מתי בפעם האחרונה קראתם ספר? לא מתי קניתם ספר, לא מתי סיפרתם לאנשים אחרים בארוחת ערב שקראתם ספר – מתי אשכרה קראתם ספר מתחילתו ועד סופו?
חכו, אל תענו. כלומר, לא לפני שתענו גם על השאלה הזאת: מתי בפעם האחרונה התבאסתם על הילד שלכם לאמור "אולי תפתח ספר?"
אלף פעמים שמעתי הורים משתמשים בביטוי "דור של מופרעי קשב" כדי לתאר את הילדים של היום. אלף ואחת פעמים השמעתי בעצמי וריאציות על הביטוי הזה. רק בשבוע הספר דהשנה – שבו שוב לא פקדתי חנות ספרים, וגם לא אפקוד, כי למי יש כוח לקרוא ספר עכשיו – הבנתי שאנחנו (שוב) משליכים על ילדינו את הבעיות שלנו עם עצמנו.
חצי מבני הנוער קוראים ונהנים מזה
בניגוד לתפיסה המקובלת ובניגוד לקיטורים המקובלים, הקריאה היא חלק בלתי נפרד מחייהם של ילדים ובני נוער. נכון, חלקם קוראים רק כי מכריחים אותם בבית הספר ו/או כי מגבילים אותם בבית מבחינת שעות מסך וזה מה יש, אבל אצל הצעירים קיימת גם תרבות קריאה של ממש.
סקציית הספרים המיועדים לילדים ונוער נמצאת בפריחה שלא זכורה כמוה במו"לות. היא הרביצה קפיצה נחשונית אחרי "הארי פוטר", ושוב אחרי "משחקי הרעב", ועוד אחת אחרי "אשמת הכוכבים". לפי סקר שפורסם בטיים מגזין ב-2014, המכירות של ספרי ילדים ונוער קפצו ב-22 אחוזים בהשוואה לשנה הקודמת, כשבאותה תקופה ירדו המכירות של ספרים למבוגרים בשלושה אחוזים. במספרים אבסולוטיים, 750 מיליון ספרי נעורים נמכרו בעולם בשנת 2013.
בין 2010 ל-2014 נרשמה אמנם ירידה של 10% במספר הילדים האמריקאים שהעידו כי הם קוראים לשם הנאה, אבל שימו לב: אפילו ב-2014, בעומק עידן הסמארטפונים, 51% מהילדים הנסקרים העידו שהם אכן קוראים ואכן נהנים מזה. גם בישראל המגמה הכללית היא של עלייה במכירות הספרים לצעירים, והז'אנר הוא השני הנמכר ביותר אחרי פרוזה. נתח השוק שלו נע בין 15 ל-20 אחוז – יותר מספרי בישול למשל.
תראו, אני לא אומר – וממילא לא מוסמך לומר – שהילדים שלנו קוראים יותר מאיתנו אמפירית ואבסולוטית. אבל אני כן אומר שתלמיד בית ספר יקרא בשנה נתונה לפחות את הספרים שהוא חייב לקרוא כדי לא להישאר גם בשנה הבאה באותה כיתה. איפה אנחנו נישאר אם לא נקרא?
רק בטיסות, רק בהלוך, רק מדע בדיוני ורק בקינדל
כילד, כנער וכבוגר צעיר הייתי וואחד תולע ספרים. יצירות מופת גרמניות בגיל 17, "זכרון דברים" בגיל 19. כאדם בוגר, כאבא, אני קורא היום רק בחו"ל. בעצם, אם לומר את האמת, רק בטיסות. ורק בהלוך. ורק מדע בדיוני, כי יצירות מופת עושות לי לישון. עם כל הידע הזה על עצמי שמעתי את עצמי אומר השבוע לבת העשר וחצי שלי שמזמן לא ראיתי אותה פותחת ספר, ובערך דקה אחר כך נפל לי האסימוב: אני קראתי בשנה האחרונה בקינדל שני ספרי מד"ב. היא קראה את כל סדרת "הארי פוטר". בפרינט. פעמיים.
אולי יש לי בבית מקרה קיצון, ואולי אני – אדם שעורך טקסטים למחייתו, ומכאן שבשעות הפנאי שלו בא לו למות מהמחשבה על מילים כתובות – מקרה קיצון הפוך. אבל אי אפשר להתכחש לכך שגם הראשים המקריחים שלנו קבורים במסכים, שגם לנו נהיה קשה עם פיסות טקסט ארוכות יותר מ-200 מילים או ממושכות יותר מעשר דקות.
דור של מופרעי קשב? אני חושב שהמונח הנכון הוא תור. עידן. זמן בתולדות האנושות, בוגרת כמתבגרת. אז אולי מוטב שנרד קצת מה"אולי תפתח ספר". הרי בסוף הם יקלטו שכל הכותרים היפים האלה בסלון רק צוברים אבק ופוזה, ויענו בשאלה "אולי אתה?".