הרומן שכבש את העולם בדרך למסך הגדול

"ההתכתבות", ספרה של וירג'יניה אוונס, הוא רומן עטור פרסים על סיביל ואן אנטוורפ, בת 73, שמנהלת את חייה באמצעות מכתבים. בין המילים שהיא שולחת לאחרים נחשף סיפור על משפחה, אובדן, אהבה, אשמה וסליחה; הספר, שהפך לרב-מכר בין-לאומי לאחר שנים שבהן אוונס כתבה בלי שספריה התפרסמו, זכה ב-2026 בפרס הנשים לספרות, וכעת עושה את דרכו למסך הגדול, בעיבוד קולנועי בכיכובה של ג'יין פונדה.

הקדמה

בסופו של דבר, בכל יום שני בסביבות עשר או עשר וחצי בבוקר, סיבּיל ואן אַנטוֵורפּ לוקחת את ספל התה שלה ‑ אייריש ברקפסט עם חלב ‑ וניגשת אל שולחן הכתיבה. המיטה כבר מוצעת, הכלים הנקיים מתייבשים על מגבת ליד הכיור, העציצים מושקים, המדפים נקיים מאבק. בתנועה דייקנית היא מקרבת קצת את הכיסא, ובמשך כמה רגעים היא משקיפה מבעד לחלון על הגן ועל הנהר שמעבר לו, על משולשי המפרשים הלבנים מרחוק, על השתקפות השמים במרחבי המים והווילות הרבועות על הגדה בפאתי העיר אנאפּוֹליס. בשביעות רצון היא מיישרת את צרור דפי הכתיבה ואת ערימת הספרים לקריאה, שמתחדשת בלי הרף. היא מסדרת את העטים בכוס. סופרת את הבולים. היא מביטה בצרור המכתבים שקיבלה ועדיין לא ענתה עליהם; בָּרשימה שבה ציינה אילו מכתבים היא מתכוונת לכתוב; בערימת הדפים שמונחים על פניהם במגירה ‑ מכתב שהיא כותבת כבר שנים ועדיין לא נשלח. סיביל היא אמא וסבתא, גרושה, גמלאית שעשתה קריירה מכובדת בתחום המשפט, וכל הדברים האלה הולכים איתה תמיד, אבל ההתכתבות היא...

כך היא עושה גם בימי רביעי.

ושישי.

ושבת.

ובימי שני, בסביבות עשר או עשר וחצי, סיביל ואן אנטוורפ יושבת שוב אל שולחן הכתיבה. ההתכתבות היא אורח חייה.

פליקס סטון

רח' דוּ פפיון 7

גוֹרְד 84220

צרפת

2 ביוני, 2012

פליקס, אחי היקר,

תודה לך על כרטיס הברכה ליום ההולדת, על העט הנובע, וגם על הספר, שאותו התחלתי לקרוא כבר ביום שבו הוא הגיע (חמישי) וסיימתי היום. בדיוק כמו שתיארת: מפתיע ומרגש, מלא יצירתיות ומתאים לי בדיוק. יש לציין שגיל שבעים ושלוש לא שונה במיוחד משבעים ושתיים ‑ דלקת מפרקים, עצירות ובעיות שינה. החלטתי להפסיק לצבוע את השיער. כידוע לך, יום ההולדת שלי לא מעניין אותי במיוחד, אבל יפה שאתה זוכר ומתייחס. טרודי ומילי הגיעו לכוס קפה, כמובן, והביאו כרטיסי ברכה. שני הילדים יצרו קשר ‑ ברוס שלח עוגת תות ממעדנייה (הוא בלאו הכי יגיע בסוף השבוע הבא כדי לנקות את המרזבים), אבל העוגה היתה מגעילה ולכן זרקתי אותה. בטח עלתה לו הון. פיונה התקשרה מלונדון. אמרה שהיא לא תחזור הביתה לפני חג המולד, כי העבודה מאלצת אותה להתרוצץ ממקום למקום, ועכשיו היא מתכננת איזשהו מבנה בסידני, אלוהים ישמור, כך שהיא תישאר חודש באוסטרליה. היא אמרה שלוולט לא אכפת כמה זמן היא נעדרת, אבל אני אומרת לך שלא ברור לי איך הנישואים שלהם יחזיקו מעמד. ברור לגמרי שהיא לא תוכל להביא ילדים לעולם בשלב הזה. (הם אפילו לא מנסים. או לפחות היא לא אמרה לי שהם מנסים, וכשאני מעלה את הנושא היא נוזפת בי.) תיאודור ליבק, השכן שגר בהמשך הרחוב, הביא לי ורדים מהגינה שלו, כמו בכל שנה. יפה מצדו, גם אם הוא עריק מהשוליים פורעי החוק של מערב ארצות הברית.

מה נשמע בצרפת? מה שלום סטיוארט? על מה אתה כותב עכשיו? תודה על ההזמנה לבקר, ויפה מצדך שאתה מחדש אותה שוב ושוב. כן, "הטירה" של ג'קלין גולדיס מצא חן בעיני מאוד, אבל זה היה רומן, ואמנם אני אשמח לראות את הבית שלך, אבל לא, אני לא אבוא. בדיוק כמו אחר צהריים קיצי שנראה נהדר מתוך חדר ממוזג עד שיוצאים אל האוויר החם, הלח והמעיק, כך אני משערת שגלויה צרפתית שופעת חמניות ופרחי אזוביון מצודדת הרבה יותר מהמקום עצמו. ואיזו טרחה זו לטוס בימינו, עם כל סידורי האבטחה וכל הכללים לגבי גודל התיק והעברת קרמים ותמיסות של עדשות מגע בבקבוקים קטנים בלבד. באמת, כל זה לא קוסם לי בשום אופן, וביום שבו עברת ליבשת אחרת הבהרתי לך שאני לא אבוא.

חיטטתי בכל מיני ארגזים ומצאתי את התצלום הזה (מצ"ב) מהיום שבו הביאו אותך הביתה מ"אחיות החסד". מכנסיים קטנטנים וראש קירח לגמרי. אין ספק שחזרת כיום לנקודת ההתחלה. אמא נראית נהדר כאן. מעולם לא ראיתי תצלום אחר שלה בחליפה הירוקה הזאת, אבל אני זוכרת בבירור את החצאית והז'קט האלה. אני זוכרת את היום הזה כאילו היה אתמול. אני זוכרת שהיתה סופה חזקה, בלי גשם, רק רוח משונה, חמה כזאת, ועץ נפל בחצר ופיזר ענפים וזרדים, ואני זוכרת שהשכנה, גברת קארי, הכינה צלי ועוגת שוקולד לארוחת הערב, ואני חיכיתי כל אחר הצהריים שהמכונית תגיע כבר ותביא אותך. מיצי לא הצליחה להגיע בבוקר כדי לסדר את הבית, כי הסופה קרעה את הכבלים בגשר קאנטוֹן, ולכן ניגבתי אבק, סידרתי את המיטות וסגרתי את הווילונות. יש לך מושג מי צילם את התמונה הזאת? אֵלואיז, אחותה של אמא, היתה שם והשגיחה עלי, אבל קשה לי לדמיין אותה מחזיקה מצלמה. אני מניחה שזאת התמונה המשפחתית הראשונה שלנו. אני נותנת לך אותה, כי יש לי תצלום מהיום שבו הביאו אותי.

דרישת שלום לסטיוארט, כמובן,

אחותך האוהבת,

סיביל

נ"ב: פליקס, אתמול בערב היתה לי תאונה קטנה. שום דבר רציני, האמת, לא קרה לי כלום, אבל הקאדילק במוסך. סתם אי‑נוחות קטנה ולא יותר מזה, באמת.

2 ביוני, 2012

מר ליבק היקר,

תודה רבה על הוורדים הלבנים המקסימים שהשארת לי על מרפסת הכניסה ביום ההולדת שלי, ב‑29 במאי. כמו כן קיבלתי את ההודעה הקולית שלך הבוקר. אתמול בערב חזרתי במונית הביתה, בעקבות תאונת דרכים קלה, אבל הכול מטופל.

בברכה,

סיביל ואן אנטוורפ

"ההתכתבות", וירג'יניה אוונס | 295 עמודים | הוצאת ידיעות ספרים