הרגשתי שאני כלוא בתוך משהו שגדול עליי

הרבה אנשים מפורסמים מודים – או מחרטטים, תלוי את מי שואלים – שקשה להם עם הפרסום, שאור הזרקורים גבה מהם מחיר נפשי. אבל לא עידן אלתרמן: מי שהפך לכוכב כבר בשנות ה-20 המוקדמות שלו אומר בכנות מרעננת שזה בא לו בטוב. "לאורך רוב שנות ה-90 ותחילת ה-2000 הייתי מאוד נוכח בפריים טיים, עם 'החיים זה לא הכל' ו'כוכבי השכונה', והיה לי ממש בסדר עם זה שזיהו אותי ברחוב", הוא מספר. "לא תמיד זה היה כיף, אבל לפעמים זה היה מאוד כיף".

זה בא לך טבעי?
"אני חושב שכן, אולי כי גדלתי בבית עם אמא מאוד אקסטרוברטית (אמו של אלתרמן, רחל, היא מתכננת ערים, משפטנית וחברה באקדמיה הלאומית למדעים – ת"ק). כשהיא נכנסת לחדר, שמים לב אליה. היא אדם עם עוצמות, מדברת הרבה, נוכחת. ואני הרבה יותר אמא שלי מאבא שלי, שהוא נחבא אל הכלים. כלומר, יחסית אלינו".

החודש, בגיל 54, שוב כוונו אליו הזרקורים במלוא העוצמה – והפעם, אומר אלתרמן, זה היה לא כיף בכלל. זה התחיל כשפעיל הימין מרדכי דוד זיהה אותו מדווש בתל אביב וחסם את דרכו, נמשך כשסרטון של המפגש ביניהם נעשה ויראלי, וקיבל תפנית בעקבות פוסט שנוי במחלוקת שכתב אלתרמן על רצח ימנו זלקה – ושהסיט את האש ברשת מאירוע החסימה אל הפוליטיקה של אלתרמן עצמו.

"את הווידאו של החסימה לא ראיתי עד עכשיו. יש בעצם שניים כאלה, ולא ראיתי אף אחד מהם. אני לא רוצה", אומר השבוע השחקן והקומיקאי בדירתו שבצפון תל אביב. "אני יכול גם לספר לך שברגע שהווידאו עלה הרמתי טלפון לאחותי ואמרתי לה, 'תקשיבי, אין לי כוח עכשיו שיבואו מהשמאל הרדיקלי ויבקרו אותי'".

יבקרו אותך על זה שמרדכי דוד חסם אותך?
"על זה שחייכתי אליו. חששתי מפוליטיקת הזהויות הזאת שכולנו חוטאים בה לפעמים ברגעים של אמוציות, חששתי מחארות מהשמאל שישאלו למה אני לא צועק עליו, למה אני כאילו מקבל את הדין. פתאום זה הפך להיות אישיו, ואני הפכתי לסמל של האישיו. זה לא קל שפתאום כל פוסט ברשת קשור למקרה שלי, ו'אתם חסמתם ואתם שברתם שמשה', 'אתם עשיתם ככה וככה'. פתאום מצאתי את עצמי בתוך הקונפליקט הזה, והרגשתי שאני כלוא בתוך משהו שגדול עליי".

אני לא יודע מה זה שמאל

מבחינתו של אלתרמן, הדבר הכי גדול שקורה איתו כרגע הוא חגיגות 150 ההצגות של "הסוף" – מחזמר מאת מעין אבן וגיא וינטרוב על מדען שמשתף פעולה עם המוות כדי למצוא פתרון לחיי נצח, ושאלתרמן עצמו אומר עליו, "כשקראתי את המחזה אמרתי, 'מגניב, זה ירוץ גג 15 פעם'". אבל הנה זה רץ 150, ובדרך צבר מעמד פולחני.

ראיתי את "הסוף" לפני כשנה באולם צוותא בתל אביב, וכבר אז הייתי מוקף באנשים שמכירים בעל פה כל שורה וכל בדיחה. אלתרמן, שמגלם את המדען ברוטציה עם מיכאל הנגבי וחולק את הבמה עם ג'וי ריגר, אבי דנגור ואחרים, מעלה בהקשר הזה נקודה שמעולם לא חשבתי עליה: "כשאתה אומר 'כן' להצגה, אתה חייב לשאול את עצמך, 'נניח זה יצליח – האם אני באמת רוצה לעשות את הדבר הזה 200 פעם?'. תאר לך שחקן שמתראיין לרגל 150 הצגות של משהו שהוא שונא".

אלתרמן לשמחתו מאוד אוהב את "הסוף", אבל בואו, הוא לא מתראיין רק לרגל זה: הוא כאן גם בגלל השבועות המוטרפים שעברו עליו. "לא הצלחתי לישון בלילות שאחרי החסימה", הוא מספר. "ישנתי שעתיים בלילה, מילולית שעתיים, וזה היה לי קשוח עד כדי כך שהלכתי לקחת כדורים לחרדה".

זה טלטל אותך?
"מאוד. זה הזכיר לי חוויה שעברתי פעם ושאני מעדיף שלא לדבר עליה, אבל נקלעתי בה לתוך אלימות, ובמקרה הנוכחי האלימות הייתה גם בתגובות ובלגיטימציה שהוא מקבל. מאי גולן קראה לו גיבור, הוא הצטלם עם איתמר בן גביר. זה מטורף".

החוויה הקודמת שזה הציף אצלך, אתה יכול למקם אותה על ציר הזמן? זה משהו מהילדות, מהבגרות?
"נערוּת זה ילדות? בכל מקרה, סוג של נערות. לא משהו מאוד קיצוני, בטח לא במדינה שבה כל חייל שני הוא הלום קרב, אבל עברתי איזושהי חוויית בריונות לא נעימה מבחינת התחושה שסוגרים עליי".

בוא נעשה רגע סדר במה שהיה ב-15 באפריל. איך האירוע הזה התחיל מבחינתך?
"אני רוכב ב-10 בערב ברחוב שפינוזה בתל אביב, ורואה חבורה של איזה עשרה אנשים לבושים שחור".

עשרה?
"כן. ואז מישהו צועק לי 'יודית!', ושלושה חבר'ה – הוא ועוד שניים, שיצאו כנראה מתוך החבורה המקורית – באים ממולי".

מה עושה דוד?
"ישר שולף את הטלפון, הנשק שלו עד שיהיה לו נשק ברישיון. ישר הבנתי שזה הוא, וישר הנוירונים במוח רצים לכל הכיוונים. מה לעשות? יצא לי לראות סרטונים שהוא העלה, וראיתי אדם שבתוך תוכו יש הרבה אלימות שיכולה להתפרץ".

פחדת?
"פחדתי מהווידאו. היה לי ברור שהוא לא ירביץ לי, מה גם שבדיעבד אני יודע שהם בכלל חיפשו להציק באותו ערב למישהו אחר ובמקרה נתקלו בי".

אבל למה לפחד מהווידאו?
"כי הוא יכול לערוך אותו, זה אחת, ושתיים – אם יצוץ לאנשים וידאו שלי עם מרדכי דוד, בתוך רגע גם יקראו לי 'חובב נוח'בות'".

ועדיין אתה אומר שעלה בך זיכרון אלים. למה, בגלל חוסר האונים?
"כן, אלה בדיוק המילים שאמרתי לאנשים. זה חוסר אונים, כי זה משהו שממש לא בחרתי בו. אפילו שקיבלתי המון אהבה ברשתות, זה אפילו נראה לפעמים כמו 'המנוח ואני'".

איך נגמר המפגש ביניכם?
"הוא אמר, 'אתה נחמד, אני משחרר אותך'. תודה רבה באמת. ואני אמרתי לו בסוף משפט של דוד, של פלמ"חניק: 'אני רואה שיש לך עיניים טובות, שים לב מה קורה איתך".

התכוונת לזה?
"כן".

ומה לגבי איך שהמפגש הזה התחיל? הרי דוד אומר שלכלכת עליו בטוויטר.
"כתבתי בדיחה בפברואר, 'הדבר היחיד שטוב במרדכי דוד האידיוט זה שאני משתמש בו כתירוץ לאיחורים שלי לפגישות'".

אז אפשר לומר שאתה התחלת, לא? קראת לו אידיוט.
"אז תקרא לי בחזרה גמד. תחסום אותי, אבל לא פיזית. אני עברתי חוויה של 'אני החזק, אתה החלש, אתה בידיים שלי, הווידאו בידיים שלי'. הוא רוצה לחסום את בכירי המחאה שקראו לחסימות? אוקיי. אבל לחסום על חופש הביטוי? ללוסי אהריש היה חופש ביטוי בעניין הדעות שלה, ולי יש חופש לקרוא לבן אדם אחר אידיוט. סימטריה אין פה, ואת זה אני לא רוצה".

וזה שתויגת כנציג השמאל, עזוב חובב נוח'בות, את זה אתה כן רוצה?
"אני לא יודע מה זה שמאל. מה אם אני אחליט להצביע לאיזנקוט, כי מבחינתי יש לו הכי הרבה סיכוי לתקן את השסע בעם? זה איש שמרגש אותי, אבל זה שמאל? או נגיד שהחלטתי להצביע לליברמן: הוא ימין מובהק בכל כך הרבה דברים שאני כבר באמת לא יודע מה זה שמאל".

טוב לי להיות בוטיק

מתחת לשרוול הטישרט שלו נחשף רמז לקעקוע. אני שואל מה כתוב שם, והוא מראה לי: "קרוב". "את זה עשיתי לצמרת", הוא אומר ומתכוון לצמרת פירסט, היזמת החברתית והמרצה שהייתה בת זוגו במשך ארבע שנים, עד לפרידתם בשנה שעברה. "עשיתי לה אותו בהפתעה, כי זאת מילה שהיא הייתה אומרת לי הרבה: 'איפה אתה? אני רוצה אותך קרוב'. זאת מילה שהפכה להיות שלה, ואני זוכר שהמקעקע שאל אותי, 'ומה אם תיפרדו?'. אז אמרתי, 'זאת מילה עם קונוטציה חיובית ואני שם אותה על זרוע שמאל, קרוב ללב'. אני עדיין מסתכל על זה כל הזמן. זה מזכיר לי להיות קרוב לעצמי".

השאלה איך לחיות עם מילה שכתבת היא חוט השני בריאיון הזה, שנערך על רקע הריקושטים מהפוסט של אלתרמן על רצח ימנו זלקה. האש סביבו ניצתה כשהצל העלה לפייסבוק ציטוט חלקי מהדברים: "האם תסכימו איתי שיש כ-99% סיכוי (ואני עוד מפרגן) שהבריונים האלו שתקפו אותו מצביעים בן גביר (או ביבי) ולא יאיר גולן או איזנקוט?". תגובות רבות ברשת נעו על הקשת שבין עלבון ("וואיי כמה גזענות ושנאה") לזעם ("אתה איש קטן, ממורמר, מסית ומפלג"), והפכו גם לנשק פוליטי כשאיתמר בן גביר צייץ בתגובה, "פעם קראו לנו צ'חצ'חים, אחר כך מנשקי קמעות, והיום פשוט קוראים לנו רוצחים". מנגד, כשהחשוד המרכזי ברצח אמר שהוא "אינו מכיר בסמכות בית המשפט", בצד השני של הקשת ושל הרשת ראו בכך חיזוק לטענות של אלתרמן ("החשוד שמע את זה משר המשפטים, השר לביטחון הפנים, יו"ר הכנסת ועוד שלל אנרכיסטים בחליפות", צייץ שיראל חוגג, ממייסדי תנועת "קומו").

אלתרמן מחק מאז את הפוסט ההוא. "אני לוקח אחריות מלאה על ניסוח לא טוב", הוא מסביר. "ניסחתי לא נכון וזה פגע בי מאוד, זה עשה לי רע. הפוסט ההוא נבע מתוך התסכול והכאב של מה שחוויתי, והידיעה שהאיש הזה מחובר לבכירים בשלטון. אני מבחינתי כתבתי עליהם, על זה שבמקום שמגבה אלימות ומחבק מסר של אלימות תהיה גם אלימות ברחובות. זה כל מה שהתכוונתי להגיד, לא הייתה בפוסט שלי אף מילה על עדה. ופתאום לוקחים את זה למקום של מזרחים ואשכנזים, גם כי זה היה ניסוח שקל לסלף ולקחת ממנו רק את המשפט האחרון".

הפוסט המדובר נפתח בדברים לזכרו של זלקה, ונמשך בהקשר הרחב: "זה מה שקורה כשהאלימות מחלחלת עמוק לתוך ה-DNA של החברה הישראלית ומקבלת לגיטימציה על ידי ממשלת ישראל כשמרדכי דוד הוא הפנים שלה". רק אחר כך מגיע המשפט שציטט הצל.

ועדיין. בעצמך דיברת על הנזק של פוליטיקת הזהויות.
"כתבתי את הפוסט הזה בדעה צלולה, לא הייתי שיכור או משהו כזה, אבל מהר מאוד הבנתי שניסחתי משהו נפיץ ולא התכוונתי. כתבתי אותו כדי להגיד, 'שימו לב, האנשים האלה מנרמלים אלימות ברמה שמסוכנת לנו ולילדים שלנו'".

ובכל זאת, רבים הבינו את זה אחרת.
"מוזר לי להתנצל על משהו שבכלל לא התכוונתי להביע, וחבל לי שיש אנשים שנפגעו בלי להבין את מה שניסיתי להסביר, כי הם ראו רק את הסוף של הפוסט הזה ולא את האזהרה שלי מהממשלה. ומאחורי המסר אני עדיין עומד".

אני מרשה לעצמי להמר שאנשים שאלו אותך בשביל מה היית צריך להיכנס לזה.
"בכל פעם שאני מביע דעות יש אנשים שכותבים לי, 'חבל שאתה נכנס לפוליטיקה'. אבל אני קודם כל אזרח במדינה הזאת, ומוזר לי לשמוע שאני צריך לצנזר את עצמי. זה מזכיר לי סיפור, אחרי המלחמה בעזה ביקרתי עם אדיר מילר חיילים פצועים בבית חולים. אנחנו יורדים לקומה שבה מאושפז חייל שנפצע קשה מאוד, ואני קולט שהוא בקושי יכול לדבר, אבל הוא אומר לי, 'עידן, אני חייב להגיד לך משהו. כל כך אהבתי אותך, אבל אז ראיתי צילום שלך מההפגנה באיזה גשר נגד הרפורמה המשפטית, והרגשתי שהתרחקתי ממך'".

איזה רגע.
"בדיוק. בן אדם עוד שנייה נכנס לניתוח, כולו צינורות, ומדבר איתי על פוליטיקה. אני זוכר שאמרתי לו, 'מה זה משנה אם אני חושב אחרת ממך על הממשלה?'. והוא ענה, 'לא הבנתי למה היית צריך לעשות את זה'. זה היה בשבילי רגע של אבסורד בלתי נסבל, כי זה מישהו שנתן מעצמו בשביל כולנו וגם בשבילי, אבל פתאום יש בינינו מחסום. זאת החברה שלנו כרגע. אפילו סאטירה נתפסת ככה, ומי כמונו היהודים אמור לדעת מה זאת סאטירה ומה התפקיד שלה. כמה קומיקאים יהודים יש? זה כי הומור הוא מנגנון הישרדות ותגובה אמיתית של אדם לחיים. אבל היום יש אנשים שחושבים ש'ארץ נהדרת' היא 'תוכנית של השמאל'. זאת שטיפת מוח שעשו להם, כי כאילו מה, אם השמאל היה בשלטון אז ב'ארץ' לא היו יורדים על השלטון?".

אתה יודע מה, אולי צודקים אלה שאומרים שחבל להיכנס לפוליטיקה.
"אם היה לי חשוב להיות במיינסטרים, אולי הייתי מקשיב להם. לי טוב להיות בוטיק, ומי שרוצה יבוא".

כיף לי עם הקמטים

והם באים. יממה לפני הריאיון ראיתי את אלתרמן ב"לשחרר את נחמה", ההצגה שבה הוא מופיע לצד ציפי שביט, שלמה וישינסקי, עירית ענבי ואחרים; הרשת עדיין סערה סביב כל מה שהלך סביבו, אבל לא היה אפשר להרגיש שום דבר מזה באולם: הקהל הגיב לכל ניואנס קומי של אלתרמן, שמגלם כאן ישישה צמודה להליכון. דניאל לפין ("זהו זה", "החיים זה לא הכל") כתב את המחזה המורבידי-קומי על המתרחש בחדר בית חולים המאוכלס כולו בידי נשים זקנות, וגם כאן אפשר לדבר במונחים של להיט: 120 הצגות אנד קאונטינג.

גם "הסוף" וגם "נחמה" מתעסקות במוות. זה מקרי?
"זה לא משהו שתכננתי, אבל כדי שהדמות של ב'נחמה' תהיה עגולה ולא כמו משהו ממערכון, הייתי חייב להתחבר אליה מאיזשהו מקום עמוק. והמקום הזה היה קצת הפחד שלי להזדקן".

במקרה שלך, של שחקנים בכלל, להזדקן זה גם לראות את עצמך לאור אלף ואחד מקרים שבהם תועדת בצעירותך. איך זה להתבגר ככה, על המסך?
"אני מת על זה. לא מזמן קפץ לי קטע מ'כוכבי השכונה' שאני עם תספורת קצרה-קצרה וחד-גבה, ואני כזה, מה חשבתי? אני מאוד מאוד אוהב את איך שאני נראה היום. כיף לי עם הקמטים, כיף לי עם ה'סולט אנד פפר'. הספר שלי בדיוק הציע לי שמפו 'סילבר', שעושה את הלבן עוד יותר לבן. אמרתי, 'תביא'. אין לי בעיה להיות עם שיער לבן, יש בזה סקס-אפיל מסוים. הדבר היחיד שמתסכל אותי בלהתבגר הוא שעדיין יש לי תדמית של קצת נעבעך, אנטי-גיבור, וודי אלן כזה, ואני חושב שאני כבר לא שם. כלומר, אני יכול גם לגלם מפקד משטרה".

הצעות כאלה לא מתגלגלות לכיוונך?
"לא, ומכאן התסכול".

ועם הגיל יש איזה חשש להיות לא –
"רלוונטי? תראה, מי שרצו לפגוע בי אחרי הסיפור עם החסימה אמרו, 'אתה לא מעניין אף אחד כבר 20 שנה'. בשבילם אני לא קיים כי אני לא בטלוויזיה, אבל אני אומר, פעם גרייניק ואני היינו ממלאים אולם של 600 איש, והיום למופע הסטנדאפ שלי באים 300. אז ירדתי בחצי, אבל זה מושלם לי. וזה בסטנדאפ, לבד. לתיאטרון – עם 'הסוף' ו'נחמה' ו'הזוג המוזר' עם גרייניק – מגיע קהל בכמויות, בכל מקום. ואפרופו נושא השיחה, בזמן האחרון הופעתי במעלה אדומים, בטבריה, בבת ים ובערד, כולן ערים די ימניות. בשנים האחרונות למדתי הרבה על תקשורת מקרבת, ואני מרגיש שזה בדיוק מה שקורה לי עם הקהל במקומות האלה. זה גם בדיוק מה שפישלתי איתו בפוסט".

ב-2017 התגרש אלתרמן מאם ילדיו, מיה פרי. בפרק ב' הפכה הזוגיות שלו לוויראלית: הוא ופירסט העלו לרשתות סרטוני הסברה ושירים שביצעו יחד, והתחושה – שאלתרמן עצמו הביע בראיונות – הייתה של אהבת אמת, פרק ב' לדוגמה.

על שתי הפרידות האלה דיברת במונחים של שיברון לב.
"תראה, להתגרש אחרי 25 שנה ביחד ושני ילדים זה שיברון לב של לפצל בית, אבל הייתה בדבר הזה גם שמחה, כי אולי סוף-סוף יהיה לשנינו יותר טוב. עם צמרת זה היה נטו רומנטי, לא הייתה לנו מחשבה לעשות משפחה יחד או לגור יחד".

זה הסתיים בטוב?
"עצם העובדה שאני מדבר עליה עכשיו בנינוחות כזאת מעידה מן הסתם שאנחנו ביחסים טובים, אבל מאז הפרידה החלטנו שאנחנו לא נפגשים, ובאמת לא נפגשנו. יש עדיין כאב מסוים בדבר הזה, אבל אנחנו כן שומרים על קשר".

אתה מחפש היום זוגיות חדשה?
"לא, וטוב לי בתודעה הזאת של 'לא מחפש', כי אני כבר יודע מניסיון שדווקא מהמקום הזה קורה פתאום משהו. זה מה שקרה לי עם צמרת. זה לא כאילו, 'וואו, אני חייב מישהי בחיים שלי'".

ובקונטקסט של הגיל? של מישהי להזדקן איתה?
"אומרים לי כל הזמן שאני צריך למצוא זוגיות כי מבאס להזדקן לבד, אבל זה סיסמאות. מבאס גם להיות תקוע עם מישהי שאין לך אפילו כוח להיפרד ממנה כי אתה בקושי יכול להזיז את עצמך מהספה".

היו קצת מחשבות על עוד ילד

לפני שאלתרמן ופירסט נעשו ויראליים, הוא וילדיו הפכו לכוכבי רשת. הקאברים הביתיים שביצעו לקלאסיקות עבריות ולועזיות בתקופת סגרי הקורונה דיברו ושרו לישראלים רבים שחיפשו קצת נחמה אסקפיסטית בתוך המגפה. עבור הבת שירה (22) זה הפך בדיעבד לצעד ראשון בדרך לחשיפה כרקדנית, שחקנית וזמרת; הבן אורי (15) לקח מאז צעד אחורה והחוצה מהרשתות, אבל נשאר מחובר למוזיקה: הוא מנגן בקלרינט ולומד בתיכון לאומנויות תלמה ילין.

"שירה לומדת ביורם לוינשטיין, בית הספר הכי קשוח למשחק שיש בארץ", מעדכן אבא. "זה מקום מאוד תובעני, לפעמים היא שם עד אחת בלילה".

היא כבר סלב בזכות עצמה. מתראיינת, מיוצגת. מהבחינה הזאת בולטת ההיעדרות של אורי, לפחות מהפעילות שלך ברשת.
"הוא עוד מעט בן 16, והוא לא רוצה שאני אצלם אותו".

כאילו, "אני לא בעסק"? לא רוצה להיות בפרונט?
"לא בטוח שכמוזיקאי הוא לא רוצה את הפוקוס, אבל לי הוא פשוט אמר, 'אבא, לא בא לי שתשים אותי ברשת, סבבה?'".

מלחיץ אותך שהילדים שלך הולכים לכיוון של במה, של אומנות? הרי לא קל להילחם על תפקידים, על להתבלט.
"בוודאי, אבל גם שוק עורכי הדין רווי. אני תמיד אומר שהייתי מפרגן לבת שלי גם אם היא הייתה רוצה לעסוק בפיזיקה גרעינית, פשוט היה לי פחות על מה לדבר איתה".

שירה כבר לא גרה עם אבא. אורי עדיין בסוג של משמורת משותפת, אבל לדירה של אלתרמן אין וייב הורי: יש לה וייב של מאורת גברים, תת-סוג גיק קולנוע-מוזיקה. רשימה חלקית של אלמנטים שהעין שלי נעצרת עליהם: תמונה שמורכבת מקלטות אודיו ישנות, מה שקראנו "קסטות"; ספר על "אי-טי"; סט פוסטרים של "סינמה פרדיסו", "האחים בלוז", "כשהארי פגש את סאלי" ו"שמתי ברז למורה". זה לא נראה כמו מקום של גבר שסובל מתסמונת הקן המתרוקן, אבל אני בכל זאת שואל עליה, והוא עונה: "נכון שהקן מתרוקן, אבל אין לי בעיה עם זה, כי אני מבחינתי לא צריך לשבת ולראות נטפליקס עם הילדים. אני צריך אותם גדלים, חיים את החיים שלהם, ומדי פעם יוצאים איתי לחופשת סקי או להופעה של פול מקרטני, מה שבאמת עשינו לפני חצי שנה. אני לא צריך את הילדים שלי בבית".

אז ילד נוסף בגילך...
"אחרי הפרידה מצמרת היה לי קצת מחשבות. זה עבר לי".

מה כן יש בתוכניות שלך?
"אני עובד עכשיו על סרטון שלישי בסדרת 'יודית', שיהיה ממש סרט באורך של משהו כמו חצי שעה. אין לי ספק שזה יהיה הדבר הכי משמעותי שאני אעשה בחיים שלי, לפחות עד לאותו רגע. קומדיה זה קצת כמו רוקנרול, כי כמה אנשים ממשיכים את הרוקנרול בגיל 50 פלוס אם הם נורא הצליחו בשנות ה-20 שלהם, אבל אני מבחינתי עדיין ברוקנרול".

צילום: אלון שפרנסקי | סטיילינג: מיטל ברונר | איפור: ענבל שומר | ע.סטיילינג: תאיר כהן גיליס | הפקה: טל פוליטי