המיקרופון יישאר ביד עד הסוף, או עד שארגיש שזה כבר לא זה

יורם ארבל מתיישב על כורסה בגינה היפה בביתו שבקיסריה, מול הפרדס ששתל בעצמו. בעוד שעות ספורות הוא אמור לשדר משחק ידידות בין הונגריה לסלובניה, אבל יש בעיות. "בנבחרות האלו יש שמות קשים, אני לא מכיר אף שחקן", הוא מדווח. "וחוץ מזה, התחקירן כתב לי עכשיו שהוחלפו כל המספרים של השחקנים".

אז מה תעשה?
"אני אשתוק".

ארבל מחייך. כשמאחוריו 54 שנה של שידורי ספורט ו-64 שנות שידור בסך הכל, הוא לא נלחץ בקלות. בטח לא אחרי שיכולתו לשדר – ובכלל, לדבר – כבר הייתה בספק גדול.

זה התחיל לפני כשנה וחצי. "הרגשתי משהו בגרון שהציק לי בבליעה, אבל הרופא לא מצא כלום. הוא טען שאולי מדובר בהתקררות, קיבלתי אנטיביוטיקה, אבל זה נמשך", מספר ארבל. "בסוף החלטתי להחליף רופא, ואז מצאו שיש לי גידול. לא גדול אומנם, אבל כזה שיושב בתוך הגרון במקום הכי חרא, שאי אפשר לנתח. כלומר, אם היו מחליטים לנתח אותי, היו נאלצים לפגוע בין השאר במיתרי הקול. הייתי אוכל כל חיי דרך זונדה שמחוברת לגרון, והייתי נשאר אילם. שזה קצת כמו לקחת לג'ניפר לופז את הישבן, ואולי יותר גרוע, כי ישבן אפשר להשתיל".

אז איך החלמת?
"הוחלט על הקרנות כנשק עיקרי, בתוספת של קצת כימו".

אני מניחה שזו הייתה מכה, גידול סרטני על כלי העבודה שלך.
"באמת הרגשתי כמו במכת גורל, אבל גם הייתי מעשן כבד מאוד חלק גדול מחיי, וזו מחלה שבאה בעקבות עישון".

כמה עישנת?
"בשיא – יותר משלוש קופסאות ביום. לא היה דבר שעשיתי בלי סיגריה, מהשירותים ועד הגילוח. עישנתי אפילו במיטה. וכבר הפסקתי לעשן ל-38 שנה, אבל הקורונה והשעמום שבא בעקבותיה גרמו לי לחזור. היום אני לא מעשן, והחלמתי לחלוטין".

דיברת עם המוות כשהיית חולה?
"לא ממש, כי ידעתי מההתחלה שאין סכנת מוות. מצד שני, אבא שלי סגר עניין בגיל 49, והוא עישן כמו קטר".

הקיץ הוא חזר לשדר, ועכשיו הוא כבר סופר לאחור אל המונדיאל שייפתח ביוני בארה"ב, קנדה ומקסיקו. אני שואלת אם זה המונדיאל האחרון שהוא ישדר, וארבל משיב, "אולי. אני בן 83, ובשלב הזה בחיי אני לא חושב כל כך רחוק קדימה. אבל אם כבר, אז הכי רחוק שאני יכול לחשוב עליו זה לא המונדיאל הקרוב אלא היורו הבא, ב-2028. אני אהיה בן 86, וזה יהיה חלום שמתגשם. רק שאלוהים ישמור לי על מיתרי הקול ועל צלילות הנפש".

הגעתי לאודישן וחיי השתנו

הקריירה, יעיד הבית בקיסריה, הייתה טובה אליו. אחרי שנים בערוץ הראשון, עם רייטינג בשמיים ומשכורת על האדמה, ארבל היה בדיוק בזמן ובמקום כדי ליהנות ממנעמי הטלוויזיה המסחרית (הוא מצדו מבהיר: "כולם אמרו שעברתי לקיסריה בגלל שעשיתי מלא כסף, אבל זה לא נכון: זה היה בגלל הגולף. זה משחק מופלא, אבל אם אתה לא משחק ומכיר אותו, אתה לא מבין מה מוצאים בו").

את רשות השידור הוא עזב ב-1990 ועבר לערוץ הספורט, שהושק באותה שנה. כשערוץ 2 החל לשדר, ארבל מצא עצמו בעמדה נדירה: הוא היה גם שדר הספורט המוביל וגם המפיק של שידורי הכדורגל. כלכלית זה עשה לו טוב, מקצועית זה מיצב אותו כמוביל בתחומו, אבל היה לזה מחיר. "חמש שנים, מ-1995 עד 2000, ניהלתי את מערכת הכדורגל של ערוץ 2", הוא אומר. "במסגרת הזאת הייתי הבוס, והחברה שלי הפיקה את כל המשחקים ואת 'הדקה ה-91'. החוזה שלי הגדיר אותי כשדר הראשי של המערכת, והיו אנשים שזה לא נעם להם, ביניהם שדרים בכירים".

בכירים כמו רמי וייץ?
"תראי, רמי וייץ הרגיז אותי. אני הייתי מספר אחת, הוא היה מספר שתיים, והייתה בינינו יריבות שהקשתה על שנינו".

על הסכסוך בין השניים, שעשה לא מעט כותרות בזמנו, ארבל נשמע כמסנגר: "ברור שהייתה מלחמה על המיקרופון. אם החוזה אומר שאתה משדר את המשחק המרכזי, אז זה מה שזה אומר. אם אתה חולה אז ברור שמספר שתיים ישדר, אבל אתה לא מתנדב לתת לו סתם ככה את השידור".

זה הדבר היחיד שהטריד את הקולגות? שאתה זה שמשדר?
"הדבר השני שהטריד חלק מחברי המערכת היה שאני הייתי חתום על הצ'קים. אני שילמתי להם, אני הייתי אחראי על התקציב, וחלק מהם חשבו אולי שאני עושה יותר מדי כסף".

ו...?
"זה אכן נכון, אני בניתי את הפנסיה שלי שם".

אומרים שאת הכסף הגדול באמת עשית כשהגשת את השעשועון "מי רוצה להיות מיליונר". איך הגעת לזה?
"בשנת 2000 פגשתי בתחנת דלק את חיים מנור ז"ל, שהיה הבעלים של חברת ההפקות 'מעגלות', והוא אמר לי: 'יש שעשועון אנגלי חדש שאנחנו מביאים לארץ, קח קלטת ותראה אם זה מדבר אליך'. בכלל לא צפיתי בקלטת, אבל אז התקשר אלי משה שלונסקי, שהיה סמנכ"ל רשת, ואמר לי: 'ארבל, מה עובר עליך, זה שעשועון שהולך לזעזע את העולם'. התיישבתי לצפות עם אשתי מרית, והיא אמרה לי: 'יורם, זה אתה'. הגעתי לאודישן, שיחקתי את המנחה, וחיי השתנו".

למה?
"כי כשדרן כדורגל היה לי בעיקר קהל גברי, ופתאום הפכתי למגיש בקונצנזוס עם 30% רייטינג".

"מיליונר" שודרה בערוץ 2 ואז בערוץ 10. שוב עברת בין גופי שידור.
"תמיד הייתי טאלנט של עצמי ולא של גוף השידור. בזמנו שידרתי אפילו תוכניות בערוץ 20, לפני שהוא הפך לערוץ 14. הוא היה אז ערוץ מורשת עם טיפה פזילה ימינה, אבל במסגרת המרווח התרבותי שבו אני נמצא".

אפשר באמת לשאול על האוריינטציה הפוליטית שלך?
"אני ממוקם במרכז, באמצע. מבחינת התפיסה הסוציאלית שלי אולי אפילו קצת שמאלה".

איך אתה מרגיש בקדנציה של הממשלה הנוכחית?
"אני מודאג, המדינה נמצאת על פי בור עמוק מאוד. תישאר פה דמוקרטיה, אבל היא תהיה מקולקלת. מצד שני, אפשר יהיה לתקן. הייתי רוצה שיבואו אנשים טובים כמו גדי איזנקוט, שהוא נהדר בעיניי. הייתי רוצה לראות בהנהגה אותו ואת יאיר גולן, שאני מאוד אוהב. אנשים טועים כשמשייכים אותו לשמאל".

לרשת 13, שהייתה הבית שלך, יש בעל בית חדש בדמותו של טייקון ההייטק אסף רפפורט. יש מי שזה מזכיר לו את האמירה "הון-שלטון-עיתון", איך אתה רואה את זה?
"אני חושב שרפפורט הוא שביב של תקווה לעולם התקשורת. הרי הוא לא באמת חושב שהוא ירוויח, אבל הוא מזהה כמונו שהמדינה בהידרדרות שתופסת תאוצה, והוא יודע שלתקשורת יש תפקיד חשוב ביצירת התודעה הציבורית. ברמה הכלכלית אין שם עתיד, אבל הייתי מת להגיש אצלו תוכנית ספורט".

אגב הגשה, בוא נדבר רגע על אייל ברקוביץ'. אתה הכרת אותו כשהיה נער, ואיפה הוא עכשיו.
"אני מאוד אוהב את ברקו, אנחנו ביחסים מאוד טובים. הוא ילד נצחי, חתול רחוב עם אינטליגנציה גבוהה שגדל וצימח יכולת ורבלית מדהימה. בנוסף יש לו אג'נדה, ואני מעריך את זה, זה חשוב. הוא אומר את מה שהוא חושב, וזה היה ככה תמיד, אפילו במפגש הראשון שלי איתו כשחקן צעיר".

מה עם אלי אוחנה, שהפך למגיש אקטואליה ב"אופירה אוחנה סרי" של קשת 12?
"אוחנה היה שחקן גדול. אם מתאים לו לשדר? אני מעדיף לא לומר".

את אופירה ראית צומחת מעמדה של שדרית קווים, את מרב מיכאלי גידלת. איך אתה רואה אותן היום?
"אופירה מוכשרת בצורה יוצאת דופן, היא לגמרי מבינה את המדיום. מרב מיכאלי? היא בחורה חכמה, מוכשרת, אבל גם מרובת טעויות".

פתאום הרווחתי 100 אלף דולר בשנה

ארבל הכיר את כולם והיה בכל הסרטים. הוא התחיל כשדרן רדיו בקול ישראל והצטרף לטלוויזיה בתחילת דרכה ("דן שילון הזמין אותי למחלקת הספורט. הוא ידע שהייתי ספורטאי, מטיל כידון בנבחרת ישראל"). בשידורי הכדורגל טבע ארבל ביטויים שהפכו לחלק מהשפה של כולנו – "הללויה", "ככה לא בונים חומה" – והיה הקול והפנים של רגעים בלתי נשכחים. "השיא שלי כשדר היה משחק 'יד האלוהים' של מראדונה במונדיאל 1986", הוא אומר, "ומעבר לזה שידרתי לצערי יותר מדי אסונות: ההודעה על פרוץ מלחמת ששת הימים, המבזק שבו דיווחתי לראשונה על רצח יצחק רבין, או המקרה של אמיר רנד, הילד שנמחץ בהתפרעות במגרש. היו גם הצילומים ל'הדקה ה-91' שבהם יעל חן חטפה דום לב בגיל 23, והאירוע שמבחינתי היה הכי קשר לשידור: אסון הייזל, שבו 39 אוהדים נהרגו בגמר גביע אירופה".

36 שנה לאחר שעזב את רשות השידור, הסיפור עדיין בוער בו. "הייתי אז בצמרת, האיש המרכזי בשידורי הספורט בישראל, ויום אחד פשוט קמתי וכתבתי מכתב התפטרות. לא יכולתי לסבול יותר את רשות השידור, הרווחתי 260 לירות בחודש, שהפכו אחר כך ל-260 שקל, נמאס לי מהתככים, מהנסיעות לירושלים. כשהתפטרתי קיבלתי פיצויים מגוחכים של 100 אלף שקל על 20 שנות עבודה, אבל אז עברתי לשידור המסחרי ופתאום הייתה לי משכורת של 100 אלף דולר בשנה. לא כולם אהבו את זה".

לא כולם אהבו גם את שידור "משחק השרוכים" המפורסם מ-1998, שבו הפועל בית שאן עשתה הכל כדי להפסיד לבית"ר ירושלים, ואילו ארבל המשיך לשדר בלי להתייחס כלל לתחושה שיש כאן קבוצה שנותנת או אפילו מוכרת משחק; הוא עצמו הודה מאוחר יותר כי טעה כשלא התייחס בזמן אמת להתנהלות של שחקני בית שאן. שערורייה מסוג אחר עוררה האמירה שהשמיע ארבל כשהקהל ניסה לפרוץ למגרש במשחק האליפות של מכבי חיפה ב-2001: המשטרה לא פתחה את השערים באצטדיון קריית אליעזר כדי לשחרר את צוואר הבקבוק, וארבל ירה, "חבורה של מטומטמים". היום הוא אומר על האירוע שהסתיים בפציעתו של אמיר רנד: "הייתי שם, ראיתי את זה והשתגעתי, אז המשפט הראשון שיצא לי היה על המשטרה. הם רצו לתבוע אותי על זה".

במרץ 2011 עורר ארבל סערה כשהקדיש שידור לענת קם, מי שהואשמה אז – ומאוחר יותר הורשעה – בריגול. "יש בחורה שעשתה שטות גדולה והיא יושבת מאז במעצר בית", אמר אז ארבל. "היא אוהבת כדורגל, ואנחנו ננסה להקדיש לה חלק מהשידור הזה". לאחר מספר דקות תיקן את עצמו ("אם השתמע מדבריי שאני תומך במעשה שלה, אני מתנצל"), ובעקבות האירוע השעתה אותו הנהלת ערוץ 10. "זה היה מבחינתי משהו אנושי, ממש לא עם נימה פוליטית", הוא אומר בדיעבד.

אבל זה עשה בלגן רציני.
"ממש. מנהל הערוץ זעם, העיתונים ירדו עליי קשה. התחילו ממש לרדוף אחריי".

מי?
"עיתונאים שאת חלקם אני אפילו מעריך, וגם כאלה שאצלם זו הייתה אג'נדה אישית. כתב ספורט בכיר מאוד כתב עליי דברים דוחים, מה שהגיע אחר כך לשיא במונדיאל 2014".

את המונדיאל המדובר, שהתקיים בברזיל, ארבל מגדיר כשגיאה הגדולה ביותר בקריירה שלו. מי שנחשב כל השנים לשדרן חד עשה פתאום טעויות משמעותיות בשידור, ואלו הובילו לביקורות על חוסר קוהרנטיות, לבדיחות לא נעימות על כך שאינו מזהה את השחקנים על המגרש, לרמיזות בוטות על הזדקנות. "מה שקרה שם היה ששידרתי חלק מהמשחקים תוך כדי שינה", הוא מספר. "ההפקה לא לקחה בחשבון את הגודל של ברזיל, וזה היה טירוף. כל פעם הייתי עולה לטיסה אחרי שישנתי בקושי שעתיים, היה לי צוות לא מנוסה. אחרי שבוע ביקשתי לחזור הביתה ולהמשיך לשדר מהאולפן, ומרשות השידור – הם היו הערוץ המשדר, ואני באותה תקופה חזרתי לשם זמנית – ענו לי שאי אפשר, כי אני משובץ למשחקים הכי גדולים".

עברו 12 שנה, ונשמע שאתה עדיין כועס עליהם.
"אני כועס על עצמי. הייתי צריך לקנות כרטיס מכספי, לעלות על מטוס בחזרה ארצה ולא להמשיך את הבדיחה הזו. לגבי הערוץ, כשחזרתי מהמונדיאל הצבתי להם תנאים להמשך השידורים, והם מצדם פיטרו אותי. הכי גרוע היה שהפיצו אז שמועה שאמרתי שאני רוצה לפרוש בעקבות המונדיאל".

מה באמת קרה לך אחרי ברזיל 2014?
"נכנסתי לדיכאון, לא קיבלתי עבודה, לא הוזמנתי לאולפנים. זו הייתה רדיפה, וזה התפשט כמו מחלה. הייתה לי שנה מאוד קשה, עד שלמזלי אתר One שכר אותי לשדר את הליגה הספרדית. אחר כך פתחו לי את הדלת בצ'רלטון (ספורט 1), וזה הבית שלי עד היום".

בית שבו תשדר הערב משחק ידידות.
"אם אני משובץ היום למשחק פחות חשוב, אני כבר לא עושה מזה עניין. אני מסתובב ברחוב ואני מרגיש ויודע כמה הציבור אוהב אותי".

תגיד, מה היה הדבר הכי מעליב שכתבו עליך?
"אחרי המונדיאל ההוא כתבו עליי שיש לי אלצהיימר. אז מה? איך שנה אחרי הוא נעלם?".

רמי רצה להיות מספר אחת, אבל החיים הגדירו אותי ככזה

בשנים האחרונות נפרדה עיתונות הספורט מענקים כמו מודי בר-און, מאיר איינשטיין, אבי מלר ולאחרונה בני פייסיק. "בהלוויה של מאיר חשבתי מן הסתם גם על הסוף שלי", אומר ארבל. "לא היו לי איתו הרבה קשרים, אבל הוא ירש אותי ברשות השידור והיה איש מקצוע ועיתונאי טוב. אבי מלר היה איש נחמד במובן הבאמת חיובי של המילה, ואנציקלופדיה מהלכת לכדורגל. ומודי? הוא אבדה גדולה לא רק לעולם הספורט. בכל מה שנגע בו הוא היה פשוט מצוין".

סגור לי בבקשה את פינת רמי וייץ. הייתם באמת מסוכסכים, לפני 20 שנה הוא אפילו פנה לערכאות כשהחלפת אותו כקריין הישראלי של המשחק "פיפ"א". איך היחסים ביניכם היום?
"הוא כעס עליי בעבר ואני לא יודע למה, לא עשיתי לו שום דבר רע. רמי הוא תלמיד שלי, והוא מוכשר מאוד. ככל הנראה היו לו אספירציות להיות מספר אחת, אבל החיים הגדירו אותי ככזה. לא אני הגדרתי, אלא כמות האנשים שרצתה לשמוע אותי. ולשאלתך, היום אנחנו ביחסים טובים. כנראה אני התבגרתי וגם הוא התבגר".

אתה מזהה בדור הצעיר יורשים לך, לאיינשטיין ולווייץ?
"אני מזהה אחד או שניים. לא אגיד מי, אבל כן אגיד שדרכם קשה. יש תחרות עצומה על המשבצת, וכוחה של הפוליטיקה הפנימית גובר על כל דבר אחר. זה גם עניין של אסכולה, עולם השידור השתנה פתאום לצעקות, וזה לא היה בזמן שלי. אני יכול להשתגע מגול יפה, אבל אני שומר על באלאנס. בסוף זה כולה גול. מישהו אמר לי פעם שאם אני לא מתלהב, הצופה יעזוב. עניתי לו, 'לאן ילך? מקסימום לעשות קפה. אני לא צריך לצעוק כדי להחזיר אותו, אם הוא לא חוזר, אז הוא לא אוהב את המשחק'".

אתה רואה יתרונות אצל השדרים הצעירים?
"הם נוטים להביא איתם חבילה של כרטיסיות שהם הכינו בבית, מה שראוי להערכה. אני לא זוכר שהשתמשתי בשידור ביותר משתי כרטיסיות, וגם זה רק במצבים שמשהו עוצר את שטף המשחק ואז אתה יכול לספר לצופה סיפורים ולהראות שעשית שיעורי בית. אגב, אני חושב שאני אולי השדר היחיד בעולם שעובד בלי נייר. יש לי תוכנה שיצר הבן של גיסתי, יותם הדס. היא פתרה בעיה אדירה במשחקים שאתה מקבל בהם את ההרכבים סמוך לשריקת הפתיחה".

אם יש צעיר עם תשוקה לשידור ספורט שקורא את הריאיון הזה, מה הוא צריך שיהיה לו?
"קודם כל הכלי, מיתרי קול. צריך להיות רדיופוני. בנוסף אתה צריך להיות ורבלי, למצוא את המילים בתוך הרגע. אז קול, שליטה בשפה, ולהבין כדורגל. זה לא מדע טילים, אבל צריך להבין את המשחק. גם חוש הומור לא יזיק, והדבר האחרון זה ראייה טובה, כי אתה בעצם עוזר לצופה בבית, שרואה הכל בקטן".

מהניסיון שלך, מהעמדה שלך: איפה הבעיה של הכדורגל הישראלי? למה הוא לא פורץ קדימה?
"לא בכדי ההישגים הכי גדולים בישראל הם בענפים האישיים. תשתית הספורט בארץ היא פרימיטיבית, הראש עסוק בהרבה דברים אחרים, אבל זו לא סיבה. מי שיש לו 5 מיליארד לתת לחרדים, יכול גם למצוא מיליארד אחד לספורט".

בוא נחזור אליך. עם הוותק והרקורד שלך אתה מועמד טבעי לפרס ישראל או להדלקת משואה, זה משהו שאתה שואף אליו?
"אני חושב שמגיע לי פרס ישראל בתחומי, כי ההשפעה שלי על שידורי הספורט בארץ הייתה ועודנה משמעותית וגדולה. הייתי מקבל אותו בגאווה ובשמחה, אבל תלוי מי היה המעניק. אם היום הייתי זוכה, לא הייתי לוקח – ושוב, לא בגלל שלא מגיע לי. אני אחכה לשנה הבאה".

כמעט הייתי אמריקאי

ארבל, נשוי בשלישית ואב ליונתן ולענת, גדל בצלה של טראומה. הילד מפתח תקווה היה בן 8 כשאחותו הבכורה נפטרה מסרטן, אלא שהוא מחדד: "אחותי לא מתה מהגידול, היא מתה מפשלה. בגיל 12 היא התחילה לסחוב רגל והרופאים קבעו שזה בא מהראש, אבל לא ידעו אז בארץ לנתח מוח. ההורים עשו מגבית ואבא טס איתה לארה"ב, שם היא נותחה, אבל אז החלו נוזלים להצטבר סביב המוח. שם כנראה קרתה הפשלה, כי כשניקזו את הנוזלים היא נכנסה לתרדמת של שלושה חודשים וכבר לא התעוררה. בגלל הבושה, אחרי מותה אבא נשאר שנה בארה"ב ולא חזר לארץ. גדלתי במשפחה שכולה, והייתי ילד מפונק עם הורים שעוטפים כל הזמן".

אתה מתגעגע לאחותך?
"פחות, זה כבר רחוק. אבל את יודעת, היא הייתה כותבת נפלא. שולחת מכתבים נהדרים".

שירתת בלהקת הנח"ל, שרת את הלהיט "אני אצבע את השלכת בירוק". אני מתה לדעת אם אתה עדיין מקבל תמלוגים.
"פרוטות, אולי 100 שקל. לא שווה לי אפילו להדפיס את הדוח".

את "אני אצבע את השלכת" כולם מכירים. מה לא יודעים עליך?
"שבאמצע שנות ה-70 הייתי ג'ינגליסט, כתבתי איזה 300 ג'ינגלים. השותף שלי ואני אפילו קיבלנו הצעה לעבור לניו יורק ולהקים מחלקה בחברת ההפקה הכי מצליחה בארה"ב לפרסומות, אבל אז נפטר החבר האמריקאי שהיה איש הקשר שלנו. אני מניח שאם הוא לא היה מת, הייתי עובר לשם והיום הייתי אמריקאי".

מה לגבי מחר? מתי תתלה את המיקרופון?
"הוא יישאר אצלי ביד עד הסוף. או עד שאני ארגיש שזה כבר לא זה".