המחזה "מלאכים באמריקה" היה נקודת מפנה עבור התיאטרון האמריקאי וגם מבחינת התרבות הלהט"בית העולמית. זה התחיל בתור מחזה ששינה את כללי המשחק: הצגה באורך שבע שעות המחולקת לשני מחזות, "מילניום קרב" ו"פרסטרויקה", הנעה בין פוליטיקה לפנטזיה קוויריות נוצצת ולא-מתפשרת. בזמן אמת נתפס המחזה בתור ההצגה הגדולה ביותר של התקופה, וככל שהשנים עברו, "מלאכים באמריקה" מיצבה את מעמדה כאירוע גדול הרבה יותר. עכשיו, 30 שנה אחרי שעלה לבמה בישראל בפעם הקודמת, המחזה הענק הזה חוזר לתיאטרון הקאמרי בחלקו הראשון - וזה פשוט עובד.
"מלאכים באמריקה" מספר את סיפורן של שבע דמויות מניו יורק של שנת 1985. פריור וולטר הוא גבר הומו שחלה באיידס וננטש על ידי אהובו היהודי לואיס כשהמחלה הולכת ומחמירה. במקביל, הרפר וג'ו, זוג מורמונים, חווים משבר חריף בנישואים: הרפר מכורה לכדורים פסיכיאטריים ולוקה בהזיות, וג'ו, עורך דין צעיר וזוטר בלשכת שופט, מדחיק את ההומוסקסואליות שלו אבל ממשיך להסתובב בפארקים ולהביט בגברים מזדמנים. ג'ו הוא בן החסות של רוי כהן, דמות היסטורית אמיתית וגדולה מהחיים: פרקליט שמרן, אופורטוניסט ורב-עוצמה, שמסתיר גם הוא את העובדה שהוא הומו וחולה באיידס.
פריור החולה מתבוסס בעליבות בגידת הגוף שלו ומתנחם בתמיכה של בליז, חברו האח הסיעודי (והדראג קווין בדימוס), ובקול מסתורי ומלאכי שמנסה לבשר לו בשורה - לא שהוא מבין אותה, אבל העיקר שמישהו מנסה להרים לו. בינתיים, הרפר הולכת ומבינה בעצמה שבעלה לא נמשך אליה ושהזוגיות שלהם הולכת ומתפרקת, במקביל לזו של פריור ולואיס. אם זה לא היה מספיק מורכב, אמו של ג'ו, האנה, מגיעה לעיר כדי לעזור לילד שלה, ללא הצלחה רבה.
הבלגן היפהפה הזה הוא מעשה ידיו של איש אחד, טוני קושנר, אחד היוצרים האמריקאים הגדולים ביותר בעשורים האחרונים, והוא מנוצח בהרמוניה כזו מרשימה שרק בדיעבד, אחרי הצפייה, אפשר להבין שהיה כאן גודש בלתי נתפס של קווי עלילה ודמויות. בזמן אמת אפשר לעקוב אחרי כולם וליהנות תוך כדי, כי "מלאכים באמריקה" אינה יצירה פוליטית, דידקטית ומדכאת או סיפור עגמומי על הומואים ואיידס; זו מעשייה מרגשת, מצחיקה ומרהיבה ביופייה על אנשים שמחפשים גאולה, חמלה, כוח, אמת ושינוי, וכל פינה בעלילה מהדהדת בפינה אחרת שלה. כמעט אין דיאלוג או דמות שגורעים מהמטרה הכללית, ובביצוע נכון המעשייה הזו יכולה להיות משנת חיים - וההפקה שרצה בימים אלה בתיאטרון הקאמרי לא רחוקה משם.
מחזות לעתים קרובות יכולים להיות כמו אירוע חינוכי של תרבות יום א'. יושבים באולם שלוש שעות ורואים אנשים מדברים, לפעמים בלי לזוז הרבה. הבימוי של גלעד קמחי מונע מהמחזה להרגיש סטטי או כבד, וכבר מהרגע הראשון מובהר לנו שמדובר בחוויה מנקרת עיניים. המחזה מלא חזיונות גדולים כקטנים שנותנים קונטרה ויזואלית לדיאלוגים המבריקים של קושנר, בין שמדובר בכדור דיסקו ענק שנכנס לבמה ברגע הנכון, בתעלול תיאטרלי שמצליח להעלים את אחד השחקנים כמעט בלי שנשים לב, או בתאורה שמשנה בווירטואוזיות את הטונים של סצנה מסוימת.
התעלולים האלה מצביעים על כישרון אמיתי לנצח על רגעים דרמטיים בלתי נתפסים: ריב שמתנהל על הבמה בין שני זוגות בו-זמנית, או דיאלוג קסום בין שתי דמויות שנפגשות בתודעה משותפת בזמן הזיה. ההישג הגדול ביותר של קמחי הוא הדינמיות של המחזה - תמיד קורה משהו על הבמה, וכשמדובר במחזה כל כך ארוך, מדובר בניצחון סוחף. הדבר עומד לזכותו של קמחי, אבל גם לזכות עיצוב הבמה היפהפה של ערן עצמון והנוכחות הלא-מובנת-מאליה של תזמורת המהפכה על הבמה, שנותנת איכות אופראית למחזה.
במובן הזה, קמחי מתמסר לאופי העל-טבעי של המחזה: לא עוד דרמת גסיסה מורבידית, אלא סיפור פנטזיה על אנשים שרוחות רפאים, מלאכים וחלומות פנטסטיים מחברים אותם לעבר שלהם ומכוונים אותם לעתיד. וזה כיף אדיר: "מלאכים באמריקה" מבוימת כמו מחזמר, מספרת סיפור שגם חובבי פנטזיה יכולים ליהנות ממנו ועושה את זה בשיעור קומה ספרותי של מחזה שייקספירי.
השחקנים ברובם נהדרים. אביגיל הררי עושה כבוד להרפר ומוכיחה שהדמות הכי מעניינת ביציאה מהארון היא דווקא האישה הנבגדת ולא הארוניסט המלנכולי; היא מכמירת לב, אנושית ומצחיקה, בלי ליפול לביצוע קריקטוריסטי של סטריאוטיפ המג'נונה. אלעד אטרקצ'י, שמגלם את פריור, אחת הדמויות העשירות בתיאטרון האמריקאי, נענה לאתגר בעוז ומסייע להומור ההומואי שלו לעבור בלי לפגום במורכבות האמיתית שלו. לעתים הנוכחות שלו בולעת את שהם שיינר המקסים והמרגש, שעדיין צריך לחדד את הנוכחות שלו על הבמה, גם אם לואיס הוא באופן כללי תפקיד קצת כפוי טובה. נדב נייטס מעורר רחמים וגם סקסי בתפקיד ג'ו, ויואב לוי נהנה מכל רגע בתפקיד רוי כהן הנאלח. שחקנים מוכשרים כמו מיה לנדסמן, עירית קפלן ומתן און-ימי לוהקו גם הם לתפקידים טובים, אבל דווקא מהם לא ראו מספיק במחזה. בהתחשב בעובדה שמדובר רק בחלק הראשון, יש לקוות שנראה יותר מהם ב"פרסטרויקה", שממשיך את עלילת "מלאכים באמריקה".
הבעיה, אם כבר יש כזו, היא בתרגום. המתרגם הוותיק והמצוין אלי ביז'אווי לקח על עצמו משימה לא פשוטה, כמעט בלתי אפשרית, בתרגום הטקסט של קושנר. כמו כל כותב גדול, לקושנר יש שפה שהיא 100% שלו: שנונה, פואטית, תנ"כית, אבל גם מצחיקה ומבדרת, כמעט טוויטרית. קושנר מאזכר בטקסט שלו היסטוריה אמריקאית אזוטרית וציטוטים מ"גברתי הנאווה" באותה שורת דיאלוג, ורגע אחר כך ישים בפי דמויותיו מונולוגים שייקספיריים מליציים. התרגום של ביז'אווי לא תמיד מצליח לעמוד באתגר הזה: המשלב העברי נע בין הגבוה לנמוך בלי לאותת, המשקל של שורות מסוימות נשמע אמריקאי גם כשהן נהגות בפי שחקנים שנסעו לכאן מזכרון יעקב, והתוצאה לפעמים לא יושבת טוב באוזן ("אם לא הייתי מבלה את ארבע השנים האחרונות בלמצוץ לך, הייתי יכול להישבע שאתה סטרייט" היא שורה מצחיקה, אבל לא רהוטה במיוחד). גם בלשוננו, הדיאלוגים בעברית עדיין נשמעים כאילו נכתבו באנגלית, והשפה הזו תוקעת לשחקנים מקלות בגלגלים.
ובכל זאת, ההזדמנות לשמוע את "מלאכים באמריקה" בשפת הקודש, הודות לביז'אווי, חושפת כמה המחזה הזה על-זמני, למרבה הצער. סצנה אחת שבה רוי כהן וחברו שוטחים בפני ג'ו את התוכנית שלהם להשתלט על מערכת המשפט האמריקאית מרגישה כאילו נכתבה במיוחד עבור הקהל הישראלי של 2023, למרות שלא זז ממנה פסיק אחד מאז תחילת שנות ה-90. יש גם משהו מעט ארכאי בדרך בה "מלאכים באמריקה" מנציח וזוכר את משבר האיידס ומתייחס ל-HIV כאל גזר דין מוות, כשאנחנו יודעים טוב מאוד שהיום אנשים חיים עם הנגיף בבריאות מלאה ואריכות ימים. אבל כאמור, המחזה הזה אינו עוד סיפור טרגי על איידס, הוא הרבה יותר מזה - ובידיעה שיש לו חלק שני, הוא אפילו לא כזה טרגי.
בשנים שעברו מאז ש"מלאכים באמריקה" המריא לראשונה בברודוויי הוא נשאר בתודעה בצורה בלתי נתפסת. המיני-סדרה של HBO, עיבוד של המחזה למסך, היא עד היום אחת מסדרות הטלוויזיה המרהיבות שנעשו אי פעם, עם קאסט מפואר שכלל את מריל סטריפ, אל פאצ'ינו ואמה תומפסון. בזכותה, חלק ניכר מהמונולוגים והדיאלוגים הבלתי נשכחים של קושנר עדיין איתנו, עשרים שנה אחרי ששודרה. "מלאכים באמריקה" הייתה ההוכחה שבקוויריות יש כוח אמיתי, ושסיפורים עליה יכולים להיות אפיים, חכמים ומרתקים בדיוק כמו כל יצירת-מופת-דמיקולו שסטרייטים לימדו אותנו שעלינו להעריץ. בניצוחו של קמחי, "מלאכים באמריקה" הוא מחזה פנטסטי ורלוונטי מתמיד, של אחד המחזות הטובים ביותר אי-פעם, והזכות לראות אותו פה בארץ אינה מובנת מאליה.
