועדון הקברט או לרכבת במעברים חלקים ומהירים. התלבושות מרהיבות, שובביות ומהממות, ולא נופלות מהפקות גלובליות גדולות אחרות של המחזמר. אחרי ההפקה המרשימה של הקאמרי ל"מלאכים באמריקה", "קברט" היא עוד הפקה מרהיבה שניכר שבתיאטרון מהמרים עליה, ובגדול.

רן דנקר, כמנחה הערב, מפגין כישורי תנועה ושירה מרשימים וניכר שהשקיע לא מעט בעבודה על הדמות. מצד אחד קריצות מתמשכות לכיוון הקהל בתור שובר הקיר הרביעי, מתבונן/משתתף מהצד ומודע כמונו לאימה שמאיימת לפרוץ בכל רגע - ומצד שני שותף מלא לקאסט, נועז וגס כיאה לרוח התקופה. ברגעים מסוימים דנקר מרגיש כמעט מתוק מדי לתפקיד, כשקולו כמעט צלול ונקי והמחוות הקוויריות ברגעים מסוימים מעט מאולצות, אבל במחצית השנייה הוא זוהר ומגיע לשיא כשהוא מפליא לבצע את "לא אכפת לי" בעודו מטפס על כיסאות השורות הראשונות, כמו מוכיח חד משמעית שהוא ראוי לגלם את הדמות.

חני פירסטנברג, שחולקת את התפקיד שלה עם ליהי טולדנו, מדהימה כסאלי בולס. מהרגע שהיא עולה לבמה בנאמבר מתוקתק של "אף מילה לה" היא ממגנטת - מצד אחד ציפור פצועה שברירית, מצד שני דיווה חסרת בושה - וסוחבת את אותה אנרגיה גבוהה וחיבור רגשי לכל אורך ההצגה, שהיא אירוע של שלוש שעות. נדב נייטס בתור התפקיד הלא מתגמל של קליף, אהובה של סאלי, ממלא אותו כמו שצריך וקשה שלא לקבל פלאשבק לתפקיד שגילם ב"מלאכים באמריקה". ושהם שיינר וכנרת לימוני, בתור ארנסט לודוויג ופרוליין קוסט, מצוינים: נוכחות בימתית, טיימינג קומי, כריזמה. תענוג בכל רגע שהם על הבמה, ובוודאי כשדמותה של לימוני שרה.

הלב האמיתי של המחזמר נמצא בסיפור של הנאהבים המבוגרים והמרוטים, כשלאורה ריבלין ועמי ויינברג מספקים את הרגעים הנוגעים ביותר בערב, עם סיפור האהבה המאוחרת שנגדע באכזריות בצל האנטישמיות הגואה. בלי מניירות ועם חן רב, הם בונים מערכת יחסים עדינה ואמינה, ואנחנו כקהל דואגים להם מהרגע הראשון ועד הסיום הנורא מכל. אחד משיאי הערב טמון בשיר של השניים, שיר האננס, וזה גם המקום לדבר על עבודת האנסמבל המרשימה של שחקני "קברט". הלהקה, אסופת תפקידים "קטנים" כביכול, היא העוגן של הערב, הם והתזמורת. האנסמבל פועל כיחידה אחת חיה - ובזכות תמיכה של תלבושות, תפאורה ותאורה, נוצרים במהלך הערב רגעים מרהיבים וקרקסיים בדיוק כמצופה.

למרות חוסר איזון בין המחצית הראשונה והשנייה, ואף על פי שבעיניי הבחירה הבימתית לאחד הלהיטים - "כסף מסובב ת'עולם" - עבדה פחות טוב, "קברט" מצליח לסחוף עד הסוף החזק, כשהמחצית השנייה מספקת טלטלה ויזואלית עם דימויים שעבור הקהל ישראלי פוגעים בעצב מאוד מסוים. צריך אומץ כדי להעלות שואו בכזה אורך, והעובדה שכל הקהל חזר לאולם אחרי ההפסקה, ונעמד למחוא כפיים, היא ההוכחה שהעבודה שהושקעה פה השתלמה בגדול.

"קברט" רוצה שנרגיש לערב אחד כמי שהזדמנו למועדון הקיטקט בברלין של שנות ה-30, ולא כצופים תמימים אלא כשותפים פסיביים להידרדרות וההקצנה. הבחירה הזו מחדדת את שאלת האחריות: מה אנחנו רואים, ומה אנחנו בוחרים להדחיק או להצדיק. עכשיו רק צריך לראות אם גם המציאות של המלחמה הזאת תזלוג לבמה.