מלכת המתח המיני חוזרת - וזה לוהט כמו תמיד

הסופרת לילי קינג, שהוגדרה על ידי הניו יורק טיימס כ"מלכת המתח המיני", כבשה את טבלאות רבי-המכר וסיכומי השנה עם ספריה הלוהטים הקודמים - וגם עם ספרה השישי, "לב המאהב", שמתורגם כעת לעברית. הפעם המספרת מבינה בסיפורי אהבה טובים, אך סיפור האהבה הגדול שלה, זה שהיא חוותה על בשרה, מעולם לא ציית לחוקים פשוטים.

I

ידעת שיום אחד אכתוב עליך ספר. אמרת פעם שכבר עברתי על כל רשימת החשובים, חוץ ממך.
לעולם לא אדע איך אתה היית מספר את זה.
מבחינתי זה מתחיל פה. כך.

הפרופסור מחזיק מולו שני דפים כתומים זוהרים.

"למרות האריזה ההמונית," הוא אומר, ומנופף בכל אחד מהדפים כמי שעומד להזניק מרוץ מכוניות בדייטונה, "אני חש מחויב להקריא לכם את זה בקול."

המשימה היתה לכתוב גרסה בת זמננו לחיבור "תולדות החיים והמוות" של פרנסיס בייקון. חיכיתי עד הרגע האחרון לכתוב אותו. הנייר היחיד שהיה לנו בבית היה השאריות העבות האלה ממסיבת ליל כל הקדושים שלנו. ולא היה קל להכניס את הבריסטול הזה למכונת הכתיבה שלי.

הפרופסור לא בדיוק מקריא, אלא יותר מציג את זה. הוא מעניק לזה הרבה יותר חיים והומור מכפי שדמיינתי שיש בו.

יש שני בחורים חכמים בקורס. הם יושבים ביחד מקדימה ואני רואה רק את הגב והעורף שלהם, לאחד יש שיער בצבע חום-נחושת ולשני קוקו שחור ועבה. הפרופסור מתייעץ איתם כל כך הרבה, שאני מניחה שהם עוזרי ההוראה שלו, תלמידי תואר שני. כשהחיבור שלי מועבר אחורה אלי, שניהם מסתובבים לראות לאן הוא מגיע.

לאחר אותו יום, זה עם שֹער הנחושת מתחיל לנדוד לאחור. אחרי שלושה שיעורים הוא כבר יושב בכיסא לידי.

עד מהרה הוא מלווה אותי כשאני חוצה את הקמפוס ל"ריהוט מודרני," הקורס היחיד בהיסטוריה של האמנות שלא היה מלא לגמרי כשנרשמתי. בקורס שלנו, ספרות של המאה השבע-עשרה, יש בערך שלושים סטודנטים, אבל ריהוט מודרני מתקיים באודיטוריום עם מושבים מרופדים על מדרון תלול המוביל אל הפרופסור שעומד על דוכן הנואמים. מאחוריו יש מסך גדול שמקרין תמונות של השזלונג B306 של לֶה קורבּוּזיֶה ושולחנות קינון בסגנון באוהאוס. אני משלימה המון שעות שינה בקורס הזה.

לסאם יש צעדים קצרים, הססניים, והוא גם מדבר בהתקפים כאלה, התפרצויות קטנות ורהוטות ואחריהן כמות נאה של שתיקה. אנחנו מדברים אך ורק על הקורס.

"הוא לא מתמקד מספיק בקרומוול," הוא אומר, "ואיך ההתנגדות אליו שלהבה את הדמיון של דור שלם של כותבים."

אני מסכימה. מה עוד אני יכולה לעשות? אני בסך הכול סטודנטית, והוא איש מלומד. זה ברור מיד. מעולם לא פגשתי איש מלומד שלא היה פרופסור. וסאם אפילו לא סטודנט לתואר שני, הוא בסך הכול שנה רביעית, כמוני.

אחר כך אני הולכת לספרייה וקוראת כדי לגלות מי היה קרומוול, ובפעם הבאה שאנחנו הולכים לריהוט מודרני אני מספרת בדיחה קטנה על פרלמנט האחוריים של אנגליה. הצחוק של סאם חסר קול, יותר כמו התנשפות קטנה.

הוא שואל אם ראיתי את "צייד הצבאים" ואני אומרת כן ומניחה שהוא רוצה לעשות איזו השוואה בין הסרט לצייד ב"ת'ה קומפּליט אֵנגלֶר" של אַיזק וולטון. אבל הוא רק שואל אם אני רוצה לצפות בו שוב, איתו. הוא מוקרן בקמפוס ביום שישי בערב.

אנחנו נפגשים באגודת הסטודנטים. הוא כבר קנה לי כרטיס. סידרו שם שורות של כיסאות מתכת מתקפלים ומסך עומד. אנחנו יושבים ומחכים שהאורות יכבו. השותפה שלי לחדר, קרסון, חולפת על פנינו עם החבר שלה, באד, איש הכוחות המיוחדים שנוהג לפה מפורט בראג בכל הזדמנות שיש לו. הם מתווכחים ביניהם וזזים הצידה למושבים ריקים, שלוש שורות לפנינו, ואז, אחרי שהם מתיישבים, הם מתחילים להתמזמז.

הסרט מתחיל. הוא ארוך ואכזרי. חצי מהזמן אני צריכה להביט מטה אל הברכיים שלי. סאם יושב לידי כמו זר. בסוף הם שרים "אלוהים יברך את אמריקה" בשולחן ארוחת הערב, אחרי ההלוויה של כריסטופר ווקן. התמונה קופאת, וזה נגמר. סאם מתרומם ברגע שהקרדיטים מתחילים, ואני הולכת בעקבותיו אל מחוץ לבניין האגודה.

אנחנו הולכים בשביל בקמפוס שלא מוביל אל החדר שלי ברחוב פַּיי ולא לכיוון העיירה שבה חשבתי שנשתה משהו. הוא מצביע אל המעונות שלו משנה א' ואני מצביעה על שלי, ברחבה שבין הבניינים הבאים. הסרט גרם לבניינים האלה, לרחבות האלה, לשנים האלה של חיינו, להיראות תמימים בצורה בלתי נסבלת. אני רוצה להגיד על זה משהו, אבל אני מרגישה שגם זה יהיה תמים. אז אני מתחילה להגיד שאני צריכה לקום מוקדם והוא שואל אם בא לי בירה.

אנחנו הולכים לכיוון הברים, אבל הוא סוטה לרחוב צדדי דרך שער בגדר לבנה ובמעלה שביל אבנים עד לדלת כניסה מוארת במנורה שתלויה מעליה.

"איפה אנחנו?"

"בבית שלי."

אני מבינה שהוא רצה להראות לי אותו, וידע שזה יהווה גורם משיכה.

הוא צדק.

הוא מסובב את הידית - הבית לא נעול - ופותח לי את הדלת. אני נכנסת למסדרון קטן עם מדרגות תלולות בצד שמאל. מימין יש שולחן קטן עם מנורה ופנקס שעליו עט. מבעד לדלת פתוחה אני רואה סלון צבוע בכחול עם ספה מפוספסת וקיר מלא ספרים.

אני מעירה על כמות הספרים.

"זה רק העודפים," הוא אומר. אני הולכת בעקבותיו, דרך הסלון אל משרד ביתי שלקוח היישר מסרטים ישנים - ארבעה קירות של ספרים מהרצפה עד לתקרה, שולחן גדול, עב רגליים, וכורסת עור לפני האח.

"כאן אתה מעשן את המקטרת שלך בערב?"

בחיוך קטן הוא פותח את המגירה העליונה בשולחן שליד כורסת העור, וחושף ארבע מקטרות ישנות מונחות, בצורה מסודרת, על מעמד עץ.

אני צוחקת והוא מתנשף.

"של מי הבית הזה?"

"ד"ר גַסטרֶל. למדת אצלו פעם את צ'וסר? אולי את הסמינר על מילטון?"

אני מנענעת בראשי. שמעתי על גסטרל. אנשים קוראים לו גסטרו. תשמרו מרחק, כך שמעתי, הוא קשה להחריד. האם סטודנטים לתואר ראשון יכולים בכלל להשתתף בסמינרים שלו?

"הוא בשבתון, עושה מחקר במֶרטוֹן," הוא קולט שאני לא מזהה. "באוקספורד. הוא ביקש מאיתנו לשמור על הבית שלו לשנה."

"מאיתנו?"

"מיָׂאש וממני."

יאש?

הוא מצפה ממני לדעת כל כך הרבה.

שנינו לא יודעים מה להגיד עכשיו. סאם סוגר את המגירה עם המקטרות ואני שואלת איפה השירותים. הוא מצביע על דלת משופעת מתחת למדרגות. אני לא באמת צריכה לשירותים. רק צריכה להיות לבד לרגע. האסלה עמוקה כל כך והמעט שאני משתינה משמיע צליל רועש כשהוא פוגע במים, אז אני מפסיקה. המראה מעל הכיור אובאלית ותלויה גבוה על הקיר. אני יכולה לראות את מחצית המצח שלי בכל פעם, עין אחת אם אני עומדת על קצות האצבעות.

המסדרון ריק, הדלת לרחוב במרחק כמה צעדים ממני. בעוד עשר דקות אוכל להיות בחזרה בחדר שלי ברחוב פַּי. אבל קרסון ובאד יהיו באמצע משהו כזה או אחר. מקרר נפתח, ואני הולכת בעקבות הקול.

אנחנו יושבים עם בקבוקי הבירה שלנו על הספה המפוספסת בחדר הכחול. הכריות שלה נוּקשות ואנחנו נוּקשים והוא לא בחור שמפחד משתיקות ארוכות. אנחנו ממששים את תוויות הבקבוקים ומדברים לסרוגין. הוא שואל אם יש לי הרבה עבודה בסוף-השבוע ואני אומרת שאני צריכה לכתוב סיפור קצר.

"למה?"

"לקורס כתיבה יוצרת שלי."

הוא מהנהן באטיות, שקוע באיזו מחשבה שהחליט לא לחלוק. "על מה תכתבי?"

אני מסתכלת סביב החדר. "על הערב, כנראה."

הוא נראה מבוהל. ואז הוא מתנשף. "מצחיק."

הדלת הקדמית נפתחת ונטרקת כנגד הקיר הרחוק.

"לעזאזל, לעזאזל," נשמע קול מהמסדרון. הדלת נרעדת ונסגרת. "אני נועל למקרה שהיא עקבה אחרי," צחוק פרוע. "אתה פה? איך היתה הדייזי?" הוא מתנדנד לתוך החדר, הבחור השני מהקורס שלנו. יאש. "אה, מה נאמר ומה נגיד, היא פה לנגד עינינו."

השיער שלו פזור, סמיך ושחור, גולש מעט מעבר לכתפיו. הוא מנסה בכל כוחו להפסיק לצחוק.

"הדייזי?" אני שואלת.

"דייזי, דייט," הוא אומר. "אנחנו קוראים לכל הדייטים שלנו דייזי. ודייזי שלי היום היתה מיוחדת במינה." הוא מחייך חיוך רחב ומתקרב. אני מביטה בסאם, חוששת שהוא יבעט אותו החוצה, אבל גם הוא מחייך מעט, חיוך שלא ראיתי קודם. הוא חש הקלה, בדיוק כמוני, על כך שאנחנו שלושה עכשיו.

"מה קרה?" הוא אומר.

"אז הלכתי ואספתי אותה מקאפָּה," אומר יאש, כשהוא עומד לפני שולחן הקפה ופונה אלינו. סאם ואני נשענים לאחור ביחד, כאילו הדלקנו טלוויזיה. "אתה צריך לחתום שם בכניסה ולתת דגימת דם ולנדור נדר צניעות ואז אתה מחכה עשרים דקות בסלון, עם מפיות תחרה על השולחנות, ביחד עם כל הבחורים הפתטיים האחרים. והבחור הזה איאן היה שם - זה שציטט את המילים האחרונות של ויקטור הוגו."

סאם מצחקק. "אני רואה אור שחור."

"בקאפה ראיתי אור שחור. בוודאות. מפחיד שם בחדר ההוא, וקצת מסריח, כאילו הרחתי את האצבעות של אמא שלי, עם כל הדברים שהיא תקעה בהם אצבעות במשך היום." הוא מסתכל עלי ותוקע אצבע באוויר כמה פעמים. "אמא שלי תוקעת אצבעות אמיתית," הוא אומר. "בסוף אנחנו שומעים צעדים במדרגות והבנות האלה יורדות כולן ביחד ונראות די דומות ועכשיו אף אחד מאיתנו לא זוכר כבר עם מי הוא יוצא כי היינו תקועים בלול התינוקות הזה כל הלילה. אבל, מישהי מזהה אותי ממסדר הזיהוי ואנחנו מסתלקים משם. לקחתי אותה לפּיפּ'ס, דיברנו על אבא שלה שיש לו איזו מחלה איומה ונדירה ועל אחיה שנשמע כמו שמוק אמיתי, ואני מזמין משהו שצריך היה להיקרא עיסה חומה על ספוג מלוכלך ומלווה אותה בחזרה לקאפה. היא רוצה להראות לי משהו בלול התינוקות, שריק עכשיו ומואר בקושי, ואני צריך להסתכל על איזה רובה מוסקט נוראי של הקונפדרציה שתלוי על הקיר והיא מגלה לי שהוא היה של סבא שלה ואני ממהר אל הדלת אבל הרגליים שלה פתאום באורך של שלושה מטרים והיא מגיעה לשם לפני ומצמידה אותי אל מתלי מעילים ומשחררת את הלסת כמו נחש. זה היה מפחיד. אני משתחרר ממנה ומצליח להשחיל את הרשת של הדלת בינינו" - הוא מחזיק את הדלת הדמיונית כמו מגן - "אמרתי לילה טוב בנימוס ורצתי משם."

סאם צוחק כל כך עד שהוא משמיע קול.

יאש פולט נחירה ומתנצל ומנגב עיניים. הוא מזדקף ומנופף באצבעותיו לעברנו. "אני מקווה שאצלכם קצת יותר מוצלח."

"קצת מביך," אני אומרת, ושניהם צוחקים.

"זה ישתפר. סאם הוא טעם נרכש," הוא אומר. "בּוֹן נוּיי," ואז הוא עולה במדרגות בכבדות.

סאם קם וסוגר את שתי הדלתות לסלון. כשהוא חוזר להתיישב על הספה, הוא קרוב יותר.

"דייזי? רק תגיד לי שזה לא קשור לדייזי ביוקנן."

"בקטע טוב," הוא אומר ומנשק אותי.

*

ביום שני סאם מלווה אותי לריהוט מודרני, וכשאני יוצאת אחרי חמישים דקות הוא מחכה לי בחוץ.

"רוצה לבוא לצהריים?"

אנחנו אוכלים כריכי הודו ומתמזמזים שוב על הספה. הוא לא ממהר. אנחנו מתנשקים ומתנשקים עד שאני צריכה ללכת לשיעור לוגיקה.

אני חוצה את הקמפוס מסוחררת מעט.

אני לא מפסיקה להתפרץ בצחוק כשאני חושבת על ההתמזמזות על הספה של דוק גסטרו ביום שני, באור יום. כל המבוכה נעלמה כשהתנשקנו. הוא אמר כמה מילים ואני אמרתי כמה מילים והצחקנו זה את זה על הספה המפוספסת.

האם הוא הצליח לזהות כמה מעט ניסיון יש לי? רק חבר אחד עד כה, ג'יי, בשנה הקודמת. נפגשנו בסתיו והבאתי אותו הביתה לחופשת האביב והפסקתי להיות מאוהבת בו במטבח של אמא שלי. אמרתי לו את זה במטוס בחזרה לאוניברסיטה, מקום נוראי להיפרד בו. הוא בכה והשתולל במושב אבל לא הסכים לקום לשירותים ולהתאפס על עצמו. השיחה התחילה די בשקט, כשהוא אמר לי את מה שאמר לי לעתים קרובות, שאני מדחיקה את הרגשות שלי עד שהם מתפרצים כמו ברז כיבוי, שאם לא אחזיק כל כך הרבה בבטן נוכל לתקשר טוב יותר. אבל כשהבין בהדרגה שלא יצליח לשכנע אותי לשנות את דעתי, הטחת האשמות שלו נעשתה קולנית יותר. הוא שילם על הטיסות שלנו. הוא יכול היה לנסוע לקי וֵסט עם החברים שלו במקום לעיירה המחורבנת במסצ'וסטס. אמא שלו חשבה שאני לסבית. לימדתי אותך את כל מה שאני יודע על סקס, הוא צרח ככה ששמעו אותו בכל המטוס עד לתא הטייס שבזמנו היה ללא דלת. הוא צדק. הוא לימד. הייתי בתולה והוא היה מדריך כיפי ומלא אהבה. בזמנו לא היה לי למה להשוות אותו או את הסקס שלנו אבל עכשיו אני יודעת שהוא היה משוחרר במיוחד והעביר אלי את הגישה הזאת. לא מצא חן בעיניו שעכשיו אעביר אותה למישהו אחר. הוא ממש נתקע על העניין הזה. זאת היתה הטיסה הארוכה ביותר בחיי, והייתי אסירת תודה כשהגלגלים נגעו במסלול הנחיתה והחירות שלי התקרבה. אחרי ג'יי היה לי קטע עם ברמן במסעדה שבה עבדתי, עם בחור במסיבת צליית חזיר של תלמידי השנה הרביעית בתחילת הסמסטר, ולאחרונה עם חבר של קרסון שגם התחפש לסידני לאופר במסיבת ליל כל הקדושים שלנו.

סאם מזמין אותי לארוחה ביום שישי בערב. אני מדמיינת את הבית עומד לרשותנו, הפמוטים של ד"ר גסטרל בוערים בחדר האוכל. בפתח הדלת, אני מושיטה לו בקבוק יין.

סאם מביט בתווית ומושיט אלי את זרועו להוביל אותי לסלון.

"הערב נגיש ריזלינג 1987 עם הפפרוני," הוא אומר מאחורי ליאש ולבחור על הספה שאני לא מכירה. לבחור הזה יש על הראש שטיח תלתלים ג'ינג'יים בגובה חמישה-עשר סנטימטר. יש לו רגליים קצרות וסניקרס גדולות שמונחות על שולחן הקפה המצוחצח של ד"ר גסטרל. ליד הסניקרס ארבע קופסאות פיצה. יאש הולך להביא כוסות יין.

הג'ינג'י מצביע עלי. "שנה א', מסיבת היכרות לסטודנטים חדשים. הגעת עם דֵייל גרינסמית."

"זהו אייוון," אומר סאם.

אייוון עוצם עיניים. "שמלה אדומה. כפתורים שחורים."

"אתה מוזר."

"אני צודק, נכון?"

"בקשר לשמלה. את הדייט אני לא זוכרת."

הם צוחקים כאילו אני משקרת, כאילו שאפשר לזכור שמלה יותר מבחור.

"אִין רִיזְלינג וֵרִיטָאס," אומר יאש ומוזג את היין לכוסות פעמוניות קטנות ודקיקות להדהים. "נגיע לחקר האמת בנוגע לדייל גרינסמית עוד לפני שיסתיים הערב."

סאם ואני יושבים בכורסאות מול יאש ואייוון. היין מתוק ומגעיל, אבל אני אוהבת לאחוז באצבעותי את הכוס הקטנה והשברירית.

אייוון הוא עוד סטודנט לספרות אנגלית שלא פגשתי קודם. "ספרי לי הכול, אל תדלגי על שום דבר, כל מה שעולה לך בראש כשאת חושבת על ג'יימס ג'ויס," הוא אומר.

למרבה המזל, למורה שלי לספרות בתיכון היתה אובססיה קטנה לג'ויס. "זרם תודעה, אונומטופיה, התגלות, וכן אמרתי כן אני רוצה כן, והשלג נופל רפה דרך היקום ורפה נופל, כבוא קצם, על כל החיים והמתים."

אייוון מצמיד את כריות כפות ידיו לעיניו ומטלטל את ראשו קדימה ואחורה. "אני כזה דפוק," הוא מיילל.

"הוא כותב את התזה שלו על 'פיניגנז וֵייק'," אומר סאם.

אייוון מפריד בין ידיו ומביט בי בשבריר אחרון של תקווה. אבל מעולם לא שמעתי על הספר הזה.

"אתה כותב תזה?" שאלתי את סאם.

"חייבים לכתוב, במסלול למצטיינים."

"אה, נכון," מסלול למצטיינים. אני מרגישה כאילו אני לומדת באוניברסיטה אחרת והם יודעים זאת.

"אצל מי למדת?" שואל אייוון.

ככה זה היה. הם לא שאלו איזה קורסים למדתי, אלא אצל איזה מרצים.

אני מתאמצת קצת לחשוב על שמות. "ברודי, איינגר, דוקאס," אלה היו היחידים שעלו לי בראש.

אפס זיהוי.

"הם מלמדים כתיבה יוצרת."

"יצורים אומללים," אומר אייוון. סאם מסמן לו משהו. "כאילו, מה יכול להיות גרוע יותר מלקרוא סיפורים מחורבנים כל הסמסטר?"

"הם כבר לא מחורבנים. אני במתקדמים." צריך לקחת כתיבה יוצרת רמה 1, רמה 2, ואז 3 כדי להתקבל למתקדמים.

"אה, מתקדמים." אייוון צוחק.

"למדתי כתיבה יוצרת בשנה א'," אומר יאש.

"לא, אתה לא," אומר סאם.

כן. עם איינגר." הוא מסתכל עלי. "היא שנאה את הסיפור שלי."

"זה לא נכון," אומר סאם.

"שנאה אותו."

"היו כמה סימני וי והערה נחמדה."

"שני סימנים בחמישה-עשר עמודים, וההערה היתה מתנשאת."

"לא נכון."

"זה מעיד על פוטנציאל," הוא מעווה את פניו.

"זאת בטח היתה העבודה הראשונה שקיבלת בחזרה בלי שיהיה כתוב עליה גאוני או מעורר השראה," אומר סאם, "בסוף."

"זה לא העניין. לא. אבל פוטנציאל? כאילו ביום אחד, הרחק-הרחק בעתיד, אולי אגלה בעצמי איזה שביב קלוש של כישרון?"

"אז מעולם לא עשית עוד קורס?" אני שואלת.

"לא."

"הוא אפילו לא עשה את זה," אומר סאם. "הוא פרש אחרי שלושה שבועות."

"אף אחד מהסופרים שאני מעריץ לא השתתף מעולם בקורס כתיבה יוצרת," אומר יאש. "נראה לי שאני אהיה בסדר."

אייוון מעביר לי משולש פיצה על צלחת לבנה עדינה עם שוליים זהובים שבמרכזה מקבץ של ניצני ורדים. "חוץ מליל השמלה האדומה, איך זה שלא ראינו אותך קודם?" הוא שואל אותי. "איפה הסתתרת?"

לא הייתי באחווה ולא הלכתי למסיבות שלהם ועבדתי במסעדה שלושה ערבים בשבוע. "לא יודעת. הייתי בנבחרת הגולף בשנה א', אז נסעתי הרבה," כופפתי מעט את האמת.

"היית בנבחרת הגולף?" הוא אומר. לאוניברסיטה שלנו יש קבוצת גולף טובה למדי - אלופת ליגת החוף האטלנטי כבר אחת-עשרה שנה ברציפות.

"בשנה א'. ואחר כך פרשתי," פרשתי בשבוע הראשון.

"מטורף. זימנו אותך."

"כולם זומנו," הוא חושב שהשנה היא 1920? היום אין אף אחד שפשוט מגיע ומתקבל כספורטאי.

"היא לא דייזי ביוקנן, היא ג'ורדן בייקר," אומר יאש ואז מטה את אוזנו לעברי. "האם יש לך קול של מישהי עם כסף?"

"לא, הוא נשמע כמו קול של מישהי שוויתרה על מלגת הגולף שלה."

אני רואה שכולם מחבבים אותי יותר מהרגע ששינו את שמי לג'ורדן. הם משתמשים בו הרבה.

יאש נושא את קופסאות הפיצה הריקות למטבח וחוזר עם קלפים. "ג'ורדן יודעת בוודאי לשחק לבבות."

אני לא יודעת, אבל אני אוהבת משחקי קלפים ולומדת מהר ועושה מהלך מזהיר בסיבוב השני.

"ג'ורדן. ג'יי הערמומית, תיזהר, סאמי."

סאם מעיף לעברי מבט זריז, החיוך הקטן הזה מעל מניפת הקלפים שלו.

"טוב," אומר סאם אחרי שאנחנו משחקים שישה סיבובים, אוסף את כל הקלפים ולא מחלק אותם שוב.

"הגיע הזמן להראות לה את התחריטים שלך?" אומר אייוון. "יש תחריטים אמיתיים בחדר שלו. נשבע באלוהים."

"רוצה לראות?" סאם מסמיק וגם מפציר בי בעיניו.

יאש מעמיס את המדיח במטבח.

אני מהנהנת.

במסדרון הוא אוחז בידי ואני הולכת אחריו במעלה גרם המדרגות התלול והצר. בקצה יש פנייה ואז עוד שתי מדרגות. הוא מושיט יד למתג שעל הקיר. לאחר עיכוב נדלקת מנורת קיר ישנה באור עמום. הוא מוביל אותי לחדר השינה הקדמי. הוא לא מדליק את האור מעלינו ואנחנו לא מסתכלים על שום תחריטים. הוא מושך אותי למיטה הזוגית הגבוהה של ד"ר גסטרל.

אנחנו מתנשקים וכורכים את הרגליים שלנו זה סביב זה והוא אומר שהוא רצה להעלות אותי לפה כל הערב. אנחנו נלחצים חזק זה אל זה ואני מרגישה שאגמור עוד לפני שאוריד את הג'ינס. אנחנו צוחקים כי נראה שהאצבעות שלי לא מתפקדות אבל אני מצליחה לפתוח את הרוכסן והוא נוגע בי ברגע שאני מצליחה להוריד אותם והוא משמיע מין נהמה נמוכה כשהוא מרגיש כמה אני רטובה. גם אני מרגישה אותו, נלחץ אל רוכסן הג'ינס שלו. אני מושיטה יד לחגורה שלו והוא אומר משהו שנשמע כמו לא. אני מרגישה את הדופק שלו מבעד לבד, את צורת הקצה שלו. אני משתמשת בכל הכוח שלי כדי להישאר יציבה. הוא מנשק אותי ומחליק לתוכי אצבעות ולא מסביר למה אני לא יכולה לגעת בו.

אני מתיישבת ולובשת את המכנסיים. התשוקה עדיין סוערת בתוכי, מעצבנת, כמו להיות שיכורה כשאת צריכה להיות פיכחת.

"בבקשה אל תפרשי את זה לא נכון," הוא אומר.

אני שומעת את יאש ואייוון מתווכחים למטה, כמה חבטות, ואז יאש צוחק. אני נבוכה עד מוות, כאילו שניהם כבר יודעים מה קרה. אייוון שלח אותנו לפה. הוא ידע מה עומד לקרות. יש לי נטייה לפרנויה ואני חייבת לצאת מפה.

אני נועלת את הנעליים שלי, מסדרת את החזייה ופותחת את הדלת.

"ג'ורדן," סאם יכול לנוע ממש מהר. הוא נוגע בזרוע שלי, בירך. מרים את החולצה שלי ומלטף אותה באגודל. "בבקשה תישארי. בבקשה, בבקשה, בבקשה. אני יכול להסביר," השפתיים שלו בשיער שלי, האגודל שלו מלטף את עצם האגן שלי. אני לא רוצה לרדת למטה ולראות את יאש ואייוון בדרכי החוצה. בסוף אני נכנעת.

אנחנו נכנסים מתחת לסדינים. אנחנו נשארים בחולצות ותחתונים. אנחנו שוכבים בתנוחת כפיות, הוא מאחורי, ומנשק את צווארי ואת אוזני והגוף שלי יוצא משליטה. אני צריכה ללכת. אני צריכה להישאר. אני מרגישה אותו על הגב שלי, קשה. מעולם לא הרגשתי ככה כלפי ג'יי. הוא נרדם הרבה לפני ולא מסביר.

אני מתעוררת מוקדם. אני צריכה ללכת לחפש חדר אמבטיה. אני מחליקה מהמיטה בלי להעיר את סאם. אני שוב לובשת את הג'ינס שלי ופותחת את הדלת. מנורת הקיר עדיין דולקת ויש שתי דלתות בקצה המסדרון. שתיהן סגורות. אני מנחשת שחדר האמבטיה יהיה מעל המטבח בגלל הצנרת, אז אני פותחת לאט את הדלת משמאל, רק סדק.

זה לא חדר אמבטיה. זה יאש במיטה זוגית מתחת לכיסוי מיטה צהוב. הוא מוקף בספרים. ספרים בערימות לאורך הקירות ומסביב למיטה, עוד כמה ספרים לידו על כיסוי המיטה. הוא שוכב על הגב בהבעה מרוכזת, רצינית, שמעולם לא ראיתי קודם, כאילו ששינה היא עבודה מאוד קשה. אני סוגרת את הדלת והולכת לחדר האמבטיה בצד השני של המסדרון.

סאם ער כשאני חוזרת. אני נכנסת למיטה לצדו ויש מלא נשיקות והיצמדויות. עם ג'יי אף פעם לא אהבתי סקס בבוקר, אבל תסכול מיני בבוקר זה אפילו יותר גרוע. אני מנסה להסיח את דעתי ולהביט מעבר לכתף שלו על כריכות הספרים שעל שידת הלילה. "וידויים" של אוגוסטינוס, "פאולוס מטרסוס", "מיר כריסטיאניטי" של ק"ס לואיס.

אה.

"אני רעבה," אני אומרת. "כדאי שאזוז."

"אני אכין לך ארוחת בוקר."

אנחנו יורדים למטבח.

המטבח מוזנח, מיושן, עם כיור חרסינה סדוק ורצפת אריחים גדולים, שחורים לבנים. יש דלת אחורית עם חלון זכוכית וחצר קטנה בחוץ עם כיסא עלוב בודד על הדשא שצמח פרא. אני יושבת ליד שולחן קטן ונשענת על הקיר ליד המקרר הישן. סאם מכין קפה בפרקולטור כזה עם צילינדר מפלסטיק למעלה שמראה איך הקפה ניתז סביב. הוא מפנה אלי את הגב גם כשהוא מחכה שהמים ירתחו.

הוא מוזג לספלים ושואל אם אני שותה עם חלב. אני לא שותה קפה אז אני אומרת לא, והוא אומר טוב, אין לנו חלב ומשחרר צחוק. הוא מתיישב אל השולחן מולי ולוגם את הקפה בלגימות ארוכות בעיניים עצומות ואז קם לכוס נוספת. מבחינתי קפה זה דבר מגעיל ורק הורים שותים אותו. אני כל הזמן חושבת שאני צריכה ללכת אבל לא קמה. אחרי הכוס השנייה שלו הוא נזכר באוכל. הוא מוציא דברים מהמקרר ואני מציעה לעזור אבל הוא אומר לי לשבת. הגוף שלי לא מאוזן. אני לא זוכרת סוג כזה של שתיקה עם ג'יי. אני לא זוכרת שא-פעם תהיתי מה להגיד או שהבחנתי בהשהיות. אני מתגעגעת אליו, לראשונה מאז שנפרדנו. אני שואלת את סאם איך הוא ויאש קיבלו את הבית והוא אומר שהם באו לפה לארוחות ערב מאז שנה א' כשהם למדו אצל גסטרל ספרות ימי הביניים המאוחרים. ככה יאש וסאם נפגשו, בקורס הזה. גסטרל השיג ליאש עבודת מחקר בספארו, אומר סאם. מה שזה לא יהיה. וגם, סאם אומר, הוא נותן לאייוון להשתמש במשרד שלו במועדון הסגל.

"הוא פשוט נדיב מאוד עם הסטודנטים שלו. חבל שאף פעם לא למדת אצלו."

אני סטודנטית טובה לספרות. אני מקבלת "מצוין" ו"טוב מאוד" ומילים נחמדות בתחתית העבודות שלי. אבל מעולם לא התחברתי עם אף אחד מהמרצים שלי, כולם גברים, למעט איינגר. אף אחד לא נתן לי הטבות או הציע לי סמינר. שירתתי פעם את פרופסור ויילר בהַיי פַייב, למדתי אצלו שירה מודרנית באביב של שנה ב'. הוא היה לבד ושתה שלושה ברבן ושאל אותי מתי אני מסיימת את המשמרת. אני לא חושבת שהוא התכוון לדבר איתי על מסלול למצטיינים. אם הייתי לומדת עם ד"ר גסטרל, אולי הייתי זוכה לראות את חדר השינה הירוק שלו, אבל אני בספק אם הוא היה נותן לי את הבית שלו לשנה ללא שום תמורה.

סאם מכין טוסט וביצי עין הפוכות. הוא מניח צלחות על השולחן עם בקבוק קטשופ ואני מרגישה כבדה כעופרת. אני מכריחה את עצמי ללגום כמה לגימות מהקפה.

אני שומעת את יאש יורד במדרגות.

"מה יש לאכול אנשים טובים?" הוא קורא לפני שהוא נכנס. הוא יודע איכשהו שאני עדיין שם. "בוקר. בוקר." הוא עומד ליד השולחן, מביט בצלחות שלנו. "לא, לא, לא. כמה פעמים אני צריך להגיד את זה?" הוא מסלק את הקטשופ ומחליף אותו בבקבוקים כתומים וצהובים מהמקרר. "אסור לך לתת לסאם להכין לך ביצים אף פעם. זה תרגיל בבלאנדור בפטיסטי."

"זאת לא מילה. גם לא בצרפתית."

"בלאנדיוסיטי. בלאנדיטאס."

אני מרימה את הצהוב והכתום ומטפטפת כמה נקודות על הביצים המטוגנות. יאש לוקח את הבקבוק השלישי ומשפריץ אדום על הכול. התוויות דהו ואני לא יודעת אם הרטבים מהודו. סאם סיפר לי שאבא של יאש הגיע לארץ הזאת לבד מדלהי כשהיה בן תשע-עשרה. הוא אמר שאבא של יאש אוהב להגיד שהדבר הראשון שעשה כשירד מהמטוס היה להכניס את הבחורה הכי משוגעת בטנסי להיריון.

סאם ואני מתבוננים ביאש מכין את ארוחת הבוקר שלו. הוא מקפץ בין המקרר לכיור לתנור. הוא שופת קומקום ואני חשה הקלה כשהוא מחליף את הקפה שלי בספל תה. הוא מתיישב בינינו, בצד שפונה לקיר, ומתחיל לאכול במהירות.

אחרי כמה נגיסות הוא מרים את מבטו. "סליחה. אני אוכל כמו תן."

"אחים גדולים?"

הוא מנענע בראשו. "בן יחיד. אבל אמא שלי היתה חייבת לנקות את הצלחות בשנייה שהגישה את האוכל. יש לך אחים ואחיות?"

"אח. וחורגים."

עיניו נפערות. "הורים גרושים. יששש." הוא מביט בסאם. "שני כופרים מול קדוש אחד."

הוא בטח יודע מה קרה בחדר השינה.

סאם מפנה את הצלחת שלו לכיור. "יאש, יכול להיות שאחד ההורים שלה מת."

יאש מביט בי.

"גרושים," אני אומרת.

"אמא חורגת מרשעת?"

"אחותו של השטן."

סאם נשאר ליד הכיור, שוטף את הצלחת שלו יותר זמן מכפי שזה לוקח. הכרתי כמה אנשים דתיים והיתה תקופה שאמא שלי לקחה אותי למיסה כי היתה מאוהבת בזמר הכנסייתי, אבל מעולם לא הכרתי טיפוסים שישנים עם אוגוסטינוס או פאולוס ליד המיטה. סאם מוזג לעצמו עוד קפה. ספל רביעי.

יאש רואה שאני מבחינה. "אני מקווה שתצליחי לעכל את הריח של זה," הוא מביט בסאם. "אני יכול לספר לה?"

סאם מנענע בראשו חלושות.

"את מכירה את הוואלקירי?"

"מי?"

"ואלרי הֵייז?"

"לא."

"האהבה הישנה של סאם. קפה גרם לה להקיא. הוא הפסיק לשתות למענה והוא נהיה מפלצת אבל זה סיפור אחר לגמרי. אבל סוף-שבוע אחד ההורים של סאם באו העירה ולקחו אותנו לבראנץ' מקסים ואכלנו את האֶגז בנדיקט שלנו ואבא של סאם לגם מהקפה שלו, ורכן קצת קרוב מדי, ואז ואלרי פשוט פלטה את הביצים שלה כל כך מהר שלאף אחד לא היה זמן להתגונן. איש לא ניצל."

"זה לא היה כזה נורא."

"זה כן היה כזה נורא."

"ההורים שלי אהבו אותה."

"ההורים שלו אהבו אותה. אפילו אחרי כל זה. אנשים טובים. כפריים טובים."

"סתום כבר, תרנגול."

"הם טיפה דתיים."

סאם מתנשף. "טיפה".

"טיפונת. סאם הוא המורד. את מתארת לעצמך? ככה נראית הכבשה השחורה בבית גאלאגֶר."

אי-אפשר לראות את ההבעה של סאם כשהוא מביט בספל הקפה שלו.

"אני צריכה ללכת," אני אומרת. "בניגוד אליכם, השאפתנים המצטיינים, אני אפילו לא התחלתי את המאמרים של דריידן."

השארתי את הסוודר שלי ליד המיטה ואני שוקלת לנטוש אותו שם אבל אמא שלי סרגה לי אותו בתיכון. אני עולה למעלה. סאם במסדרון כשאני יוצאת עם הסוודר. אני שומעת את יאש מקרקש בכלים במטבח. סאם מכניס את הידיים שלו מתחת לחולצה שלי ומחליק אותן בצד האחורי של הג'ינס שלי. יש לו טעם של קפה מהמכונה והוא מזיז אותי בחזרה לחדר השינה. הוא סוגר את הדלת. אנחנו לא מגיעים למיטה. אנחנו מחליקים על השטיח והגב שלי על הדלת והוא מוריד את הג'ינס שלי והלשון שלו עלי פחות מחצי דקה לפני שאני גומרת והוא מטלטל אותי כשהידיים שלו תחתי ולא מוריד ממני את הפה ואני גומרת עוד ואני שומעת את הדלת דופקת קצת ואני מנסה כל כך להיות בשקט אבל אני לא מצליחה ומשחררת את זה החוצה.

הוא מאוד טוב בזה.

"אתה מאוד טוב בזה," אני אומרת.

הוא מחייך לעברי. "יש כמה יתרונות להתנזרות."

"באמת לא עשית סקס?"

הוא לא עונה.

אני יודעת שאני אמורה לשאול שאלות נוספות אבל אני מושיטה יד לכפתור הג'ינס שלו - אין חגורה היום - והוא לא עוצר אותי.

הכול חוץ מ-, זה מה שהיינו אומרים בתיכון. סאם ואני ממש טובים בהכול חוץ מ -.

"לב המאהב", לילי קינג | תרגום: מעין זיגדון | הוצאת פן וידיעות ספרים | 222 עמודים