אי אפשר שלא לבכות בסוף של "לב המאהב"

לא לעתים קרובות קורה שרומן רומנטי מקבל ביקורות משתפכות הן מהקוראים והן מהמבקרים, אבל זה המקרה עם "לב המאהב". ספרה השישי של הסופרת האמריקאית לילי קינג מגיע לישראל עם הרבה הייפ, ובואו לא נעמיד פנים - בעיקר מצד קוראות נלהבות של רומנים רומנטיים-ארוטיים. אחרי הכל, מדובר בספר שנראה כמו שהוא נראה, שמוגדר כסיפור אהבה ושמקודם תחת כותרות כמו "מלכת המתח המיני חוזרת - וזה לוהט כמו תמיד".

אולם כבר בעמודים הראשונים הקוראים מתחילים להבין שמצפה להם חוויה אחרת לגמרי. סצנת הפתיחה מציגה בצורה נהדרת את שלוש הדמויות המרכזיות: הגיבורה, סטודנטית לספרות שזוכה לכינוי ג'ורדן; וסאם ויאש, חברים-הכי-טובים וחביבי המורה, שמגלים בה עניין מיידי. בתוך רגעים ספורים ג'ורדן וסאם כבר נכנסים למערכת יחסים. עם כל הכבוד למשיכה, השניים האלה כל כך לא מתאימים זה לזו שברור שזה לא יהיה מרכז הסיפור. ואכן, לבה של ג'ורדן נודד ליעד אחר, תרתי משמע.

ג'ורדן מספרת את העלילה בגוף ראשון בשפה רזה, ברורה ומדויקת. במובן הזה, הקריאה היא תענוג ממש מהעמוד הראשון. העמימות הרגשית מוסיפה עניין לחוויה - סיטואציות מסוימות מתוארות מבלי לפרט בכלל איך הן גורמות לגיבורה להרגיש, וכשזה כן מובהר, הרבה פעמים מדובר בבחירה מפתיעה. קינג כותבת על אהבות נעורים בלי ליפול לקיטש ולרגשנות, וזה הישג בפני עצמו.

הבעיה של "לב המאהב" היא מיתוגית - כי עם כל הכבוד, סיפורי האהבה שלו לא מחזיקים מים, וסצנות סקס כמעט לא קיימות. לא ברור מה ג'ורדן מוצאת בגברברים שהיא מתאהבת בהם, ושום תיאור לא רומז על כימיה או על התאמה יוצאת מגדר הרגיל. ואולי זו בדיוק הנקודה - כי ברור הרי שבחלק השני של הספר מצפה לנו קפיצה על ציר הזמן, וזה אכן מה שקורה. האווירה הכיפית וההורמונלית של חיי הסטודנטים באייטיז מתחלפת בחיי משפחה יציבים בהווה. אלא ששיחת טלפון מציפה כמובן את העבר אל פני השטח, ומזמנת את הגיבורה לסגור סוף סוף את המעגל.

חלקו השני של הספר, בהתאמה, ניחן בטון יותר רציני ומפוכח. נפילת האנרגיה מורגשת בהתחלה, ונראה שהסיפור מאבד גובה. אבל הפעם הרבה יותר מונח על הכף, וכשמדובר בחיים ומוות, יותר קל לרגש. הסופרת מצליחה לגרום לאהבות הנעורים המפוקפקות להיראות משמעותיות לעיצוב דמותה של ג'ורדן כאדם בוגר, ולוחצת על הרגש כל כך חזק שפשוט אי אפשר שלא לבכות בסוף, לא משנה כמה ציניים אתם.

"לב המאהב" הוא רומן מוצלח דווקא בזכות העמימות שלו. קינג מסרבת להגיע לשורה תחתונה מוחצת או להגדיר את ה"מסר". בכך היא מסיטה את המשקל מהפן הרומנטי אל מחשבות גדולות יותר: איך חוויות הנעורים שלנו מעצבות אותנו בבגרותנו? מה המחיר שנשלם על החלטות מונעות מפחד ומאגו? כיצד יכול להיות שהסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו לא תואם את המציאות? וכשיהיה לנו אומץ להודות באמת בסופו של דבר, האם זה יביא איזושהי תועלת?

סוף הסיפור מזכיר את סופו של הסרט "חיים שלמים", דרמה רומנטית שזכתה לשבחים מקיר לקיר לפני כשלוש שנים. גם כאן, מתברר שהנושא האמיתי הוא לא אהבה, אלא החמצה. מה שהופך את "לב המאהב" למוצלח יותר הוא היכולת למזוג תקווה לתוך העצבות. כל קורא בר דעת מבין שאין טעם במשחק "מה היה קורה אם", כי מערכות היחסים הישנות של ג'ורדן פשוט לא נועדו להימשך. החיים, לעומת זאת, חייבים להימשך. במשפט האחרון ממש, קינג עושה עם הקורא רטוב-הלחיים חסד אחרון: היא מחזירה את הפוקוס להווה, לעצמי האמיתי. משפט בודד מספיק לה כדי להכניס את כל מה שסופר קודם לפרספקטיבה אחרת - ולהפיח תקווה בדמעות.

"לב המאהב", לילי קינג | תרגום: מעין זיגדון | הוצאת פן וידיעות ספרים | 222 עמודים