אחרי רב-המכר: שרי אלפי-ניסן חוזרת עם ספר חדש

חלקים בציבור אולי עדיין זוכרים אותה בתור הבת של יוסי, אחות של גורי וכוכבת הטלנובלה "האלופה" מלפני 20 שנה - אבל היום שרי אלפי-ניסן היא גם יוצרת, מוזיקאית, סופרת, ד"ר לסוציולוגיה ופוסט-דוקטורנטית באוניברסיטת אוקספורד. ספרה הראשון, "כדאי שתשבי", הפך לרב-מכר. "רק בשמחות", רומן התבגרות מאוחרת, הוא ספרה השני.

לבהות בדף לבן

דף לבן. יש אנשים שרואים בו התחלה נקייה. הזדמנות. המקום בו כל האפשרויות קיימות. האנשים האלה להערכתי על סמים.

כל התחלה שואבת ממני כוחות של לידה. רק שללדת את עצמי נעשה קשה יותר מיום ליום. ועדיין אני מחכה בכל פעם מחדש בציפייה דרוכה לרגע הזה: אני מזיעה כאילו סיימתי הרגע טריאתלון, שערי סתור, לחיי נפוחות, ועל פניי מרוח חיוך של אושר אמיתי. אפילו עיניי השחורות מחייכות כשהאחות השמנמנה עם השיער הצבוע לאדום מבשרת לי בגאווה: מזל טוב! נולדת! אישה בת 40, 1.57, 54 קילו! בשלב הזה, טפיחה על התחת מהדוקטור ייחשב כהטרדה מינית.

אבל ייקח עוד זמן עד שנגיע לרגע הזה. עכשיו, מאיפה מתחילים? אני זוכרת את הרגע בו קיבלתי את ההחלטה שעתידה לשנות את חיי מן הקצה אל הקצה. המחשבה קיננה בי כבר תקופה ארוכה, אך להחלטה חד־משמעית הגעתי ביום שלישי. שבוע לפני יום־הולדתי הארבעים.

יום שלישי הוא היום בו אני מלמדת שלושה קורסים של תואר ראשון ברצף. יום של בוחן מציאות והבנה שאני זקנה, למרות שתמיד מחמיאים לי שאני נראית צעירה מגילי, לפחות בעשור. ייתכן שזה הגובה שלי, התלתלים השחורים והחצופים הגזורים לתספורת קארה ארוך, שתחמיא לכל בת שתים־עשרה, או עור הפנים נטול הקמטים שירשתי מסבתא מסעודה. ייתכן שאלו נעלי האולסטאר שאני מתקשה לוותר עליהן לטובת נעלי עקב מטופשות שיגרמו לי למעוד ולשבור את שיניי הקדמיות. גם אם אני נראית כסטודנטית לתואר ראשון, המפגשים עם הסטודנטים מוכיחים לי שוב ושוב כמה אני רחוקה מגילם.

"יו, איזה קטע שאת כאילו מרצה וזה. כאילו את מה זה נראית צעירה כאילו. קטע. ממש," אמרה לי הסטודנטית הבלונדינית עם הפירסינג בגבה שהחסירה כבר שלושה שיעורים ברצף.

"חנופה לא תביא אותך לשום מקום," אמרתי בעודי אורזת את חפציי אחרי השיעור.

"הכי אמיתי כאילו," היא ענתה. כמה סתירות במשפט אחד.

"אני צריכה להזין לך ציון נכשל. תצטרכי לחזור על הקורס בשנה הבאה," שמרתי על קור רוח יחסי. כמעט האמנתי לעצמי שאני מסוגלת להיות אסרטיבית כל־כך.

"די! מה הקטע כאילו?"

"קטע מתוך המציאות."

"הייתי בטוחה שאת קוּל, מירב." היא עיקמה את אפה בצורה שהגביהה את שפתה העליונה רק בצד ימין, נופפה את שערה הגולש בהתרסה ופנתה אל הדלת. לאחר מכן סובבה את ראשה אליי, הגניבה עוד נשיפה רועמת וניפחה את נחיריה.

ואז זה הכה בי. אני לא קוּל. אני ממש לא קוּל. אני מתוחה, אני תזזיתית, אני על הקצה מכל הגשת מאמר כאילו חיי היו תלויים בכך, למרות הידיעה הברורה שבערך שלושה אנשים כולל אותי יקראו את החרא הזה. אני מנסה להרשים ילדה בת עשרים ושתיים? מה יש לי עליה? חוץ מכמעט דוקטורט בסוציולוגיה וידע בלתי מוגבל בתחום מאוד־מאוד ספציפי שמעסיק בעיקר אותי ואת המנחה שלי לדוקטורט, והאמת שגם אותה אני קצת משעממת. אני כמעט בת ארבעים, לכל הרוחות. הייתי שוקלת לעשות פירסינג בגבה כדי לתת לנעורים שלי עוד קצת אוויר, אם לא הייתי פוחדת ממחטים ויודעת כמה זה יעצבן את אבא שלי. כן, אני עדיין עסוקה במה אבא שלי חושב. לא מתבגרת. לא מתקדמת. ולבד. אני לא אוהבת לחשוב על זה, לדבר על זה, להכיר בזה, אבל זו האמת. ואני יכולה להמשיך לחיות בתוך ה"הכי אמיתי כאילו" הזה שבניתי לעצמי או שאני יכולה להתעורר ולהבין שמשהו פה חסר.

ילד.

או ילדה.

או ג'נדרפלואיד.

מה שהיא/הוא/הם יבחרו להיות.

חיכיתי עם הבשורות המרגשות שבוע שלם. רציתי לתת להצהרה שלי נופך דרמטי עם תפאורה של יום־הולדת. התפאורה כללה שולחן צדדי בקפיטריה המיושנת של האגף המזרחי באוניברסיטה שדורשת שיפוץ מהרגע שהוקמה בשנות השבעים, ושני מושבים לא נוחים עם כיסוי בד מתפורר בצבע כתום בוהק, שחושפים את הבד המקורי של הכיסא, דמוי קטיפה בצבע ירוק. הדרמה היחידה שעמדה באוויר היא העובדה שנגמר המרק־כתום להיום וכמה סטודנטיות מאוכזבות היו צריכות לבחור בכריך טונה במקום.

מולי ישב רני, הבחור הכי אדיב וחכם שפגשתי מימיי ובינינו מאפין בננה טבעוני שאפה בעצמו עם נר דלוק במרכזו. כיביתי את הנר מהר מפחד שאחת הסטודנטיות שלי תראה אותי. הוא מצידו מחא כפיים וחייך את החיוך הזה שלו שמעלה את שתי הלחיים שלו מעלה ומכווץ את עיניי הדבש שלו שתמיד ניחמו אותי.

"אני חייבת לשתף אותך במשהו."

"נו, מי הבחור?" מבט בפניו השחומות המסותתות לעולם לא היה מסגיר שלפעמים הוא נשמע ממש כמו אישה טרחנית וזקנה.

"קיבלתי החלטה."

"אוי, לא. זה אחד מהרגעים האלה שלך. מירבי, אני יודע שזה יום ההולדת שלך ואני נאלץ לשתף פעולה. אבל אין לי כוח להחלטות הרות גורל כמו התחלתי פילאטיס."

"אני מביאה ילד. זאת אומרת, או ילדה. מה שבא לה להיות, זאת אומרת." בראש שלי ההצהרה נשמעה הרבה יותר אלגנטית.

"את מביאה ילד? מאיפה? מהסופר? תביאי לי גם פריכיות אם את כבר שם."

"אני רצינית רני, זו החלטה אמיתית, כנה, אותנטית." חיפשתי עוד מילים שייתנו תוקף לרצינות ההצהרה, "ואתה הראשון שאני משתפת אותו, אז בבקשה אל תחרב את זה עם ציניות ופריכיות."

"אוקיי," הוא אמר, הנהן, וסיפק את המבט הכי אמפתי ורציני שיש לו, כשהשפתיים שלו מוחזקות בלסת נעולה שמא ייפתחו בטעות, ויגידו לי מה הוא באמת חושב.

"נו, תגיד."

"מה?"

"תגיד, תגיד."

"אני לא יודע על מה את מדברת."

"נו, תן את הספין הפסיכולוגי שלך לכל הסיפור הזה."

רני הוא דוקטורנט לפסיכולוגיה שאינו פסיכולוג. הוא תמיד נדרש להסביר זאת רגע לפני שאנשים פורשים בפניו את סיפור חייהם ומצפים לנחמה. רני יכול לספר על מחקרי התאומים שבהם לקח חלק במעבדה של פרופסור סודרי, המוכיחים קשרים בין מאפייני אישיות לגנטיקה. הוא יכול להגיד משפט כמו ״הכול יהיה בסדר, את פשוט בלתי נסבלת מבחינה גנטית, זו לא אשמתך״, אם זה מנחם מישהו. ולמרות שתעסוקתית ברח ככל שיכול היה מלשבת על כיסא הפסיכולוג בצד הדעתן והמצקצק של הדיאלוג הטיפולי, הוא מעולם לא ויתר על פרשנות פסיכולוגית לכל דבר שקרה סביבו, ובעיקר לכל מה שקורה סביבי.

"מירב." רני אהב להגיד את השם שלי ואז לשים נקודה בשביל לתבל בדרמטיות. "אל תוותרי כל־כך מהר."

"סליחה? על מה בדיוק אני מוותרת? ומהר? אני בת ארבעים. יֵאיי. מזל טוב לי."

"אני גדול ממך בשנה."

"זה אחרת אצלכם."

"אצלכם?!" הגבות העבות שלו התרוממו ואיימו לייצר קמטים במצח שלא הראה סימנים שהיה מבוגר ממני בשנה. כבן של פוליטיקאי מנוסה, רני ידע ללא כל קושי לפצוח בנאום טרחני בשמן של כל מיני קבוצות, שלחלקן כלל לא היה שייך, ולחלקן היה שייך רק כשמתחשק לו. כשרצה היה צרפתי מתנשא מעיר המדענים, וכשרצה היה מזרחי מהפריפריה.

"כן, גברים. אלה עם הכרומוזום הנוסף, אני רוצה לומר? פספסתי את השיעור הזה," עניתי והוספתי רגע לפני שפרץ בהסבר שילווה בהזדמנות לחנך אותי, "רני." גם אני יודעת לשים נקודה אחרי שֵם, אך היה ניכר שזה פחות טבעי עבורי. "תבין. לא מדובר בסממנים של ויתור, ייאוש או איבוד עשתונות. אני מאוד רצינית לגבי זה וחשה שלמה לחלוטין עם היותי רווקה."

הגבות העבות שפטו אותי ואיימו להתרומם במבט מתנשא. אין דבר שרני שונא יותר מכשאני מתיימרת לדבר גבוהה.

"באמת," פסקתי וסיפקתי תימוכין, "למדתי אתמול מהיוטיוב איך לעשות היימליך לעצמי."

"הוויתור הוא לא הבחירה להיות לבד," הוא עטה על פניו את הבעת הפסיכולוג שסירב להיות, נגע בקצה סנטרו בדיוק במקום בו מתגלה גומה. "רווקות זו בחירה לגיטימית. מי כמוני יודע." והוא ידע, כשבחר אחרי עשר שנים של זוגיות ממושכת עם עירית לעזוב את הדירה המשותפת הצמודה לבית הוריו ברחובות ולעבור לירושלים, להפתעת כל המשפחה והחברים. "הוויתור הוא על הדרך שאת עושה עם עצמך. אני מרגיש שאת בורחת."

"להפך," אמרתי בקול צלול ומפוכח שאף פעם לא שמעתי בוקע ממני, והפתעתי את שנינו גם יחד, "אני מפסיקה לברוח. מפסיקה עם הספקות והתהיות והשאלות האינסופיות, מפסיקה עם הדרמות."

רני פלט גיחוך שגרם לו כמעט להיחנק באמצע לגימה מתה הצמחים שהביא איתו בתרמוס כל בוקר.

"אין יותר דרמטי מזה," הוא אמר והביט בי בשתי עיני הדבש שלו בלי למצמץ. "את יודעת את זה, נכון?"

"אני יכולה לחשוב על כמה דברים דרמטיים יותר." רצח רבין. אסון התאומים. הפרידה של סטטיק ובן־אל.

"מה בדיוק התוכנית, מירב? אני בטוח שיש לך אחת. כרגע אני מדמיין אותך מסתובבת בקמפוס כמו ספייק מדגראסי."

"נכון?! ואיזה מהמם יהיה לי קוצים?"

"מי האבא המבוקש?" רני שאל והגבות העבות שלו התכווצו לתוך עצמן, ״בבקשה תגידי לי שלא בנית עליי. אם כן, אני מצטער שקמתי הבוקר מוקדם להכין את המאפין הזה. אם רק הייתי יכול להחזיר את הזמן לאחור."

"נדבר על הכול בהרחבה כשתבין שאני רצינית וזו לא אחת מההחלטות החולפות שלי שמחזיקות שלוש דקות. והמאפין מעולה ממש. מזל שקמת הבוקר."

"מזל שנולדת."

"יֵאיי. מזל טוב לי!"

"רק בשמחות", שרי אלפי-ניסן | הוצאת כנרת-זמורה | 312 עמודים