אני גבר אשכנזי. נולדתי בתל אביב. אני מתפרנס, בין השאר, מכתיבת ביקורות קולנוע. מעולם לא הצבעתי ימינה מהשמאל המתון. חשוב שתדעו את כל זה, מפני שגם אני הופתעתי למצוא את עצמי אומר השבוע בקול רם וברור: חברים, מירי רגב צודקת.
מירי רגב צודקת כשהיא קוראת לבחון את מעמדו של הבימה כתיאטרון הלאומי של ישראל. ראשית, יש לה עילה של ממש לדרוש בדיקה מקיפה של הנעשה בהבימה; בחודש הבא עומד להתפרסם דו"ח חמור של מבקר המדינה על התיאטרון הלאומי בכלל, ועל התנהלותו הכלכלית בפרט. זה לבדו מצדיק מבט חודר אל הנעשה מאחורי פסל שלושת העיגולים של מנשה קדישמן, אבל מה שבאמת מצדיק את הכרזתה של שרת התרבות היא תגובת התיאטרון, לפיה "הבימה היה, הינו ויהיה התיאטרון הלאומי של מדינת ישראל מאז ולתמיד".
מה אתם בעצם אומרים פה, הבימה? שיש לכם מונופול? ששומה עלינו לשמר את מעמדכם מהטעם שזה תמיד היה מעמדכם? אז לא: אין לכם מונופול, ו"ככה זה היה תמיד" הוא לא טיעון טוב בעד שימור. למעשה, זה הטיעון הכי טוב בעד שינוי.
השבט צעק את דברו
תרבות זה עסק דינמי. לכן צודקת מירי רגב גם כשהיא מבקשת להגביל את משך הכהונה של מנהלי מוסדות התרבות לחמש שנים. נעם סמל הוא מנכ"ל התיאטרון הקאמרי מאז 1992, עמרי ניצן הוא המנהל האמנותי של אותו תיאטרון מאז 1994, וממש השבוע נודע כי אילן רונן – המנהל האמנותי של הבימה – פורש לאחר 12 שנים בתפקיד. אלה רק כמה מייצגים של אותו קיבעון ואותו קיפאון, וזאת לא רק זכותה של שרת התרבות לדרוש ניקוי אורוות – זאת חובתה.
תרבות שנתמכת בכספי ציבור אמורה לייצג ולשרת את כלל הציבור, ולכן צודקת מירי רגב גם בטענות שהשמיעה בוועידת התרבות של "הארץ", באותו נאום שנכנס להיסטוריה (או לפחות למיתולוגיה) כנאום ה"קאט דה בולשיט". כן, התרבות בישראל מוטה לטובת השבט הלבן. אם נזרוק אבן בכינוס של אנשי תיאטרון, מחול, אמנות פלסטית או קולנוע, בתשעה מעשרה מקרים נפגע באשכנזי תושב מרכז הארץ.
בכל פעם ששרת התרבות מכוונת אצבע מאשימה אל האליטות הישנות ששולטות בתרבות הישראלית, היא עושה לאנשים כמוני בדיוק מה ש"שוברים שתיקה" עושים לאנשים כמוה. איך אמר ההוא? כל האמת בפרצוף. והשבט הלבן צעק לרגב בוז בוועידת התרבות בדיוק מאותה סיבה שאנשים מהמחנה שלה צועקים על שוברי השתיקה שהם בוגדים: כי אף אחד לא רוצה את האמת בפרצוף.
דרושים ישבנים קפוצים חדשים
האם תרבות שמוצאה בפריפריה תהיה איכותית יותר מזאת שבוורידים שלה זורם האספרסו של תל אביב? אין לי מושג. יותר מזה: אין לי מושג איך בכלל מודדים איכות באופן אבסולוטי. אבל באותה נשימה, אין שום ספק שהעת כשרה לניעור כללי. צריך לבחון את מעמדו של הבימה, צריך למקם עכוזים חדשים על כורסאות המנהל של מוסדות התרבות, וצריך להנגיש את התרבות לאנשים שמממנים אותה בכספי המיסים שלהם.
זה לא רק עניין של פלורליזם, וזה לא רק עניין של ייצוג הולם. זה גם, ואולי בעיקר, עניין של התחדשות לשם התחדשות. לא צריך להיות ח"כ מטעם הליכוד כדי להבין שהשלטון משחית, שהבעיה הכי קטנה בישיבה ממושכת מדי על אותה כורסה היא הסיכון לפקקת ורידים. גם רומא סבאה את עצמה לאבדון.
אחד הקטעים הכי מוצלחים בסרט "אמדאוס" הוא ויכוח בין מוצרט לאנשי החצר של קיסר אוסטריה, שמתנגדים בחריפות לרעיון של אופרה שעוסקת בנושא ארצי ויומיומי. מוצרט טוען בתגובה: "מי מאיתנו לא מעדיף להקשיב לספר שלו מאשר להרקולס, לאורפיאוס - אנשים כל כך נשגבים שהם נשמעים כאילו הם מחרבנים שיש?". גם מירי רגב נוטה לסגנון שלא ממש הולם את חצרו של הקיסר, אבל אל תטעו: במהות היא צודקת. התרבות שלנו מחרבנת שיש.