אני מקבלת טלפונים מאנשים שלוחשים לי באוזן אם אני עושה קעקועים ב"זה". זה מזעזע בעיניי

שרון פרי היא עיתונאית ותיקה, אחת המזוהות ביותר עם עולם הספורט הישראלי. בשנים האחרונות היא ידועה גם בעבודתה כמקעקעת, וכמו בשאר תחומי החיים – גם כאן פרי עשתה רעש. רק החודש העלתה סרטון בעקבות הטרדות מיניות בלתי פוסקות שחוותה סביב עיסוקה, ובו אמרה: "בוא כפרה, בוא נשמה שלי, אתה רואה את זה, את המחט הזו, יא בן אלף? [...] תוריד את המכנסיים והתחתונים שלך, ואז נראה אותך גיבור, סבבה? פעם אחרונה שאני מקבלת הודעות כאלו".

"לא התכוונתי ליצור את הסערה שנוצרה", פרי אומרת היום. "הדהים אותי שאנשים כתבו שאני מנסה למנף, שאני ממציאה. אני לא צריכה למנף את העסק שלי דרך סרטון שבו אני ממציאה סיפור, אנשים ירדו מהפסים. אני מקבלת טלפונים מאנשים שלוחשים לי באוזן אם אני עושה קעקועים ב'זה'. כל פעם הייתי מנתקת, אבל זה עוד טלפון ועוד טלפון, זה נהיה מטריד ועלה לי. מה זה להתקשר לשאול אם אני מקעקעת את הזה? זה מזעזע בעיניי. תמיד הייתה לי מין תחושת ביטחון כשאני עם מחט ביד כי בכל זאת באים גברים לסטודיו שלא פגשתי לפני כן, יש פה אלמנט קצת בעייתי ומפחיד, אבל אני מרגיעה את עצמי שהכל טוב, יש לי מחט ביד ומקסימום אני נועצת".

מה הייתה מטרת הסרטון מבחינתך?
"אני בן אדם שאומר את הדברים כמו שהם, אני לא מפחדת להגיד את מה שיש לי. אני לא עושה את זה כי אני רוצה עכשיו להיות כוכבת רשת מפורסמת. רציתי שידעו שזה קורה, אני מרגישה שאני מדברת בשם הרבה נשים, וגם גברים, שמקבלים הערות שהן לא במקום ושותקים. המטרה היא לצאת החוצה ולהגיד, 'הלו, תנשמו שנייה, כל החברה הזו, המשוגעת והמגדפת. זו לא פעם ראשונה, גם יצאתי נגד האוהדים של מכבי חיפה (פרי היא אוהדת ידועה של הקבוצה – יה"א) עם השלט הנורא שהכינו בדרבי".

הביקורת של פרי נגד אוהדי מכבי חיפה הגיעה בעקבות דגל פריסה בדרבי החיפאי, שבעיניה עורר קונוטציה לחטופים ושאותו כינתה "מבחיל ופוגעני". "זה שלט של כוכבת פורנו שיושבת על הרצפה בישיבה מזרחית, עם חולצה של הפועל חיפה, ומעליה ארבעה גברים עם מדי מכבי חיפה שברור מה הם הולכים לעשות. אני הזדעזעתי, זה עשה לי רע בכל הגוף. הבן שלי התבאס שהגבתי על זה כי הוא אמר שזה מם מוכר. אני לא הכרתי, וסורי, גם אם זה מוכר זה לא מצחיק אותי".

תגידו שזה קרה לכם, שיבינו למה אתם משוגעים

פרי חייתה חיים לא פשוטים. לפני כשלוש שנים חשפה שהחל מגיל 8 היא עברה הטרדה מינית על ידי קרוב משפחה; אחרי החשיפה גם כתבה ספר ויצאה בסדרת הרצאות בנושא. "הספר הוא בעצם המסע שלי לניצחון. לא 'איזו מסכנה אני, עברתי התעללות בילדות'. זה בא ממקום של לספר כמה דבר כזה יכול לחרב נפש של ילד ולהשפיע על כל החיים שלו. רוב האנשים לוקחים את זה לקבר, לא מדברים על זה. אני רוצה שתדברו על זה, תספרו. תגידו שזה קרה לכם, שידעו למה אתם משוגעים, שיבינו למה אתם לא מאמינים באהבה או למה אתם לא נותנים את הלב שלכם עד הסוף. לדבר זה מרפא".

פחדת לשתף על זה?
"ברור. היום אני כבר פחות מזיעה כשאני מדברת על זה, אבל זה חלק ממני, זה יהיה חלק ממני כל חיי, פשוט היום זה כבר לא מנהל אותי. הניצחון הוא בעצם להצליח להיות אדם נורמלי. יש דברים שלא הצלחתי בהם. משפחה. הצלחתי להביא ילד אחד, ילד אחד זה לא משפחה, הוא המשפחה שלי וכל עולמי אבל זו לא משפחה. משפחה זה ילדים ובעל ואיזשהו קן חם שתומך בך וגדל איתך. לי אין את זה. אני לבד שנים, אם מבחירה אם לא מבחירה. זאת לא הצלחה. בתחום המקצועי הצלחתי, אבל בתחום של אהבה אני כישלון חרוץ".

חסרה לך זוגיות?
"אני היום בת 54, אני לא ילדה, אין לי כוח לדרמות, אני נטולת אנרגיה. התקשר, לא התקשר. אני בן אדם שיש לו שפע פנימי, תמיד יש לי מה לעשות, אז נעים לי כרגע. אני לא מסכנה ובודדה".

את יוצאת לדייטים?
"אין לי דייטים בכלל. הרוב גם לא יודעים מה גילי, אז מתחילים איתי גם נורא צעירים, שזה לא יכול לקרות לעולם. היה לי הרבה שנים את המקום הזה שצריך בן זוג, היום יש לי שקט, אז יכול להיות שמתוך השקט יבוא משהו נכון. אני לא סוגרת את הדלת הזאת".

את מרגישה שההטרדה שעברת בילדות קשורה לקושי שלך באהבה וזוגיות?
"בטח. בסוף כשאת עוברת מסע שלם בתוך הדבר הזה, את מבינה שבחרת מתוך הפצע גם את בני הזוג שלך ושחזרת פעם אחר פעם את המקום הפצוע. תחשבי שהבן אדם שאת הכי מאמינה בו פוגע בך. מגיל 8 עד גיל 10 יש מערכת יחסים שנבנית על שכנועים ומתנות וסודיות, ואת קטנה ואת מכירה אותו טוב ואת לא יודעת אם להאמין לו, לא להאמין לו, ועד היום זה ככה, יצאתי עם ערימות של נרקיסיסטים ואת לא יודעת למי להאמין, אולי הוא דופק אותי? אולי הוא לא דופק אותי?".

איך ההטרדה הפסיקה אחרי שנתיים?
"זה היה אצל סבתא שלי והיו לה שירותים בחצר ושכנה מפחידה כזו, אז תמיד הוא היה מלווה אותנו כשהייתי צריכה לשירותים וככה זה היה קורה. בגיל 10 פשוט הפסקתי ללכת לשירותים".

כמה זמן שמרת את זה לעצמך?
"עד גיל 24. יש לי חבר טוב שלמד שיאצו והוא ביקש לתרגל עליי, אחרי שסיימנו הוא אמר לי שאני כמו קרש וזה מרגיש כאילו עברתי משהו ואז פרצתי בבכי וסיפרתי לו הכל. הוא אמר לי שאם אני לא אטפל בזה ואוציא את זה החוצה, כל דבר שאני אעשה בחיים יידפק לי. התחלתי לטפל בעצמי וסיפרתי להורים שלי".

איך הם הגיבו?
"לא חיפשתי נקמה, חיפשתי הכרה. להורים שלי היה מאוד קשה בהתחלה, הם לא נתנו לי את ההכרה. הם הרגישו שכשלו כהורים. הייתי בכעס מאוד גדול עליהם, שנים. האשמתי אותם על הדבר וגם בעיקר כעסתי שהם לא נותנים לי את ההכרה הזאת ולא מדברים איתי על זה. רציתי שיראו את כל המכתבים שכתבתי בתקופה הזאת, את כל הציורים שציירתי, שיראו איזה מסע מטורף עברתי לבד. בסוף זה קרה, היום הם יותר מקבלים ואני יותר חומלת".

קל להגיד, "את בחורה יפה, בטח עשית ככה וככה בשביל תפקיד"

היא אחת העיתונאיות הוותיקות בתקשורת הספורט הישראלית בכלל ובערוץ הספורט בפרט, והובילה לאורך השנים כמעט כל תוכנית דגל בערוץ. אבל הדרך לשם, שנפתחה כבר לפני למעלה משלושה עשורים, נראתה אחרת.

"כשאני התחלתי זה ממש לא היה שוויוני. היום העולם הזה שונה, יש המון נשים בתחום, אבל אז היינו בודדות שרצות על הקווים ומנסות לעשות את הדרך שלנו קדימה, כל אחת עם האופי שלה. אני הייתי נורא ביישנית, היה לי קשה פתאום עם כל הטירוף הזה מסביב והקהל והשירים המהממים ששרו עליי. באיזשהו שלב מצאתי את עצמי מחזירה לקהל באותה שפה, ואני זוכרת שאחד הבכירים אמר לי שאם אני אמשיך לקלל ולענות, לא תהיה ברירה אלא להעזיב אותי. ברגע שהוא אמר לי את זה, למדתי לבלוע את הרוק, לקחת אוויר ולא לענות. זה היה קשה. היום זה אחרת, אני חושבת שסללנו לעיתונאיות הספורט של היום את הדרך. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד לבחורה היום שהיא לא מבינה בכדורגל, זה עתיק".

"מתי הרגשת שהמעמד שלך חזק ומבוסס?
"היו כמה צמתים. כשהתחלתי לעבוד בחברת ההפקות של יורם ארבל, אחר כך באתר ONE וכשהתחלתי להיות מגישת חדשות בערוץ הספורט כבר ממש הרגשתי שאני שם".

היום את מרגישה שווה בין שווים?
"הכי בעולם. אני בן אדם שאומר סטרייט פורוורד, אם הייתי מרגישה שמצבנו צריך להשתפר ברמה של נשים, גברים בספורט, הייתי אומרת את זה. לא אצלנו בערוץ, בכל אופן".

בעבר היה מאוד קל לחבר הצלחה של אישה בעולם הספורט לכל מיני שמועות על רומנים עם גורמי מפתח.
"לי לא היו פרוטקציות. עשיתי הכל לבד, לא דרך מיטות ולא דרך קשרים ולא דרך כל מיני מניפולציות שדיברו עליהן אז. אני חושבת שזה היה בעיקר דיבורים. נורא נוח לבוא ולהגיד, 'את בחורה יפה, בטח עשית ככה וככה בשביל תפקיד' ויכול להיות שיש נשים שעשו את זה. אין לי גם שיפוט על זה, לא מעניין אותי מה אחרות עשו כדי להגיע. אני עשיתי את הדרך הארוכה".

לאורך השנים, בטח בעולם הספורט שהיה שייך לגברים, עברת הטרדות מיניות?
"מלא, אבל הטרדה מינית היא קשת מאוד רחבה ומאוד פרוצה בעיניי. אין לה הגדרה מדויקת. הטרדה מינית הופכת להיות הטרדה מינית כשאת לא יכולה לעצור אותה. אני הצלחתי לעצור אותם מהניסיון המר שלי. ידעתי לשים ברקסים לדברים האלה ולא להתדרדר למקום שבו אני נדחקת לפינה ולא יכולה להגיב. אבל זו הטרדה במסגרת פנימית, כמו שעושים ועדת משמעת פנימית, שבה הצלחתי לסיים את הפרשה לבד, בלי עזרה של החוק, בלי משטרה וכו'. אז כן, עברתי את זה כל הזמן. היו סיטואציות שעברו גבול, אבל בגלל שאני יודעת מה זה להיפגע, אז אני יודעת לבוא ולהגיד שלא נפגעתי. אני עובדת גם בעולם של גברים, אז הם נורא משתפים אותי בדבר הזה – היום נורא קשה להגיד לבחורה שהיא יפה כי זה ישר הופך להיות סוג של הטרדה. אפשר להגיד את זה, לי זה יחמיא. מתי אתה עובר את הגבול? כשאתה הופך להיות בלתי נסבל, כשאתה משתמש בשפה לא יפה, כשאומרים לך לא ואתה ממשיך. בגלל שזה פרוץ היום לגבר מאוד קשה להתחיל עם אישה כי הוא לא יודע אם הוא יכול".

לפני כעשור נגנב מכשיר הטלפון של פרי בזמן שגלשה בים. המכשיר נפרץ תמונות עירום מתוכו הופצו. סאבר אבו עצא, תושב תל שבע, הורשע ונידון למאסר של שלוש שנים ותשעה חודשים. "זה לא מעסיק אותי היום בשום צורה. זה העסיק אותי בהתחלה, אבל החיים ממשיכים. אף פעם לא חשבתי שיש משהו רע בעירום של אישה, אבל גם אף פעם לא רציתי לפרסם את התמונות עירום שלי בשום מקום, הן היו פרטיות שלי ושלחתי אותן לבן זוגי דאז. הרבה אנשים אמרו שעשיתי את זה בכוונה בשביל תשומת לב ופרסום, שזו הזיה. הייתי בת 44, לא נראה לי שבגיל הזה רציתי להיות כוכבת פורנו, שכל הגוף שלי מוצג לעיני כל".

כמה זה קשה שיש תמונות כאלה בחוץ?
"מאוד קשה. תמיד היה לי חלום בתור ילדה שאני הולכת בתוך המון אנשים ערומה לגמרי וכולם מסתכלים עליי, ואז זה אשכרה קרה. כל חור שהלכתי, חשבתי שרואים אותי ערומה ואנשים גם חסרי טאקט. פעם אחת הלכתי להופעה בהיכל התרבות בתל אביב עם בן זוג ובמעלית היו איתנו שני זוגות מבוגרים, והבעל אמר לי פתאום 'זו את מהתמונות עירום'. לא הצלחתי לעצור את עצמי ואמרתי לו, 'שפשפת? נהנית? עשה לך טוב?'. נהייתה שתיקה רועמת במעלית אבל לא יכולתי כבר, למה לבייש אותי ככה?".

איך שחררת את זה? התמונות כבר לא מסתובבות?
"הן מסתובבות, אבל זה כבר לא מעניין אף אחד. אנשים עוברים הלאה מאוד מהר. הוא ישב בכלא 4 שנים והיום הוא השתחרר וחי את חייו".

קשה לך עם זה?
"אני אגיד לך מה מפריע לי, וזה מחבר אותי גם למקרה הילדות שלי, היום לאסירים יש תוכנית שיקום כדי שהם יצאו החוצה ואולי הם יחזרו למוטב. עזבי שהם בסוף חוזרים לכלא, אבל יש להם תוכנית. אז למה אין תוכנית שיקום לנפגעי תקיפה מינית? כי זה קרה לפני 20 שנה? אתם לא חושבים שהאנשים האלה צריכים שיקום? ליווי? למה נפגעי תקיפה מינית צריכים לחכות שנתיים כדי לקבל איזושהי תמיכה מהמדינה? אני הייתי בקבוצת תמיכה מטעם המדינה וזה הדבר שהכי איפס אותי. זה מעצבן. מערכת הצדק שווה לתחת".

יש לי בתיק קבוע קלונקס בתוך קופסה של אופטלגין

השנה הגיעה לפתחה של פרי דרמה נוספת, וכהרגלה – גם הפעם היא התמודדה איתה בגלוי, ושיתפה באומץ על ההתמודדות. לפני כארבעה חודשים שיתפה כי אובחנה עם נגע סרטני על אפה בשל חשיפה תדירה לשמש. "היה לי פצע באף שלא עבר תקופה ארוכה, הוסר בגלל נגע שמש ועדיין לא עבר. זה נראה לי לא תקין והלכתי לרופא, עשינו ביופסיה וגילינו שזה נגע סרטני. למזלי, אם אתה תופס אותו בזמן הוא לא אלים ולא גרורתי. עשיתי ניתוח, הוציאו לי את הנגע, עשו לי שבעה תפרים והיום כמעט ולא רואים כלום. עברתי את זה בקלות, היה לי מזל".

ועכשיו?
"כל חצי שנה ביקורת, בכל הגוף, כל נקודות החן. תמיד נזהרתי בשמש אבל היום יותר. זה לא משהו שקרה מהגלישה, את זוכרת שהיינו נשרפות בשמש פעם ושוכבות עם שמן אגוזים ושמן קוקוס וגזר ומה לא? זה מאז, הגוף זוכר. אז עברתי את זה, אבל אני מתה מפחד כי אני בן אדם חרדתי".

יש דיסוננס רציני בין כמה את חרדתית לכמה את חזקה.
"דבר קשור בדבר. הייתי שנים בטיפול תרופתי, היום אני כבר לא. יש לי התקפי חרדה כל הזמן. יש לי בתיק קבוע קלונקס שאני שמה בתוך קופסה של אופטלגין בגלל אי נעימות. אני לא משתמשת בזה, רק ברגעי קיצון כשהחרדה בלתי נסבלת. זה קורה לי גם בעבודה לפעמים, אבל בגלל שאני כבר מזהה את זה מגיע, אני יודעת לשלוט בזה. מי שמכיר אותי ממש טוב, יכול לזהות שזה קורה. כשזה קורה בעבודה, אני ממשיכה רגיל, מנסה בכל הכוח לנקות את המחשבה הטורדנית הזאת ולהמשיך לשדר".

בין הדרמות שליוו את חייה, פרי המשיכה לעבוד ולתפקד כרגיל ("אין דבר יותר מרפא מלצאת החוצה, לעבוד ולא להיכנס לתוך שבלול ולרחם על עצמי בבית"). היא מקעקעת, מציירת, מרצה ומנחה. אבל דווקא בהתמודדות הנוכחית, משהו השתנה. "אני בקצב חיים מאוד גבוה, אני לא יודעת לשבת, אבל אני מרגישה דווקא עכשיו בהתבגרות שבא לי לעצור רגע, לנשום, להתכנס, להיות עם עצמי, אולי זה משהו בהתבגרות. פשוט לכבות את הטלפון, לשכב על החול, להיות בים, לנשום. לא להיות בכבישים, בפקקים. זה שואב ומחסל".

את גרה רחוק מהמרכז. העבודה שלך בעיקר כאן, למה לא עברת לגור באזור בשום שלב?
"אני לא מוכנה בשום פנים לקחת חלק בטרלול הזה של יוקר המחיה. אני לא בזוגיות, אני צריכה לכלכל את עצמי לבד והחיים פה סופר יקרים. אני גרה באור ים שזה מילה מכובסת מאוד יפה לאור עקיבא. יש לי בית של חמישה חדרים, חדש לגמרי מהניילון, במחיר שהוא סביר, לא טרללת של תל אביב, של הרצליה. אני מתה לעבור להרצליה אבל אני לא מוכנה לקחת חלק בטרלול".

בין היתר הסיבות שבגללן פרי הייתה רוצה לעבור גם בנה מנישואיה לאורי גל, אלעד בן ה-23, שמתגורר במרכז ולומד בבית ספר "רימון". "הוא יותר גדל אצל אבא שלו מאשר אצלי. חייתי בדרום עם בן זוג ומערכת היחסים הסתיימה, אלעד היה תלמיד אז רשמתי אותו מהר לבית ספר בחיפה והחזרתי אותו לאבא שלו כדי לסיים את סידורי הפרידה וככה זה נשאר. אני מצאתי בית בעתלית, שזה לא מאוד רחוק אבל יצא שהבסיס שלו היה אצל אבא שלו".

את מצטערת על ההחלטה שבעקבותיה הוא לא גר אצלך?
"זה הייתה בחירה לא לגור בעיר. רציתי משהו קיבוצי יותר. למדתי בשנים האחרונות לא להצטער על מה שעשיתי או לא עשיתי, כי אני לא יכולה להחזיר את הגלגל אחורה. אני פשוט מקבלת את זה. אני מקבלת גם את זה שלא עשיתי עוד ילדים. שואלים אותי כל הזמן למה יש לי רק ילד אחד".

מה את עונה?
"שאני לא מצטערת שיש לי רק ילד אחד, כי הוא עולם ומלואו והוא החיים שלי, אבל אם הייתי יכולה לעשות עוד אחד מאותו אבא, הייתי עושה. זה לא צלח, הזוגיות הסתיימה שם ולא רציתי שיהיה לו אח מאבא אחר".

מפריע לך ששואלים את זה?
"שואלים גם דברים יותר חודרניים מזה. אנחנו בני אדם, אנחנו ישראלים, אנחנו אוהבים לחטט ואני לא בדיוק איזו דמות אנונימית. לפעמים זה מפריע לי ובא לי להגיד 'זה לא עניינך, זה שלי'. אבל אני לא אומרת".

אבל את לא מעט עונה לכאלה שמעליבים אותך, ברשתות החברתיות ובכלל.
"נכון, כי לא אכפת לי. סתם דוגמה, עשיתי פוסט הכי פשוט של סגירת עונה, תודה לבמאים ולזה ולזה, ואז איזה בחור כתב בתגובות שאנחנו ערוץ ביזיון וחייבים להחליף את כולנו. כתבתי לו שהוא השקיע המון מאמץ בשנאה ושאני מציעה לו לחפש קצת את הטוב ואהבת חינם. זה יצר שיח מטורף, מיליון אנשים התחילו לענות על הדבר הזה".

למה את עדיין עונה אחרי כל כך הרבה שנים?
"אני כאילו מנסה לשנות, זה קטע מטומטם כי זה לא ישתנה, אבל מספיק שהצלחתי ליישר בן אדם אחד בחברה הפסיכית והחולה שאנחנו חיים בה, זה נותן לי הרגשה טובה".

אולי את גם נהנית מהחשיפה והפרסום?
"אני מעדיפה שהציור שלי או האומנות שלי יהיו בכותרות ולא דברים אחרים".

אגב אומנות, את הולכת להשתתף בריאליטי שירה בקרוב. יש לך חלום להיות זמרת?
"הם פנו אליי, אמרו לי שהם רוצים לעשות תוכנית אולסטאר מגניבה של ידוענים ששרים. אמרתי שזה יכול להיות פאדיחה חמודה. פשוט ההדלפה יצאה כזאת דפוקה שאני משנה את קריירה אבל זה ממש לא המצב. מה שקרה זה שקצת עבדו עליי כי זה לא תוכנית אולסטאר, כל יוצאי הריאליטי שחולמים להיות זמרים הגיעו לשם וגיליתי את זה רק ביום של האודישנים. הייתי תמימה כשבאתי לשם ואני ממש לא מתכננת על קריירה של זמרת. אם הייתי יודעת מי יהיו המתמודדים האחרים בחיים לא הייתי מסכימה להשתתף".

תוכנית ריאליטי זה משהו שהיית עושה?
"פנו אליי מהאח הגדול, פנו אליי מהישרדות. לא פעם ולא פעמיים. סירבתי להכל בתוקף, אני לא אלך. זה שיט וטראש, אני לא לוקחת חלק בטראש. אני לא אבזבז את הזמן שלי על זה. מוזיקה זה משהו אחר וכשיגיע השידור של התוכנית אני אוריד את הראש ואתן לצונאמי הזה לחלוף מעליי".

יש את שרון המאוד רוחנית ועמוקה ושרון שעובדת בקצב מהיר בספורט.
"זה היופי, זאת אני. מתישהו אני אתחבר לגמרי לשרון ברוחנית, לא תהיה ברירה, אני לא אמתח את עצמי עד המוות על המסך, זה לא יקרה. אני חושבת על פרישה כל הזמן. אי אפשר לא לחשוב על זה כי ביום שאתה הופך להיות קצת פחות לגיטימי, אתה לא רוצה להיות מופתע שאתה כבר לא לגיטימי. אני לא שם, אבל אני חושבת על זה. תוכנית המגירה שלי זו האומנות שלי".

צילום: זוהר שטרית | סטיילינג אלכס גידרון | איפור: גלית ורטהיים | שיער: אוראל עטון | הפקה: טל פוליטי