עומר שם טוב נגד "נז"א": "כחטוף, גם אני הייתי נזק אגבי"

שורד השבי עומר שם טוב, ששב לישראל לאחר 505 ימים בשבי חמאס, פרסם היון (ד') ב"וול סטריט ג'ורנל" האמריקני טור דעה שבו הוא מתייחס לסרט "נז"א" ולסערה סביבו. שם טוב כתב כי הסרט, שמתמקד בסבלם של האזרחים הפלסטינים בעזה, אינו מציג את האירועים שהובילו למלחמה ואת החטופים שהוחזקו במהלכה, והוסיף כי 24 הדקות שבהם הוא זכה לתשואות בפסטיבל ונציה "הרגישו כמו מטר של סכינים".

וכך כתב שם טוב בטורו, שקיבל את הכותרת "חטופים כמוני היו גם נז"א - נזק אגבי": "הסרט התיעודי האנטי-ישראלי 'נז"א' - ראשי התיבות בעברית ל'נזק אגבי' - זכה החודש בפרס חבר השופטים המיוחד בפסטיבל ונציה. הסרט לא הוקרן בישראל, ולא צפיתי בו. 'נז"א', המבוסס על ראיונות עם חיילים ואנשי מודיעין ישראלים בעילום שם, מתאר מלחמה שבה אזרחים פלסטינים נהרגו שלא לצורך, ואפילו במכוון. מה שהביא את המלחמה הזו לעזה - הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר 2023 וחטיפת בני הערובה - נשאר ברובו מחוץ לפריים.

"חמאס חטף אותי מפסטיבל נובה ב-7 באוקטובר והחזיק אותי בעזה במשך 505 ימים, חלק ניכר מהזמן בדירות שנמצאו באזורי לחימה פעילים. היו הרבה דברים שפחדתי מהם בשבי. רעב. החוטפים שלי. האפשרות שלעולם לא אראה שוב את משפחתי. אבל פחדתי גם מחיל האוויר הישראלי. לטייסים הישראלים שמעליי לא היה מושג איפה אני נמצא. לפעמים, כשהחוטפים שלי ציפו לתקיפה ישראלית, הם נמלטו והשאירו אותי מאחור. אם פצצה ישראלית הייתה הורגת אותי, חמאס היה מנצח פעמיים: אני הייתי מת, וישראל הייתה נושאת באחריות.

"אחד החוטפים שלי סיפר לי שאמו קיבלה שיחת טלפון שהזהירה אותה לעזוב את ביתה משום שתקיפה ישראלית עלולה לסכן אותה. השיחה הגיעה מצבא ההגנה לישראל. חמאס ידע איפה אני והשאיר אותי למות. ישראל לא ידעה היכן אני נמצא, אבל היא ידעה איפה נמצאת אמו של החוטף שלי והתקשרה כדי לוודא שלא תיהרג בטעות. והנה אני שם - חטוף, מורעב ומעונה בידי בנה - בזמן שהצבא שלי מנסה לשמור על אמו בחיים".

שם טוב ציין עוד כי "ישראל רצתה נואשות להחזיר אותי הביתה. אבל לא בכל מחיר. היו אזרחים פלסטינים ביני לבין ישראל. לכן ישראל פיזרה כרוזים, שלחה הודעות, ביצעה שיחות טלפון והורתה על פינויים. היא ניסתה לצמצם את הנז"א, את הנזק האגבי.

"ראיתי גם מה משמעותו של מוות עבור הצד השני. יום אחד החוטפים שלי חגגו אחרי שלוחמי חמאס הרגו חיילים ישראלים. למחרת ישראל הפציצה את האזור שבו הוחזקתי. הפיצוצים הגיעו בהפרשים של כעשר שניות. הייתי מבועת. המחבל שישב לידי היה מאושר. מבחינתו, כל פיצוץ היה הוכחה להצלחה: תראה מה גרמנו לישראל לעשות. תראה כמה פגענו בהם. אז הבנתי משהו. עבור חמאס, ההרס עצמו יכול להיות ניצחון. כל עוד יש מוות באחד הצדדים או בשניהם, חמאס יכול לנצח.

"אחרי שחזרתי הביתה, למדתי שהמספרים משקפים חלק ממה שראיתי. האו"ם דיווח שכאשר נעשה שימוש בנשק נפיץ באזורים מאוכלסים, כ-90% מההרוגים והפצועים הם אזרחים. אף שהיחס המדויק בעזה שנוי במחלוקת, גורמים בצבא הישראלי ואנליסטים אמריקנים העריכו כי על כל לוחם שנהרג נהרגו בין 1.5 לשני אזרחים פלסטינים - יחס נמוך עבור לחימה בעוצמה כזאת בשטח עירוני. זה לא קרה במקרה. אזהרות, פינויים והחלטות שלא לתקוף הצילו חיים פלסטיניים. גם ישראל שילמה מחיר על ההחלטות הזהירות האלה. הן נתנו לחמאס זמן. הן חשפו חיילים ישראלים לסכנה גדולה יותר. והן הותירו חטופים כמוני להמתין זמן רב יותר".

"ילד פלסטיני מת לא נעשה פחות מת בגלל סטטיסטיקה. אבל גם אסור לנו להתעלם ממה שישראל סיכנה כדי לצמצם את המספר הזה. . אבל יותר פלסטינים היו נהרגים. וזו הסיבה ש'נז"א' מטריד אותי. בוונציה זכה הסרט למחיאות כפיים בעמידה שנמשכו יותר מ-24 דקות. כחטוף לשעבר, הדקות האלה הרגישו לי כמו מטר של סכינים. לא משום שהסרט מציג את הסבל הפלסטיני, שהוא אמיתי וראוי שייראה. מה שכואב הוא שהסרט, לפחות כפי שתואר בדיווחים עליו, לא נראה כאילו הוא רואה אותי.

"הוא רואה את הסבל בעזה, אבל לא את מה שהביא את המלחמה לשם: התכנון של חמאס, רצח המשפחות ב-7 באוקטובר, האנשים שנגררו מבתיהם ומפסטיבל מוזיקה. נדמה שכל זה אינו יוצר דילמה מוסרית של ממש עבור יוצרי הסרט. בסיפור הזה, אולי גם אני נז"א. נזק אגבי. חטוף יהודי שאפשר היה להשאיר להירקב במנהרה של חמאס, או להירצח לצד חבריי בנובה, משום שעצם המאבק לשחרר אותי ולהגן על ישראלים מפני האנשים שעשו את זה נתפס בעצמו כדבר מפוקפק מבחינה מוסרית.

"כוח צבאי, נשק וטכנולוגיה חשובים. אבל יכולתה של חברה להגן על עצמה חייבת להיות תלויה גם בדבר פשוט יותר: בבהירות המוסרית לדעת שיש לה זכות לעשות זאת", סיכם שם טוב. "אסור שיהיה עוד 7 באוקטובר. יש לנו הזכות להבטיח שזה לא יקרה שוב. ואנחנו לא צריכים להתבייש בכך".