סמל מין, מוזה של במאי ענק ושחקנית פורצת דרך: פרידה מבריז'יט בארדו

מוזה עולמית שהשפיעה על מאות יוצרים; אייקון צרפתי שהביאה כמעט בין לילה את העולם למהפכה מינית של ממש, ושמה ממשיך להוות שם נרדף לקולנוע גם אחרי יותר מחמישה עשורים של פרישה - הכוכבת האגדית בריז'יט בארדו הלכה אתמול (ראשון) לעולמה בגיל 91. לזכרה, חזרנו אל תפקידיה הגדולים ביותר.

ואלוהים ברא את האישה (1956)

הסרט שהתחיל הכל. בארדו, בת למשפחה פריזאית עשירה אך שמרנית, הייתה כבר שחקנית פעילה במשך ארבע שנים - בעיקר בתפקידי משנה בסרטים נשכחים - אך הניצוץ של נועזות בה היה נוכח גם אז. דוגמה בולטת לכך היא Manina, the Girl in the Bikini (1952), שבו כיכבה בארדו בת ה-17; לאורך רוב הסרט היא לובשת ביקיני - שהיה אז עדיין פריט לבוש "מוקצה" ונתעב.

אחד הראשונים לזהות את תחושת המרדנות הזו היה הבמאי הצעיר רוז'ה ואדים, שראה בה מוזה עתידית כשהשניים נפגשו באודישן לסרט Les Lauriers sont coupes בשנת 1950. היא הייתה בת 15, הוא בן 21 - והם התאהבו, ביקשו להינשא, ולבסוף התחתנו בסוף 1952. מתוך נישואים סבוכים אלו נולדה הקלאסיקה הקולנועית "ואלוהים ברא את האישה".

מעלליה של בארדו כיתומה פוחזת בריביירה הצרפתית - לא פעם בלבוש מינימלי, לצד שורת גברים שהיא פוגשת - הפכו את הסרט ללהיט עצום בצרפת, בבריטניה ואף בארצות הברית השמרנית, שם היה הסרט ללהיט הזר הגדול ביותר עד אז. הסרט עורר שערורייה כשהגיע לאמריקה: הוא פרץ את גבולות הייצוג המיני המקובל, התעלם מ"קוד הייז" הנוקשה, וסימן את ניצניה הראשונים של התמודדות התעשייה המזדקנת עם העולם המשתנה.

בצרפת, היה זה הסימן הראשון לעליית "הגל החדש" מספר שנים מאוחר יותר, כשהערכים הצעירים והמשוחררים ביקשו לשנות את הקיבעון האסתטי של התעשייה ואת התלות בעיבודים ספרותיים מפוארים. בארדו, שהפכה כמעט בין לילה לסמל מין עולמי, תוארה כ"מנוע של ההיסטוריה הנשית" על ידי הפילוסופית סימון דה-בובואר, ודחפה בפועל לשינוי במחשבה המגדרית המקובלת.

ומה באשר ליחסיה עם ואדים? השניים התגרשו שנה אחרי צאת הלהיט, לאחר שבארדו ניהלה רומן עם שותפה לסרט, ז'אן-לואי טרנטיניאן (גם הוא נשוי באותו הזמן). עם זאת, ואדים ובארדו שמרו על קשר טוב לאורך כל חייהם והמשיכו לשתף פעולה פעמים רבות.

האמת (1960)

עד לסרט זה של הנרי-ז'ורז' קלוזו ("שכר האימה"), רוב התפקידים שהוצעו לבארדו חיזקו את דימוי סמל המין שלה - ואכן, "האמת" תפס את השחקנית בתקופה סוערת ורוויית משברים. במהלך צילומי הסרט ואחריהם, בעלה דאז, השחקן ז'אק קארייה, עבר התמוטטות עצבים; בארדו עצמה ניהלה רומן עם שותפה לסרט, השחקן סמי פריי; היא וקארייה נפרדו וכל אחד מהם ניסה להתאבד בנפרד. במקביל, העוזרת האישית של בארדו גרמה לשערורייה כשהעבירה לתקשורת סודות שאספה על השחקנית.

הסרט, שסיפורו הדהד את חייה הסוערים של בארדו - אישה העומדת למשפט על ניסיון רצח-התאבדות כפול שלה ושל בן זוגה - חשף צדדים חדשים בכישוריה המשחקיים, עדינים ועמוקים יותר, והפך את "האמת" לאחד מהסרטים החשובים של תקופתו. הסרט זכה להצלחה אדירה בקופות, והיה מועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר הטוב ביותר.

הבוז (1963)

אולי סרטה הידוע ביותר של בארדו, לצד "ואלוהים ברא את האישה", שדימויים ממנו (כדוגמת בארדו הערומה שואלת את מישל פיקולי איזה חלק בגוף שלה הוא אוהב, בעוד צבעי הפריים משתנים) עדיין מזוהים באופן מובהק עם המושג "הגל החדש הצרפתי" ועם הבמאי בפרט, ז'אן-לוק גודאר.

הסרט, שמבוסס כל כך על הדימוי הקולנועי של בארדו ועל החתירה תחתיו שגודאר מבצע, כמעט לא כלל את השחקנית. "הבוז" החל כפנייה מצד המפיק האיטלקי קרלו פונטי אל הבמאי לעבודה משותפת, כשגודאר הציע לעבד את ספרו של אלברטו מוראביה, Il disprezzo, עם כוכבי קולנוע גדולים, בדמותם של קים נובאק ("ורטיגו") ופרנק סינטרה. כשאלו סירבו, פונטי הציע את אשתו, סופיה לורן, ושותפה הטבעי מרצ'לו מסטרויאני - ליהוק שאליו גודאר סירב.

אחרי עוד מספר חיפושים כושלים, פונטי התעקש על ליהוק בארדו, כשסבר שמעמדה כסמל סקס יניב רווחים יפים לסרט (בפועל, מחצית מתקציב הסרט הלך לשכרה של השחקנית). גודאר הסכים במרמור, אך ניצל את האפשרות שסופקה לו בשביל לפרק ולהרכיב את הדימוי המושלם של הכוכבנית ואת חייו האישיים שלו דרך עלילת הסרט הרפלקסיבית.

העלילה: תסריטאי מצליח (פיקולי) נשכר על ידי מפיק אמריקאי גס-רוח (ג'ק פאלאנס) לעבוד על סרט חדש של הבמאי הגרמני האייקוני פריץ לאנג (בתפקיד עצמו), בעודו מתמודד עם משבר בזוגיותו עם אשתו (בארדו). הסרט צולם ברומא ובקפרי השמשית, ולצד עבודת המצלמה המיוחדת של צלם הבית של גודאר, ראול קוטאר והתסריט המאולתר - התוצאה נותרה אייקונית עד ימינו.

ויוה מריה! (1965)

עוד הצלחה מסחרית גדולה של בארדו, אך קלילה הרבה יותר, הגיעה כאשר לואי מאל עבד איתה על סרטו Vie Privée (1962), שעסק באופן חצי-אוטוביוגרפי בחייה ומשבריה עד אז. לאחר מכן בחר למזג אותה עם המוזה הוותיקה שלו ומאהבתו לשעבר, ז'אן מורו ("ז'יל וג'ים"), בסרט ההרפתקאות הקליל "ויוה מריה!" - סיפור על השתלבותן של שתי נשים קשות יום במהפכה אזרחית במדינה במרכז אמריקה, לצד המצאה מקרית של סטריפטיז מצידן. מה שהחל כטוויסט קליל על עלילת מערבון/הרפתקה קלאסית הפך להצהרה פוליטית, שביקשה לערער על התפיסות המגדריות של התקופה ועל מה מכונן מהפכה.

"זו הייתה תקופה של מהפכנות פוליטית, וסטודנטים רבים ראו בשתי הגיבורות הללו את שתי הגישות השונות להפיכה", אמר לימים הבמאי הגרמני הנודע ריינר וורנר פסבינדר על השפעת סרטו של מאל בקרב רדיקלים צעירים. מורו ובארדו הפכו לחברות אמת על הסט, בעוד הסרט עורר סערה בארה"ב בשל תוכנו המיני והאנטי-קתולי, מה שהוביל לפסיקה חשובה של בית המשפט העליון האמריקאי לגבי יכולתה של מדינה לצנזר סרט.

Don Juan, or If Don Juan Were a Woman (1973)

התחלנו עם ואדים ובארדו, ומן הראוי לסגור איתם. ואדים מציג את בארדו - לצד אייקון מין ואופנה נוסף, ג'יין בירקין - כאישה המשוכנעת שהיא גלגולו של דון ז'ואן הידוע, וככזו, מרשה לעצמה "להרוס" גברים שנפלו בקסמיה, עד לכדי כוונה לרצח. ואדים, שהתפכח במידה מסוימת מהייצוג החתרני אך המחפיץ שהציג ב"ואלוהים ברא את האישה", ביקש לתקן ולהתאים את קולנועו לראיית עולמו הנוכחית ב"דון ז'ואן".

"מתחת למה שאנשים מכנים 'המיתוס של בארדו' יש משהו מעניין. היא תמיד סימלה את התפיסה של חופש מיני וחופש ככלל, ללא שום אגרסיות - אז נתתי לה תפקיד של גבר, דווקא. אישה יכולה להיות חופשייה מינית מבלי שתתפס כ-'זונה'. דון ז'ואן נשית יכולה להתקיים מבלי להרגיש רגשות אשם", אמר ואדים על הסרט.

בארדו, מותשת מהתהפוכות שעברה בקריירה ומהתפיסות הציבוריות, הסכימה עם ואדים:"אם 'דון ז'ואן' אינו סרטי האחרון, הוא יהיה האחד לפני האחרון", אמרה וקיימה, כשהצטלמה לסרט נוסף ופרשה סופית ממשחק באותה השנה. מאז, בארדו לא נעלמה מפני האדמה, והמשיכה לספק כותרות יומם וליל (מעריקתה לרוסיה ותמיכתה בפוטין ודעותיה הרדיקליות בנוגע לבעלי החיים), אבל הדימוי הראשוני של השחקנית הבלונדינית, עם החור הפוטוגני בשיניים, לעולם לא יישכח.

לכתבות נוספות באתר Seret