"סיפור הפרברים" הוא שיר הלל לאהבת אמת. המחזמר המופתי שמבוסס על הטרגדיה הרומנטית האלמותית של שייקספיר, "רומיאו ויוליה", חוגג השנה 60 שנות קיום ולו רק בגלל זה היה ראוי להחיות אותו מחדש. השירים המושלמים שכתב סטיבן סונדהיים ללחנים הנצחיים של לאונרד ברנשטיין הם מהיפים בהיסטוריה של מחזות הזמר, והאמירה החשובה של היצירה בהחלט רלוונטית לישראל הגזענית של 2016. סיפור אהבתם הבלתי אפשרית של טוני ומריה הרי יכול היה לקרות גם בפרברים שלנו – בין יהודי לערבייה או אפילו בין אשכנזי למזרחית. 

רגעי הקסם הרבים בהפקה החדשה של תיאטרון הקאמרי מתרחשים רק במהלך הנאמברים המהודקים היטב. הבעיה העיקרית ממנה סובל המחזמר הוא הטיפול בסצנות הדרמטיות שברובן לא עובדות. ההתרחשות הבימתית מפוזרת מדי וחלק מהקאסט חוטא במשחק מוגזם ומצעקניות יתר שהיה רצוי למתן. התרגום של אלי ביז'אווי יוצא מן הכלל, לעומת הבימוי המיושן של צדי צרפתי שנופל לא פעם לקלישאות ולקריקטוריסטיות ומעניק לכל היצירה אווירה שמרנית ונאיבית, קצת כמו של הפקה משנות השמונים. "סיפור הפרברים" מאוד שונה בנוף מחזות הזמר שעלו כאן בשנים האחרונות וניסו ליישר קו עם ההפקות העדכניות של ברודוויי, הוא אולד-פאשן ומאחר ומדובר בהצגה של שעתיים וחצי ויש לא מעט סצנות שלא עובדות, החוויה שנוצרת בעיקר לא אחידה. 

סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
הכוריאוגרף אביחי חכם מתעלה על עצמו שוב | צילום: רונן אקרמן
שתי נקודות אור מצילות את ההפקה הזו מהתרסקות: הראשונה היא הכוריאוגרפיה. הכוכב הצעיר אביחי חכם מתעלה על עצמו שוב ושוזר אינטרפרטציות מבריקות ומרתקות לכוריאוגרפיה הקלאסית של ג'רום רובינס בהפקה המקורית. קטעי הבלט הענוגים היו לא פחות קסומים מהריקודים הלטיניים הקצביים והסוחפים. הנאמברים, כאמור, הם הצד החזק של ההפקה וזה הרבה בזכות קבוצת הרקדנים המהפנטת בניצוחו של חכם, ללא ספק בין היותר מוצלחות שהזדמן לי לראות במחזמר ישראלי בשנים האחרונות.       

נקודת האור השנייה של "סיפור הפרברים" היא השחקן הראשי שלה. אין גבול לכישרון של עידו רוזנברג שמגלם את טוני. מדובר בעילוי אמיתי, שחקן מחזות זמר אולטימטיבי שיש לו את כל החבילה: גם שחקן בחסד, גם זמר מדהים שמגיע לגבהים מרטיטים בקולו היפיפה וגם מתנועע כמו פנתר אצילי על הבמה. יש לו כריזמה כובשת ונוכחות בימתית נדירה, הבמה היא המאהבת שלו והוא משפיט אותה ושולט בה ביד רמה. אחרי תפקידים משניים נפלאים ב"אביב מתעורר", "דבר מצחיק קרה" ובעיקר כווף שגונב את ההצגה ב"שיער", רק מתבקש שיתנו לרוזנברג להוביל מחזמר, וטוני תפור עליו כמו כפפה. הוא מוכיח כמה הוא ראוי לתפקיד ראשי והסולואים שלו, "זה בדרך" ו-"מריה" (וגם הדואטים "הלילה" ו-"אי שם"), הם הרגעים המרגשים ביותר של ההצגה. בכלל, כל רגע שרוזנברג על הבמה הוא תענוג צרוף, אך זה בעוכרי ההפקה כי הוא מאוד בולט בהיעדרו כשהוא לא נמצא עליה.

סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
עידו רוזנברג מוכיח כמה הוא ראוי לתפקיד ראשי | צילום: רונן אקרמן
לצד רוזנברג המשופשף היטב ניצבת משי קליינשטיין הבוסרית בתפקיד מריה התמימה. בילדותי זכיתי לראות את אמה (הלא היא ריטה האגדית) בהופעת הבכורה שלה בתיאטרון ב"גבירתי הנאווה", שלושים שנה אחרי התרגשתי לצפות בהופעת הבכורה של משי בסולו הבודד והבלתי נשכח ב"שיער". קולה המלאכי כישף אותי והשאיר טעם של עוד, אך למרבה הצער ב"סיפור הפרברים" התאכזבתי לגלות שחוץ מקול יוצא דופן, לקליינשטיין הצעירה אין כשרון משחק משוכלל במיוחד, הוא עדיין גולמי ולא מהוקצע. למריה יש רוב ההצגה צבע אחד וגם הוא לא אמין במיוחד, וכשהיא נדרשת להפגין כישורי משחק ראויים בסצנת האבל זה כבר ממש מרגיש משוחק ומזויף. בגלל שרוזנברג כל כך מרשים לצידה זה רק מדגיש את העובדה שקליינשטיין שחקנית לא מנוסה בתחילת דרכה ולמרות קולה המקסים, כנראה שתפקיד ראשי בכל זאת גדול עליה.    

רונה לי שמעון מפתיעה לטובה בתפקיד אניטה הסקסית, זה לא חדש שהיא רקדנית אדירה אבל ניכרת העבודה שהשקיעה גם בשירה וגם במשחק בעיקר בסצנת האונס המחרידה שצונזרה מהסרט. גם גלעד שמואלי נותן את כולו לדמותו של ברנרדו; שלמה וישינסקי מצוין כהרגלו בתפקיד דוק ורוני מרחבי מצליחה להציל טיפול בעייתי (על סף הלסבופובי) בדמותה של אניבדיז בזכות חן רב שקשה לעמוד בפניו.

סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
התפקיד הראשי גדול על משי קליינשטיין | צילום: רונן אקרמן
גם מבחינה ויזואלית "סיפור הפרברים" קצת לוקה בחסר. לא תמצאו כאן ספקטקל מרהיב כמו "אוויטה", "שיער" או "גבירתי הנאווה". תפאורת הלבנים והפיגומים האורבנית שעיצב ערן עצמון נאה ומשרתת את רוח התקופה, אך היא די דלה ופועלי הבמה שמזיזים אותה ונגלים לעיני הקהל בזמן ההחלפות, מעצימים את המראה של הפקה מיושנת. התלבושות הססגוניות של אולה שבצוב קולעות בול לרוח התקופה עם ליקויים קלים בתחום הפיאות. להטוטי התאורה של קרן גרנק יוצרים כמה תמונות יפות ומעניינות למרות שגם התאורה סובלת מדלות יחסית. קרבות הבמה המסוגננים מדי של אילן גזית לא עוזרים לאמינות והתוצאה הסופית פשוט לא משכנעת מספיק.

בשורה התחתונה, למרות הפגמים "סיפור הפרברים" מומלץ לרומנטיקנים מושבעים וגם לקהל מבוגר שוודאי ייהנה מאותו ניחוח מיושן ושמרני, אבל אולי גם קהל צעיר ונאיבי עשוי ליהנות ממנו. זה בכל זאת מחזמר שמקדש את האהבה ומגיעה לו ההזדמנות להיכנס לכם ללב – ולו רק בגלל השירים.    

סיפור הפרברים (צילום: רונן אקרמן)
מרגשת רק בגלל הנאמברים הסוחפים | צילום: רונן אקרמן