"הם ירו בו מטווח קצר. יש פרטים שאני יודע ולא רוצה לחזור עליהם"

הרב אלחנן דנינו מציג את "השם אוֹרי": סיפורו המטלטל של בנו אורי ז"ל, שניצל את רגעיו האחרונים כאדם חופשי כדי להציל חיים - ובמשך 330 ימים במנהרות רפיח הפך למגדלור של אנושיות עבור חמישה חטופים נוספים, עד שנרצח יחד איתם. בחייהם ובמותם ייצגו יחד את הפסיפס המורכב, האמיתי, של החברה הישראלית.

פרולוג

זה הסיפור של אורי. הסיפור שלנו.

שמונה ועשרים בבוקר. 7 באוקטובר 2023. כביש 232.

אורי, הבן שלי, נוסע לבדו ברכב כחול על כביש 232. הצנחנים הוקפצו ללחימה כבר כמעט שעתיים קודם לכן, והוא בדרך לגדוד. עוד עשרים דקות של נסיעה ישרה, והוא חובש קסדה, עולה על אפוד ועושה את מה שלמד לעשות.

אבל לפתע אורי מאט.

הוא עוצר ועושה פרסה.

חייל שלו - חבר, שנוסע ברכב שלפניו - רואה במראה איך אורי נעצר באמצע הכביש ומסתובב.

"לאן אתה הולך?" הוא כותב לו בהודעה.

אורי עונה: "תשלח לי את המספר של עומר שם טוב. אני הולך להוציא אותם".

עומר היה חבר של חבר. בקושי הכירו. אורי הכיר אותו מהמסיבה בנובה, ולא הרבה יותר. הוא ידע שעומר שם, עם מיה ואיתי רגב, ושהם בבריחה מהתופת מאז שש וחצי בבוקר. רגלית. בשדות. רצים בין הכדורים השורקים, האזעקות והטילים.

החייל, מודאג, כותב לו בחזרה: "זה לא הזמן להיות גיבור".

אורי מסתכל לרגע בטלפון ומקליד ארבע מילים: "אני בסדר. הם לא".

אני קורא את ארבע המילים האלה היום, כמעט שלוש שנים אחרי אותו בוקר. אורי לא חשב שהוא עושה מעשה גבורה. ככה הוא היה כל חייו. כשבאו חבריו ליחידה לנחם אותנו, הם סיפרו לי שהוא תמיד היה זה שדואג לאחרים. "אני אסתדר", הוא היה אומר להם, ועובר לטפל במישהו אחר. עסוק כמעט תמיד באחרים. מעט מאוד בעצמו.

הוא הסתובב עם הרכב ונסע בחזרה דרומה, לכיוון שממנו כולם ברחו. בדרך התקשר לעומר: "אני אצפור בלי הפסקה. אתה רץ לכיוון הצפירה". הוא מצא אותם בתוך השדות, ושלושתם נכנסו לרכב: עומר מלפנים, מיה ואיתי מאחור. מיה הייתה במצב הקשה מכולם - היא נורתה ברגל, ונאבקה בהתקפי חרדה בלתי פוסקים. ואורי, יד אחת על ההגה, דיבר איתה בקול נמוך, בלי לחץ, ניסה להרגיע, ובמקביל ניהל את החילוץ.

לימים תיאר לי את הרגע הזה איתי רגב, אחרי שחזר מהשבי בעסקה הראשונה, בתום חמישים וארבעה ימים בעזה. "באותו רגע, כשנכנסתי לאוטו של אורי, הרגשתי שאני ניצל", הוא ישב לידי וסיפר. "הרגשתי שזהו, סוף-סוף נגמר. מצאנו ישראלי. מצאנו צבא. מצאנו בית".

אבל שלושתם לא ניצלו, גם אם נשארו בחיים. הם נסעו עוד כמה עשרות מטרים, ואז שני רכבי טויוטה של מחבלי חמאס הופיעו ופתחו באש מהצדדים ומלפנים, על השמשה ועל הדלתות. מיה צרחה: "אבא, ירו בי, אבא, ירו בי". היא צילמה את זה בטלפון שלה. ראיתי את הסרטון, ואני עדיין שומע את הקול שלה מהדהד בראשי לעיתים קרובות. אורי לא צעק. הוא אמר בקול בטוח, כמו מפקד שמדבר אל חייליו: "תורידו ראשים. תורידו ראשים".

מהיריות הוא נפצע בכתף ימין.

ואז, בלי שאיש שם לב, פתח את הדלת וקפץ החוצה.

איתי הרים את הראש וראה שכיסא הנהג ריק. הדלת פתוחה. אורי איננו. "אני זוכר שאמרתי לעצמי - מה הוא עושה?" סיפר לי איתי. "למה הוא יוצא עכשיו?"

למה יצא, איני יודע בוודאות. אני מאמין שהוא רצה שהמחבלים יחפשו אותו, ולא את הרכב עם חבריו. שמיה, איתי ועומר ירוויחו עוד רגע אחד. שאולי יספיקו להיחלץ.

המחבל הגיע לרכב, הסתכל פנימה ובחן את הצעירים. הוא ראה את מיה, את איתי, את עומר ואת כיסא הנהג הריק מאדם, ושאל בעברית שבורה: "איפה הנהג? איפה הנהג?"

הם לא ידעו לענות, מפני שבאמת לא ידעו לאן הלך. גם אנחנו לא ידענו - לא אני, לא עינב, לא ליאל. במשך כל כך הרבה ימים לא ידענו איפה הוא. רק שהוא איפשהו, כנראה, מתחת לאדמה. לא ידענו מה מצבו, לא ידענו מה עובר עליו. במשך זמן מה אפילו לא ידענו בוודאות שהוא בחיים.

היום אני יודע שאורי הסתתר בשיח. אז לא ידעתי דבר.

ישבתי בירושלים, ליד שולחן החג. עשיתי קידוש, בצעתי חלה. אהרן, הבן הקטן שלי, בן חמש-עשרה, ישן בחדר. החלטתי לא לעלות לבית הכנסת לתפילת שחרית של החג, כדי לא להשאיר אותו לבד עם האזעקות שנשמעו מאז הבוקר. בתחילה התפללתי בבית, וחשבתי שהאזעקות בכלל מהצפון, מלבנון. את החדשות ברדיו, מפני שאין לנו טלוויזיה, לא הדלקתי. שבת. חג.

היינו רק אהרן, אני והקדוש ברוך הוא.

בשתיים בצהריים דפק יצחק, הבן השני שלי, בדלת.

"אבא. מחפשים את אורי", הוא אמר.

הסתכלתי עליו. שתקתי שניות אחדות. ידעתי. עוד לפני שסיים את המשפט כבר ידעתי.

בלילה יצאה אימו, עינב, עם יצחק אל בתי החולים. אחד אחרי השני. להרים סדין, להסתכל, לומר "כן" או "לא", ולהמשיך הלאה. עשרה בתי חולים. היא לא מצאה אותו באף אחד מהם.

הוא כבר לא היה בארץ. הוא היה בדרך לעזה.

אליה כהן, מהחטופים ששבו אחרי חמש מאות וחמישה ימים, היה איתו במנהרה שלושה ימים. הוא בא אלינו כשחזר. סיפר שאורי כבר היה במנהרה כשהורידו אותו, וקרא לו מיד: "בוא, בוא שב לידי. הכול בסדר". בתוך רגע אליה כבר לא זז מהצד שלו. שלושה ימים הם כמעט לא ישנו. שניהם ירושלמים. דיברו בלי הפסקה.

בדרך לעזה היכו המחבלים את אורי בלי הרף. הם לא הבינו מי הוא ולמה עשה את מה שעשה. רגע לפני שתפסו אותו, הספיק אורי להחזיר אגרוף אחד. אגרוף ששבר לאחד המחבלים את הגולגולת ועיוור אותו בעין אחת.

המחבלים חיפשו את היהודי הזה בטירוף. בכירי חמאס עברו ממנהרה למנהרה ושאלו עליו. איש מהם לא ידע שהוא יושב ביניהם, באותה מנהרה. הוא שתק כל הזמן הזה, ודאג לאחרים.

הם לא הצליחו להרוג אותו. הוא חי שלוש מאות ושלושים יום מתחת לאדמה, ושמר שם על חמישה אנשים שהיו איתו.

הקרוב מכולם היה הירש.

הירש גולדברג-פולין, בחור אמריקאי-ישראלי בן עשרים ושלוש, שגם הוא היה במסיבת הנובה. הוא ברח למרחב מוגן עם חברים והסתתר שעות, עד שהמחבלים זרקו פנימה רימונים. ענר שפירא, גיבור ישראל שאי אפשר בכלל לתפוס את גבורתו, וראוי שהמדינה תעלה על נס את פועלו, תוקיר אותו ותלמד עליו, זרק החוצה רימון אחרי רימון, עד שלא יכול היה עוד. הירש איבד את ידו ונחטף לעזה יחד עם עוד כמה מהצעירים במיגונית שנותרו בחיים.

הוא הגיע למנהרה ביום הראשון, בשמחת תורה, שותת דם. המחבלים כיסו אותו בסדין לבן, השאירו אותו על מזרן ואמרו: "הוא יגסוס וימות".

אורי נלחם איתם פיזית - בידיים, באגרופים - כדי שיורידו אותו לטיפול רפואי. הם הורידו. ביום השלישי קיבל הירש טיפול של שבע שעות, וסגרו לו את היד. אורי הביא לו אחר כך אוכל, עזר לו לאכול, שמר על המים שלו, הזיז את הזרוע שלו כשכאב, דאג לו ושמר עליו מכל משמר.

שלוש מאות עשרים ושמונה יום ישב אורי לצד הירש הפצוע. תמיד בצד של היד הקטועה. כדי שאם הירש יסתכל ימינה, הוא יראה את הזרוע של אורי. ירגיש אולי שיש לו שם יד, גם אם היא של מישהו אחר. אולי ישכח לרגע, באמצע הלילה, איפה הוא נמצא ומה קרה לו.

אורי היה אוהד בית"ר ירושלים. הירש - מהאוהדים השרופים של הפועל ירושלים. הם נפגשו אין-ספור פעמים באצטדיון טדי, משני עברי היציע, מקללים זה את זה בקריאות שלא הייתי רוצה לחזור עליהן, וסביר שאת רובן אני אפילו לא מכיר. במנהרה הם היו יחד.

ביום השני שאליה כהן היה איתם, בירך אורי ברכת המזון בקול. "תקשיבו", הוא אמר. "אני מוציא אתכם ידי חובה". איש לא אכל לפני שאורי בירך, וכשהגיעה שבת הצטרפו אליו לקידוש.

היו שם אלכס לובנוב, עולה מרוסיה, מנותק מכל יהדות. הירש, מבית ליברלי-דתי. אלמוג סרוסי, מסורתי מרעננה. כרמל גת, קיבוצניקית מבארי. עדן ירושלמי, תל אביבית. ואורי - מבית חרדי בירושלים.

אליה אמר לי שכשאורי בירך, נשבר לו הקול. הם בכו איתו.

בסוף אוגוסט 2024, אחרי שלוש מאות ושלושים יום, ירו בהם מחבלי חמאס - אורי, הירש, אלכס, אלמוג, עדן וכרמל. צה"ל היה במרחק שעה מהמנהרה, אולי פחות. תצפיתני חמאס הבחינו בכוחות מתקרבים, וההוראה באותם ימים הייתה ידועה לכל מפקד בחמאס, בכל הדרגים: אם הצבא מתקרב - רוצחים את החטופים, כדי שלא יהיה משתלם למדינת ישראל להוציא אל הפועל מבצעי חילוץ.

הם ירו בהם מטווח קצר. יש פרטים שאני יודע, והלוואי שלא הייתי יודע, ואני לא רוצה לחזור עליהם.

הוא היה בן עשרים וחמש. הוא נשאר בן עשרים וחמש.

בשבוע שלפני 7 באוקטובר חיכתה עינב, אימא של אורי, לכביסה. ביום שני בלילה, חול המועד סוכות, יומיים לפני שמחת תורה, דיבר איתה אורי בטלפון. "אימא", הוא אמר, "אני משאיר לך כביסה לכבס לי. את יודעת שאני אוהב את הריח של הכביסה שלך".

עינב, אישה דתייה, מקפידה על דיני החג. "חיים שלי", ענתה, "אני לא אכבס בחול המועד".

"אימא, זה יחכה. אל תדאגי".

עד היום עינב לא כיבסה את הכביסה הזאת. "עד עכשיו זה מחכה", אמרה על כך.

שמי אלחנן דנינו. אני אבא של אורי.

אני יושב עכשיו לכתוב את הספר הזה, ואיני יודע איך בכלל מתחילים. הילד שלי היה. הילד שלי הוא. אני לא יודע לדבר עליו בעבר. גם היום, גם אחרי שראיתי במו עיניי את הארון יורד לאדמה בהר הרצל, אני לא יודע לדבר עליו בעבר.

על כן אכתוב עליו, לפחות בהתחלה, עד שאתרגל, בהווה. אורי הוא הבן הבכור שלי. הוא גדל בבית חרדי, ויתר על משכורת ועל חיי ישיבה נוחים, והלך להיות לוחם. אורי הוא מי שכל יום חמישי בערב, בלי שנדע, מעמיס משאית תרומות ומחלק אותן לנזקקים, ותורם מדי חודש את המעשר שלו לבחור ישיבה. אורי הוא מי שהסבא שלו, חרדי בכל עצמותיו, דומע מהערצה כשהוא רואה אותו במדים - מבט שאני, אביו, לא זכיתי לו מעולם.

אני כותב את הספר הזה כי אורי כבר לא יכול לכתוב אותו בעצמו.

אני כותב אותו כי במנהרה ההיא, מתחת לרפיח, חיו יחד שישה ילדים מכל קצוות העם הזה במשך שלוש מאות ושלושים יום. הם הדליקו נרות חנוכה, וחגגו כריסטמס לכבוד אלכס, ודאגו זה לזה. הם בכו יחד, צחקו יחד והתפללו יחד, כל אחד בדרכו, והם קיוו יחד ותכננו יחד את הימים שלהם בחוץ.

אם הם הצליחו בחושך - למה אנחנו, באור, לא מצליחים?

אין לי תשובה שלמה, ואולי גם בסוף לא תהיה. אבל אנסה. אנסה לספר על אורי כפי שהיה, בלי לייפות ובלי להחסיר. אנסה לספר על מה שראינו בלשכות שרי הממשלה, במסעות שלנו בעולם ובקרב הניצולים שיצאו אחריו, ומה שאנחנו מנסים לעשות עכשיו - כולנו, האחים שלו ורבים וטובים בעם הזה - כדי שהמוות של אורי, של כל ששת המופלאים האלה ושל עוד אלפי ישראלים וישראליות, לא יהיה לשווא.

אורי לא נסע ישר על כביש 232. הוא עשה פרסה כדי להציל חיים. הוא היה נכון להקריב את חייו שלו בשביל אנשים שלא הכיר, וגם אילו ידע איך זה ייגמר - היה עושה זאת שוב. הוא בחר, וידע במה הוא בוחר.

הוא איננו. אבל אנחנו עוד כאן, ויש לנו הכוח לתקן.

שתהיה קריאה מועילה, ושיהיה תיקון.

"השם אורי - על אורי דנינו ועלינו", אלחנן דנינו | הוצאת כנרת זמורה דביר | 208 עמודים