"הוא חזר בלילה מסטול, ניער אותי עם הידיים בזמן שישנתי וצרח עליי"

איננו נוהגים לנזוף במרואיינים שלנו, אבל נראה שהמצב הביטחוני קצת מחייב - במיוחד כשהריאיון מתקיים יום אחרי מלחמת 17 השעות עם איראן, רגע לפני שעוד סבב כמעט פרץ ושיבש את החיים שלנו ליום, יומיים, חודש או חודשיים - מי יודע.

שלום לשחקנית רוני שלו. מיד ניגש לדבר על הכל - אבל אני חייבת להבין למה סיפרו לי שאת לא נכנסת למרחבים מוגנים כשיש אזעקה?
"אני לא רוצה לעודד את ההתנהגות הזאת!", היא צוחקת.

ובכל זאת?
"תראי, אני מרגישה שהריצה לממ"ד והכניסה למקלט זה כאילו להודות שיש רוע בעולם, להודות שרוצים להרוג אותי ואותנו כעם".

אבל יש רוע בעולם שרוצה להרוג אותך ואותנו כעם.
"נכון, נכון. את צודקת".

הם טכנית שולחים עלינו טילים.
"נכון. אני מאמינה פשוט שההדחקה היא דרך ההתמודדות שלי. נורא קשה לי העניין הזה. אני מגיעה ממשפחה של אנשי שב"כ, מוסד ואלופים בצבא, אני כל כך אוהבת את ישראל ואת העם הזה, וממש מעציב אותי ששונאים אותנו, שאנחנו בסכנה, שצריכים להסתיר את הזהות שלנו בחו"ל. אני יכולה להתחיל לבכות מזה.

"אין לי איך להצדיק את מה שאני עושה, אני לא יודעת, אבל זה משהו בגוף שבזמן אזעקה משדר לי: 'לא קורה, לא קורה, לא קורה'. וגם הכלבה שלי - שירי, על שם שירי מימון - אז כשאני יורדת איתה למקלט היא ממש רועדת. אבל שמעי, בגלל שכל כך הרבה אנשים נתנו לי בראש על זה, והבטחתי להם שאני ארד - אני עומדת מאחורי המילים שלי. אז אמא, אני יורדת למקלט!".

החלטה נבונה, ואני רגע אתעכב על שירי מימון ברשותך.
"כן, כשהייתי ילדה החלום שלי היה להיות שירי מימון. מהרגע שראיתי אותה ב'כוכב נולד' אמרתי שזה הדבר שאני רוצה להיות".

אז בינתיים קראת לכלבה שלך על שמה.
"כן, כמובן, מתוך הערצה מטורפת, סטייל מדונה או ביונסה".

יאללה קוקי, מתים

תכירו את רוני שלו, בת 29, מתגוררת בתל אביב. אתם אולי זוכרים אותה כספיר ששון מהסדרה "כל האמהות משקרות" של כאן 11, אבל הדרך שלה למסך הייתה ארוכה בהרבה מכפי שנדמה.

שלו, ילידת ראש העין, היא בת שלישית למנהלת משאבי אנוש בבנק ולאב חוקר פרטי. כמו בלא מעט סיפורי שחקנים, גם אצלה הכל התחיל בסלון הביתי, שם נהגה לכנס את בני המשפחה כדי לצפות בה מופיעה. כבר בגיל 8 חתמה בסוכנות שחקנים, אך התקף פאניקה שחוותה באודישן לפסטיגל טרף את הקלפים ועיכב את החלום.

מאותו רגע הגיעו שנים של ניסיונות: קורסי משחק, שירות בתיאטרון צה"ל, מופע סטנד-אפ, לימודי מוזיקה ברימון, כתיבה ושירים שנשארו במגירה. בדרך היו גם לא מעט סרטי סטודנטים ותפקידים קטנים. "לאורך השנים כל הזמן קיבלתי גושפנקה שיש בי משהו, אבל בפועל לא קרה כלום", היא מספרת.

הייתה לך תוכנית מגירה?
"האמת שלא. היו כל מיני אנשים טובים בדרך שהאמינו בי. לקח זמן, אבל הקדשתי לזה את כל החיים שלי. הרגשתי שאם אוותר, רוני של העתיד תכעס עליי. וגם יש בי משהו שמסרב להיות לוזרית".

אז ממה מתפרנסים אם לא ממשחק?
"הו, ממה לא? אני קופירייטרית במשרד פרסום, כותבת תוכן וסושיאל, מדריכת סיורי גרפיטי, מנהלת הצגה, מלמדת מוזיקה לילדים עם מוגבלויות, מעבירה שיעורים פרטיים למשחק, ובמשך שנים גם עבדתי כברמנית ומארחת. בדרך כלל יש לי שישה או שבעה מעסיקים שונים בחודש - אל תגידי את זה לתיאום מס".

אחד הרגעים המטלטלים בחייה התרחש לפני עשור, בפיגוע הירי בשרונה. ב-8 ביוני 2016 שני מחבלים פלסטינים פתחו באש במתחם שרונה מרקט בתל אביב, שבו נרצחו ארבעה בני אדם ונפצעו 21 נוספים. שלו הייתה שם. "באותו ערב אני והאקס שלי ישבנו על הדשא, אכלנו והתנשקנו", היא משחזרת. "היינו בשלב של 'קרייזי אין לאב', ומרוב התאהבות ולבלוב לא שמנו לב שאנשים התחילו לרוץ. צרחו עלינו 'בואו, בואו', והמחבל עבר מאחורינו. נכנסנו לאחד הביתנים שם יחד עם עוד עשרות אנשים, כולם בהיסטריה מתקשרים להורים שלהם, לבני הזוג, ואני הייתי בשיא ההדחקה".

מה הכוונה?
"סיפרתי בדיחות שחורות, אמרתי לבן הזוג שלי אז, 'יאללה קוקי, מתים'. ככה אני מתמודדת עם משהו שאני לא יכולה לתפוס - הומור. אבל אני חושבת שב-7 באוקטובר נגמר לי ההומור. בכל מקרה, חיכינו שם מלא זמן, לפחות חצי שעה. אני הייתי לחוצה, מעצבנת ולא רגישה, והחלטתי שאני רוצה לצאת משם. מישהי שמרה על הדלתות, אז פשוט הזזתי אותה ויצאתי החוצה, והאקס רץ אחריי. רק כשהגענו לרכב פרצתי בבכי, בכיתי את החיים שלי".

כשיצאת החוצה - לא פחדת שעדיין מסתובב שם מחבל?
"אני חושבת שלא הצלחתי להישאר בפאניקה, לא יכולתי לשאת את הסיטואציה. אנשים בכו לידי, וגם הייתי ילדה. התנהגתי לא בסדר, אבל כנראה שזו הייתה דרך ההתמודדות שלי. היום לא הייתי מתנהגת ככה".

ומה קורה איתך כמה ימים אחרי? את בטוב? זו טראומה.
"אני לא זוכרת משהו יוצא דופן. זו הייתה תקופה של תל אביב במקסימום - עבדתי ולמדתי ויצאתי למסיבות, אז אני חושבת שהשכחתי את זה בתוך החיים התל-אביביים שחייתי. מה גם שהייתה לי הכרת תודה על זה שלא קרה לי כלום. אני זוכרת שממש הרגשתי את סבא שלי בימים האלה, הרגשתי שהוא שומר עליי - למרות שבכלל לא פגשתי אותו".

אמרת קודם ש-7 באוקטובר הרג לך את ההומור. היום הזה הציף אותך לתחושות שחווית בפיגוע?
"אני מרגישה שאני אלופת ההדחקות. אני כמעט לא מדברת על הפיגוע, וגם כשאני כן - אחרי כל מה שקרה פה בעשור האחרון, זה מרגיש לי כמו חוויה כל כך קטנה. כאילו, מי אני בכלל שאדבר על הכאב שלי כשאנשים עברו כאלה זוועות? בשבת השחורה לא חשבתי על שרונה בכלל, מרוב שצמצמתי את האירוע הזה גם ביני לבין עצמי".

הוא גמר אותי, הייתי צל של עצמי

היא והבחור שעבר איתה את הערב הנורא בשרונה כבר לא יחד. כמה שנים אחרי זה היא נכנסה למערכת יחסים רעילה, שלדבריה הלכה והידרדרה למקומות מפחידים. לפני שהיא מתארת מה קרה שם היא מבקשת להסביר: "אני מבחינתי נסיכת דיסני, אני מאוד אוהבת רומנטיקה ומתמסרת מהר. אני נותנת את כולי ורק אחר כך בודקת אם האדם שמולי טוב לי. הרבה פעמים נכוויתי מזה.

"בכל מקרה, הייתי רווקה תל אביבית, חוויתי הרבה, ואיכשהו הבחור הזה הגיע והיה כל מה שחלמתי עליו - הכי מדהים בארץ, התאהב בי, פרגן לי, תמך והשקיע בי. הרגשתי שהנה הנסיך הגיע. גם תביני שהייתי מבוגרת, לא צעירה וטמבלית, הייתי בטוחה שאני יודעת לזהות דושים רעילים. התמסרתי אליו, שמתי את החיים שלי על הולד, אבל ברגע שעברנו לגור יחד - הוא השתנה ב-180 מעלות".

מה הכוונה?
"הוא ביקר אותי על כל דבר, רב איתי בלי הפסקה, כל מה שעשיתי היה לא בסדר. הוא תמיד הוציא אותי מפלצת, ולא משנה כמה ניסיתי לדבר בהיגיון, הוא היה מאוד קשה איתי. אני לא יודעת לשים את האצבע, אבל זו הייתה התעללות נפשית.

"הוא גמר אותי, הייתי צל של עצמי. הוא היה מתקשר אליי המון ורב איתי עד השעות הקטנות של הלילה. הייתי אומרת לו, 'תניח לי, יש לי אודישן מחר, אני חייבת ללכת לישון', אבל הייתי מגיעה לאודישן כשכל המיתרים שלי נפוחים אחרי לילה של בכי וצעקות. זה הגיע למצב שזה פגע לי בקריירה".

מישהו התערב?
"יום אחד אמא שלי ואחותי לקחו אותי לשיחה ואמרו לי שאני לא מאושרת. אז ניסיתי להפריד כוחות וחזרתי לגור עם אמא".

ואיך הוא הגיב?
"בכל מיני מניפולציות רגשיות כאלה, של 'איך את יכולה לוותר עליי אחרי כל מה שאני עושה לך?'. לילה אחד שהוא חזר מסטול מאיזו ישיבה עם חברים, ואני ישנתי, הוא העיר אותי ככה בידיים (עושה תנועה של ניעור; מ"ד) והתחיל לצרוח עליי על משהו שקרה בבוקר. אמרתי לו, 'אתה לא יכול לריב איתי בבוקר? אני ישנה!', והוא המשיך לצרוח עליי. ביקשתי שיניח לי, אבל זה לא עבד. נכנסתי להתקף חרדה מרוב שלא ידעתי מה לעשות בסיטואציה. זה חוסר אונים מטורף.

"באותו לילה ארזתי תיק, לקחתי את שירי, והוא התחיל לבכות ואמר שהוא מצטער. רציתי לצאת מהבית, אבל הוא חסם לי את הדלת. בסוף הוא הסכים לזוז, אבל ירד אחריי במדרגות. השעה ארבע לפנות בוקר, רציתי לנסוע עם הרכב לאמא שלי, אבל הוא נעמד על הכביש. הוא הסכים לזוז רק כשאמרתי לו שאתקשר אליו כשאגיע".

ופה זה נגמר?
"לא, הוא המשיך להתקשר ולשלוח הודעות, חיכה לי מחוץ לבית. חסמתי אותו בוואטסאפ, אז הוא עבר לאינסטגרם. אחר כך חסמתי אותו גם שם, אז הוא שלח לי מייל. את יודעת שאפשר לחסום מישהו במייל?".

האמת שלא.
"כשחיפשתי דירה אחרת, לא הצלחתי ללכת בתל אביב. כל הזמן הרגשתי שהוא עוקב אחריי - כי באמת הייתה פעם שהוא עקב אחריי וחיכה לי מחוץ לפסיכולוגית. כמעט בכל יום הייתי שומעת ממישהו אחר בחיים שלי שהוא שאל עליי. אני באמת לא יצאתי מהבית תקופה, והפסדתי הרבה עבודה ואודישנים. הייתי צריכה להתאושש מזה".

זה השפיע על קשרים אחרים שלך?
"בטח. מאז כמעט לא יצאתי לדייטים. אני בחורה שתמיד יש לה מישהו ברקע, ובאותה תקופה הייתי באמת לבד. לא רציתי שידברו איתי או יתקרבו אליי. וגם כשכן יצאתי, הרגשתי פתאום שאני מאוד שקטה ואסופה. נהייתי בן אדם עם גבולות. היום, תודה לאל, אני מרגישה יחסית אחרי זה, אבל משהו בי עדיין עצור".

היום את רווקה?
"אני בתחילתו של משהו ממש חדש, אז אני לא יודעת איך לקרוא לזה. אני יכולה להגיד לך שקשה לי להתמסר. אני מדברת איתו על זה ומציבה גבולות - הוא לא יראה את המשפחה שלי בקרוב, ואנחנו נפגשים גג פעמיים בשבוע. בחיים לא הייתי כזאת. מאוד טוב לי איתו, וזה מפחיד בטירוף, אבל זה לא קשור אליו. הוא הכי מהמם בעולם".

אבא סבא טוביה

רגע אחרי שסיימה את לימודיה בבית הספר למשחק של ניסן נתיב, דווקא בתקופה שבה החליטה להתנזר מסוכנים ומאודישנים, קיבלה שלו את ההזדמנות לפרוץ בתפקיד האם שלא ממש מחוברת לילד שלה ב"כל האמהות משקרות". "את יודעת שהשחקן שמגלם את הבן שלי הוא בעצם האחיין שלי?", היא אומרת.

זו לא הפעם הראשונה שהיא מגלמת אמא - וזה מעניין, משום שעד לא מזמן היא הגדירה את עצמה כאל-הורית. "את חיי המבוגרים התחלתי בהצהרות של 'אני לא אתחתן ולא אעשה ילדים לעולם'", היא מסבירה. "היה בי משהו מאוד מרדני שהטיל ספק בכל מה שכולם חשבו שהוא מובן מאליו. כאילו, זה מובן מאליו שאישה תתחתן ותביא ילדים, וזה עצבן אותי. למה אתם מחליטים בשבילי מה אני אמורה לעשות ומתי? אבל עם הזמן, ככל שמתבגרים, רואים את הדברים אחרת.

"להביא ילדים אף פעם לא היה החלום שלי. לא דמיינתי את החתונה שלי או את עצמי יולדת. אבל היום אני קצת יותר פתוחה לרעיון. אני חושבת שזה מגיע ממקום של אמון. קשה לי לסמוך - הרי לבחור את הפרטנר שלך זו בחירה סופר-קריטית, ואני גם צריכה לסמוך על עצמי. נראה לי שככל שאני מתבגרת אני יותר נפתחת לרעיון, כי אני יותר סומכת על עצמי".

כעת היא משחקת את ריבי בהצגה החדשה של תיאטרון הבימה, "להתראות ותודה על הקרמשניט", שם היא מגלמת - איך לא - אישה בהיריון. "זה מצחיק שספיר הייתה אמא לילד בן שלוש, וריבי, שאני משחקת עכשיו, נמצאת בחודש תשיעי. אלה התפקידים שקיבלתי, וכנראה שזה לא סתם, כי באמת יש לי שאלה סביב האמהות".

כנראה שהיקום מסדר לך לשחק אמהות כדי שתשני את דעתך.
"כן, או סבתא שלי שם למעלה", היא צוחקת. "אני מרגישה שזה הולך יד ביד עם הערך העצמי שלי. ככל שאני מעריכה יותר את עצמי - והסדרה מאוד עזרה לזה, כי זו הייתה הפעם הראשונה שהגשמתי את החלום שלי - אני פחות מפחדת מדברים גדולים והרי גורל".

"להתראות ותודה על הקרמשניט", שכתב תומר רוזנמן וביימה אילאיל סמל, מספר על זוג פנסיונרים בגילומם של טוביה צפיר ויונה אליאן, שמחליטים לסיים את חייהם בשלווה ובנחת ואף מכינים את השבעה של עצמם. אלא שרגע לפני שהם מוציאים את התוכנית לפועל, בתם נכנסת הביתה ומנסה לעצור אותם.

"טוביה מרגש אותי ברמות. צריכים לחלק שם טישו לכל אחד בקהל - במיוחד עם כל מה שהוא עובר עם אשתו. בכלל, כל השחקנים שם נותנים את התפקיד הכי טוב שלהם, אני חושבת. נכנסתי לחזרות ולא ידעתי איך יהיה לי - כולם מבוגרים ממני, ואני הקלולסית שלא יודעת כלום".

והצלחת להשתלב?
"בטח, אני מתה עליהם. אבל אני עדיין הקלולסית שלא יודעת כלום".